דורכים על יהלומים וצועקים איי איי

אנשים בטוחים שהם צריכים כל הזמן לעבוד. והם כנראה צודקים. “אדם לעמל יולד” (איוב ה, ז. סנהדרין צט, ב).
אבל יש שני סוגי עמל.

יש עמל שהסטרס, הלחץ, ואולי החרדה הקיומית, הם המניעים אותנו. וזהו עמל נורא. עמל שמזמין רעה לגוף ולנפש.

ויש עמל מתוך מנוחת נפש. מנוחת נפש היא לא רפיון. ההפך הגמור. דמיינו לכם שנתנו לכם שק של אבנים טובות ויהלומים ואתם צריכים לשאת אותו לביתכם. לא. אתם לא תתלוננו. לא תתעייפו. ואפילו תסכימו שיוסיפו. למה לא. שיוסיפו. אתם כבר תסתדרו.

רק מה. לפעמים אנחנו לא מאמינים שאנחנו דורכים על יהלומים או סוחבים אבנים טובות. וחושבים שהם סתם אבנים. אנחנו לא מאמינים שאפשר לנוע ולהשיג מתוך ביטחון ומנוחת הנפש. לא מאמינים בעבודת הלב ולכן גם צועקים ומתלוננים ומזמינים את העמל מהסוג הראשון.

(וראו את המשל אצל הרבי מליובאוויטש, שיחת יא ניסן תשמ”ח)

תבדקו גם:

בין ביטחון לתפילת שווא

כאשר מתפללים על דבר שכבר קרה או לא קרה, הרי זו תפילת שווא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software