מתי אנחנו פורצים גבולות ומתי בונים אותם – על שיח עם משתתפי תוכנית המיניבוס

אני פגשתי את החבר'ה הצעירים והמצוינים האלה השבוע בבית אבי חי. הם בהחלט היו רציניים. ישובים בזמן ובידם מחברות ועטים. רציתי לדבר איתם על נושאים רבים, אבל המסר שיצא לבסוף הוא שאם יש משהו שמגביל אותנו, זה אנחנו עצמנו. כעס, עצבות, מתח, חרדות ותחושת קורבנות למשל, הם כוחות מגבילים שמונעים מאיתנו מלגלות את מלוא כוחותינו הפנימיים. ככל שנקדים לדעת מהם החסמים והכוחות המגבילים את הנפש, יהיה קל יותר להסירם.
זוהי גם תכלית העבודה הפנימית. יציאה מהמיצרים והגבולות של האדם עצמו. גבולות של דעות שגויות על עצמנו ועל החיים, גבולות של רגשות לא רצויים, גבולות של מחשבות לא ממוקדות ולא רצוניות.
למה דווקא עבודה זו היא פריצת הגבולות האמיתית, ביקשתי לענות למשתתפת הצעירה: כי בכל פעם שאנו מתגברים על רגשות לא רצויים שכאלה, אנו גם נחלצים מה"אני" המצומצם שלנו, ומצליחים לראות עולם רחב יותר שקורא לנו לפעולה.
אני לא יודע אם הצלחתי לשכנע שהצלחה אמיתית לא נמדדת בחשבון הבנק או בדעת הסביבה, אלא בגילוי שלמות הכוחות הפנימיים. ולשם גילוי אותם כוחות צריך להסיר לא מעט חסמים בנפש ובעיקר להזיז את עצמנו מהמרכז. אבל אני בהחלט מקווה שהשארתי חומר למחשבה.