כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו' – על הכעס, חלק ב'
הכעס הוא תכונה טבעית. אנחנו לא אשמים בכך שאנו כועסים. חוסר אונים, פגיעה בכבודנו, אי שביעות רצון מהתרחשויות שונות, יכולים להוביל אותנו לידי כעס. המבחן הפנימי הוא עד כמה מהר מתגברים על הנטייה הטבעית לכעס.
הכעס, מבואר בספר התניא, הוא מיסוד האש. כמו האש, הכעס שואף להיתמר מעלה ולשרוף כל דבר הנקרה בדרכו. כשאדם כועס הוא סבור שמותר לו לעשות הכל. הכעס מתפשט בתוכו מהלב החוצה, לכל הכיוונים. הכעס עולה גם לשכל, מוסבר בתניא, ועורך סוג של רציונליזציה לפעולות. כך הוא משכנע את האדם בצורה שכלתנית להמשיך בכעסו, עד שהכעס תופס אותו מבלי שהוא מאפשר לו להשתחרר. כשאדם כועס הוא כמו נשבה בתוך קליפה, בתוך דבר חיצוני השואב ממנו כוחות, וגורר אותו להתעמתויות מיותרות. כל עוד האדם כועס, הוא משכנע את עצמו שמעשיו מוצדקים. 'פלוני עשה לו כך ולכן עליו להשיב לו מנה אפיים'. במסגרת הזמן שהאדם שבוי בקליפת הכעס, הוא לא רק עושה טעויות, אלא גם שוכח את אלוקיו, ורואה את ה'אני' כיש הבלעדי. מעין עננה מערפלת את היכולת שלו להיות מרוכז ולצמצם מחיוניות המאורעות שגרמו לו לכעס. במקום זאת הוא רק מחריף את חשיבות המאורע על-ידי שהוא מלבה את עצמו. כמו אדם שחלה טעות חד פעמית בחשבון שקיבל, וכבר הוא מתחיל לדאוג ולכעוס על כל אותם פעמים שנערכו לכאורה טעויות בחשבונותיו, והוא כלל אינו יודע עליהם.
בהכללה נזכיר כי ספר התניא מלמד שלאדם יש שתי נפשות, המבטאות שתי תנועות מנוגדות. נפש אחת היא הנפש הבהמית, הנמשכת לטבעי ולגופני. הנפש האחרת נמשכת אל הטרנסצנדנטי, אל האלוקי, והיא מכונה גם הנפש האלוקית. הכעס מקורו כמובן בצד הטבעי, שהוא, כאמור, כמו קליפה, המנסה להסתיר את היכולת לחשוף את נוכחות הבורא בעולם.
ההתמסרות לכעס מזינה את הצד הבהמי, אך פוגמת בעצם נשמתו האלוקית של האדם. על-כך אומרים חכמים כי 'כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו'1. מכאן החשיבות הגדולה, כפי שהודגש, שרואה לעצמה תורת הקבלה והחסידות לטפל במופעים של כעס2. כשאדם כועס הוא כמו פורם את החבל המקשר אותו לבוראו. ההתעלות מעל הכעס מאפשרת לראות את העולם אחרת, בזווית ראייה פחות אנוכית ואגוצנטרית. אם במקום לכעוס כשעוקפים אותי בתור, אני משגר חיוך חם וסלחני, התגובות מייד הופכות להיות אמפטיות יותר, וגם המטרה החינוכית מושגת ברוב המקרים ביתר יעילות. פעמים רבות עצם שינוי הגישה, הפנייה בנפש, גוררים איתם שינוי עצום ביחס שאנו זוכים לו מהסובבים אותנו.
צעדים ראשונים – איך ניתן להתגבר על הכעס
השלב הראשון בהתגברות על מידת הכעס נעוץ בהכרה כי לא רק שאיננו השליטים הבלעדיים במציאות, אלא גם לא כל מה שנראה לנו כרע הוא באמת רע עבורנו. נהוג לומר כי 'מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב'3. גם אם אדם מסוים, שהוא בעל בחירה בין טוב ורע, בוחר לקלל, להכות, או להזיק לממוננו, בחירתו ברע נגזרת, לפחות כלפי הניזוק, מלכתחילה. במילים פשוטות הנזק נגזר מראש. חכמים מדגישים כי 'לית אתר פנוי מיניה'4. אין חלל פנוי מנוכחות הבורא. התפיסה כאילו כשמישהו מזיק לנו הוא לא מקיים את רצון הבורא, מחריגה את הנוכחות האלוקית מאותו רגע שבו מזיקים לנו. החרגה זו היא כמו כפירה באמונה, ולכן מושוות לעבודה זרה. אם משהו קורה לנו, הוא כנראה נועד לסמן לנו דבר מה. דווקא על-ידי גילוי אותו הסימן אנחנו יכולים לצמוח.
בשלב השני, ההתמודדות עם הכעס מחייבת שליטה על שלושת לבושי הנפש, המחשבה, הדיבור והמעשה. הכעס תופס תאוצה בדרך כלל דווקא בלבושי הנפש, באופנים שבהם הנפש באה לידי גילוי, ולא בכוחות הנפש, הם השכל והרגשות. כאמור, מידת הכעס תיוולד מבלי שאנו יכולים לשלוט בה, זה חלק מטבענו. טבעי לכעוס. עד כמה מסיחים ממנה את הדעת לעבר המטרה המרכזית, היא עיקר המבחן של האדם בעולם5.
ובכל זאת, אי אפשר לבלום מידות זמן רב מדי. אדם הנתקף בכעס אינו יכול לחנוק את רגשותיו, כי הם במהרה יתפרצו במקום אחר. הרעיון הוא לנתב את הכעס לאפיקים חיוביים. מוסבר כי 'זה לעומת זה עשה אלוקים'. כל מידה שהיא בעלת היבטים שליליים, ניתן להפכה לכיוון חיובי. כל מה שצריך זה את האתהפכא, שלב ההתכופפות וההפיכה. שלב זה מתבצע בצורה הטובה ביותר על ידי ההתבוננות!6. ההתבוננות היא הכלי המרכזי שיש בידי האדם להכניס את המציאות בה הוא מצוי לתוך פרספקטיבה פרופורציונאלית. שאלות כמו מה הם החיים, לשם מה אני חי, מה התכלית, והניסיון לענות עליהן, מרככות את הכעס מהכאן ועכשיו. הן מדגישות עבורנו את נוכחות הבורא ומפחיתות את חוסר שביעות הרצון מחיינו. האדם המתבונן, אינו יכול לכעוס על המציאות או להתעצב ממנה – הוא יכול לשמוח על ההזדמנות שניתנה לו לבררה. במקום לכעוס כשהדברים לא מסתדרים כרצונו, הוא משתדל לעצור רגע, להתבונן ולנסות להבין מה מוטל עליו ללמוד מהסיטואציה המרגיזה, ואיך להפוך את החושך של אותו רגע לאור.
[1] הובא בלקו"ת פינחס פ, ד. וראה ר"ח שער האהבה פי"א.
[2] באגרת התשובה, פרק ב, מובא מספר התעניות (קנא), שעל האדם להתענות בהם אם נפל למידת הכעס.
[3] תענית כט, א.
[4] תקוני זהר, תנ"ז צא, סעב.
[5] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, כב, חלק שני, ש"פ תצוה, פ' זכור, ט' אדר, ה'תשח"י, עמ' 96.
[6] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, פרשה שלח, מ, ב.
