זוגיות וקבלה, מה הקשר?

ארבעה נכנסו בפרדס. הראשון, בן עזאי, הציץ ומת. הוא מת בגלל שלא נשא אשה. אז מה הקשר בין לימוד פנימיות התורה וחיים בתוך מערכת זוגית? זהו שיש קשר, והדוק!

ביהדות, כמו ביהדות, הכל הפוך. נכון שנפוץ שמי שרוצה ל'התקדם' בחיים נוהג לדחות את מיסוד הזוגיות והבאת הילדים לגיל מאוחר יותר¹. לכאורה תובענותו של המרוץ הכלכלי והמסלול המייגע לרכישת השכלה, התמחות והכשרה מקצועית, אינם מותירים זמן רב לפיתוח יחסים יציבים.

אולם באופן פרדוכסלי, תורת הקבלה והחסידות מלמדת כי דווקא מי שמתפתח מתוך מערכת זוגית, כבר מגיל צעיר, הוא בעל סיכוי להצליח יותר, בחיים בכלל ובלימודיו בפרט. הנפש מורכבת בצורה מיוחדת. כדי להשיג הישגים ממשיים במציאות אנו זקוקים, לפחות מהבחינה הנפשית, לקיום זוגיות תקינה. יתר על-כן, הזוגיות משפרת לנו את יכולת ההבנה של המתרחש בעולם ואת דרכי הפעולה הנכונות בו.

המקור לתפיסה זו הוא הערכת הזוגיות כמדרגה של שלמות אליה יכול לטפס הפרט הבודד. היחיד הופך לשלם רק כשהוא חי במסגרת זוגית. אז הוא בעצם מתעלה לדרגת אדם². במובן הארצי יותר, הזוגיות היא כמו סדנא לעידון המידות, לעבודה עצמית, להקשבה לזולת, לנכונות להקרבה וכדומה. לכן כינון מוצלח של מערכת זוגית מספק לא רק תמיכה נפשית ותפקודית, אלא מעיד גם על יעילותה של הסדנא המתמשכת שכל אחד מבני הזוג חווה.

הדברים נכונים על אחת כמה בכל הנוגע ללימוד אודות מבנה הבריאה והבורא. הפרט אמור להיות דומה לבוראו במידותיו והנהגותיו³. הוא אינו יכול לעשות זאת כשהוא חצוי, פגום, שכן כאמור, הנפש משיגה את שלמותה רק בחיים הזוגיים על-פי התפיסה היהודית.

הציץ ומת

אגדה מפורסמת, מרובת פרשנויות, מלמדת על ארבעה שנכנסו בפרדס. לא סתם ארבעה. ארבעה מגדולי חכמי ישראל הם היו, וכולם ביקשו ללמוד את סודות פנימיות התורה. בן עזאי הציץ ומת; בן זומא הציץ ונפגע; 'אחר', הוא אלישע בן אבויה, התדרדר לתרבות רעה; רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום⁴.

השפעת לימוד התכנים החדשים על החכמים הייתה תוצאה של האופן שבו כל אחד מהם הגיע ללימוד. ההכנה הנפשית והגופנית שכל חכם הקדים למאמציו לחשוף עוד אודות מבנה האלוקות, הבריאה והנברא, השפיעה על יכולת התמודדותו עם הנלמד.

הויכוח עתיק היומין אודות לימוד והפצת הקבלה והחסידות, והביאורים השונים לגמרא המדוברת, ראויים לדיון בפני עצמם, ולכן נימנע מהם כאן, ונתרכז רק בזה שהציץ ומת – בן עזאי.

בן עזאי, שהיה חברו של רבי עקיבא, נחשב חכם גדול שחי חיי עיון אינטנסיביים. למרות למדנותו הוא מת, בטרם עת, משנכנס לפרדס. הוא מת כי הוא לא נשא אישה. במילים אחרות הוא לא הצליח לצאת בשלום מהלימוד מפני שהיה רווק.

מה הקשר בין רווקותו של בן עזאי למותו כתוצאה מלימודו את סודות פנימיות התורה?

בן עזאי לא נשא אשה משום ש'נפשו חשקה בתורה'⁵. בפרשנות חופשית, בן עזאי כל-כך השתוקק לחיות חיי עיון רוחניים, שיבדילו אותו מהחיים הארציים, עד כדי כך שהוא נמנע מלהקים משפחה. אשה וילדים היו מחייבים אותו לעסוק בעניינים ארציים, והוא מיאן לבזבז את זמנו היקר על תינוק בוכה ותחזוקת הבית. בן עזאי חיפש את הטוטאליות שבלימוד, את ההקרבה עד כלות במטרה להתרומם לגבהים חדשים.

רצוא ושוב

התנועה של התעלות נקראת 'רצוא'. המושג 'רצוא', הלקוח מספר יחזקאל, מבטא רצון להתנתק מהעולם הגשמי ולהתאחד עם הנשגב. זוהי תנועה של התכווצות, של יציאה מהעצמי, מהאני, כדי להידבק בדבר שהוא לכאורה חיצוני לי. ה'רצוא' מגלם סוג של פחד, יראה מהמציאות הסובבת. כמו תחושתו של נהג רכב הירא שיעצור אותו שוטר בעת ביצוע עבירת תנועה, היראה מבטאת רצון להסתלקות מהעולם, לא להיראות ולא להיתפס.

הלימוד מספק במידה רבה את הכמיהה הטבעית לתנועה של 'רצוא'. יש דרגות בלימוד. בדרגה התחתונה של הלימוד האדם מנסה תדיר לבדוק כיצד זה משרת את חייו, את האינטרסים הצרים שלו. איך הנלמד יכול להיות ישים לצרכיו השונים. בדרגה גבוהה יותר של לימוד, המכונה גם 'מוחין דגדלות', הלומד נדבק בדבר שהוא לומד. כל זמן שהוא שקוע בעיון בדבר, הוא הופך להיות חלק מאותו הדבר וכמו יוצא מעצמו. ברגע שאנו מתעסקים בבעיה מתמטית, אנו אחד, לאותו הרגע, עם הבעיה המתמטית. רגשות הסיפוק הנוצרים כתוצאה מפתרון הבעיה מתעוררים ממילא, ולא באמצעות מאמץ ישיר⁶. שהרי אדם אחר, שאינו טרוד באותה בעיה מתמטית, יכול להתבונן במשוואות ולא לחוש כלפיהן דבר.

שאיפת ה'רצוא' של בן עזאי⁷, בשפת הקבלה והחסידות, גרמה לו לאבד את הכלי למחייה בעולמנו. התופעה של רצון האדם להגיע למצב של כלות הנפש מומשלת בספר התניא ללהבת הנר, המתנועעת מעלה, מבקשת להתנתק ממקור חיותה, מגוף הנר, ולהדבק באַין⁸, אלא שהידבקות זו, תגרום כמובן לכיבוי הנר. הנשמה תחזור לכור מחצבתה, ליוצרה, אך לא תתקיים כאן בעולם המוחשי.

השאיפה לחיים טוטאליים ולניתוק מהארציות, חורגת מהבשורה החסידית. לכל תנועה של 'רצוא' צריך שיהיה גם 'שוב'. 'רצוא ושוב' הן שתי תנועות הופכיות בסיסיות המתקיימות בעולמנו, כשהאחת תמיד תהיה חסרה ללא רעותה. כמו שאיפה ונשיפה, גאות ושפל, התרחבות והתכווצות, העלייה של הנשמה צריכה להתבטא גם בירידה לממדים הפרקטיים של החיים. להרגיע תינוק בוכה, להשקיע בבן או בת הזוג, ואפילו לרוקן את פח הזבל.

התיקון הוא בהרגל

אדם המחפש חיים טוטאליים, ולשם כך מוכן להקריב את סביבתו הקרובה, את אורח החיים התקין, נשבה בנטייה מוטעית. גם אם הוא מתאמץ בכל מאודו לעבר כיוון אחד, כבניית קרירה, הזנחתו את מכלול חייו מעידה שהוא מתיר חלקים באישיותו מבלי לתקנם ולזככם⁹. השלדים נותרים בארון. כך לדוגמא סופר מוכשר יכול לכתוב דברים מוסריים מופלאים, בחן ובעוצמה. אך אם הוא לא מקיים בעצמו זוגיות, שבה הוא מקריב מעצמו, אזי כתיבתו היא דבר אחד והוא, רגשותיו ונטיותיו זה דבר אחר. החיים המשותפים עם בן או בת זוג מחייבים אותנו לעבד שטחים נוספים בחלקת האלוקים הקטנה שלנו, בסביבתנו הפרטית שבתוכה אנו מתנהלים. ההתמחות בדבר אחד אינה יכולה להצדיק מופעים של כעס, רוגז, קפיצת יד או חוסר רצון להעניק לזולת. את אלה לומדים לשפר לא בעבודה ובקריירה, שם מחויבים להתנהג על-פי כללי החיברות, אלא בעיקר מול השותפה או השותף לחיים – אליהם אנו כבר רגילים.

דווקא במקום שבו מתפשט ההרגל, נדרש המאמץ הנוסף. המאמץ שמביא להישגים ולצמיחה עצמית. כמו אצן הנוהג לרוץ למרחק קבוע בכל אימון, אם לא יוסיף מעט על שגרת אימוניו בכל פעם, הוא ייחשב כמי שאינו מתקדם בהישגיו. אנו מתפתחים כשאנו מתפקדים בצורה טובה יותר, ערכית יותר, דווקא במקומות אליהם אנו רגילים. הופעה חד פעמית שלנו יוצרת רושם חזק וחיובי, אך פועלת על נפשנו מעט מאוד. שיפור, מאמץ והתגברות במקום שבו שולטת השגרה, מעידים על צמיחה אמיתית.

על כך נאמר כי העולם 'לא לתוהו בראה, כי אם לשבת יצרה'¹⁰. תוהו ותיקון הם שני מושגים יסודיים בתורת הקבלה והחסידות, המבטאים גם דרגות בעולמות ויחסים עם הבורא. לעניינו, המסקנה המתבקשת היא כי הנהגתו של בן עזאי לא התאימה לסדירות הנדרשת בעולם הזה. זו הייתה הנהגה של תוהו¹¹. העולם לא נברא כדי להתנתק ממנו. הוא נברא כדי לפעול בו. להפכו למקום טוב יותר. לרצות לגעת בשחקים היא מידה של תוהו, של סחרור וסתירה, אם היא לא מלווה בחזרה לארציות, להגשמת הטוב בפעולות הפשוטות שבחיי היומיום וכלפי בני המשפחה הקרובים.

[1] סוגיית דחיית הנישואין אינה ייחודית לזמננו, אם כי בולטת יותר בתקופה זו. אדמו"ר הזקן מבאר בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"א) ש"כל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה, הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבע"פ כולה שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה . . שאם ישא אשה תחלה יהיו רחיים בצוארו, פרנסת אשתו ובניו, ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי…". מובא אצל הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ב, חלק ראשון, שיחת ש"פ ה'תשי"א, עמ' 145.

[2] בקצרה נציין כי האדם נולד חצוי, פלגא גופא. תהליך הנסירה מתרחש בראש השנה, יום בריאת האדם, בו מופרד הזכרי מהנקבי. רק בחיבור של זכר ונקבה, נקרא שמם אדם.

[3] הרעיון מובא בכמה מקומות, למשל: 'מה הוא רחום אף אתה היה רחום וחנון'. שבת קלג, ב.

[4] חגיגה יד, סע"ב. טו, סע"ב – ע"פ גירסת הע"י. ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א.

[5] יבמות סג, ב.

[6] רעיון זה מובא בהיבט דומה, לגבי השכל והמושכל בתניא, ספר של בינוניים פרק ה.

[7] כמו של שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהו, ראה פרשת אחרי טז, א; מובא אצל: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, כב, פורים ה'תשח"י, חלק שני, עמ' 106.

[8] שכן, כדברי שלמה המלך, 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ, כז). ראה בתניא: תניא, לקוטי אמרים, יט.

[9] בעל התניא מביא בהקשר זה את ההבדל בין עובד אלוקים לשאינו עבדו ומחדד את דוגמת ההשקעה מעבר להרגל באמצעות שתי הדוגמאות המופיעות בתניא, על תלמיד השונה את לימודו 100 פעמים, וההתייקרות שבהובלת חמור משא, מעבר למרחק הקבוע. ראה: מאמרי אדמו"ר הזקן, 'להבין את שרשי הדברים, תקס"ט, כא. מתוך מסכת חגיגה ט, ב. ראו גם תניא, לקוטי אמרים, פרק טו. מובא בספר טרדות הפרנסה, עמ' 141, 142.

[10] 'לא תוהו בראה לשבת יצרה', ישעיהמה, יח.

[11] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, שיחת ש"פ וישלח, חלק ראשון, י"ד כסלו ה'תשי"ד, עמ' 203.