'וחד חרוב' – סוף עונת הגלגולים

הרשימה הקודמת, על המשמעות הפנימית של מעבר דירה או בניית בית חדש, עלתה משום שגם אנחנו עוברים דירה בקרוב. ממושב זוהר ליישוב חרוב, שבמזרח חבל לכיש. ואין הזדמנות טובה מזו לעמוד על משמעותו של החרוב על-פי פנימיות התורה.

החרוב, הפרי, מוציא פרותיו לאט. על חוני המעגל מפורסם הסיפור שפעם אחת ראה בדרך אדם נוטע עץ חרוב. תמה חוני מדוע הוא נוטע חרוב דווקא, שכן העץ יניב פרי רק בעוד שבעים שנה. השיב לו אותו אדם: 'שכשם שנטעו אבותיי לי, כך נוטע אני לבני'¹. התרצה חוני, ישב ונמנם לו. התעורר כעבור שבעים שנה. כשקם מצא את נכדו של אותו זקן מלקט מפירות החרוב.

בכמה היבטים אפשר אולי להשוות את שישים השנים הראשונות שנמנם חוני, לששת אלפי שנות קיום הבריאה, על-פי האמונה היהודית, המקבילים גם לששת ימי הבריאה. כל יום בסיפור הבריאה הוא כנגד אלף שנים.

הגמרא מחלקת את תקופת הביניים בין הבריאה לבין זמן הגאולה או אם תרצו אחרית הימים –לשלוש תקופות משנה, שאורך כל אחת מהן הוא אלפיים שנה². התקופה הראשונה מכונה תקופת ה'תוהו', אשר מסתיימת בימיו של אברהם אבינו. התקופה השנייה, היא תקופת ה'תורה', מתחילה בשלב בו אברהם החל להפיץ את התורה ואת האמונה בא-ל מונותאיסטי ומסתיימת בסוף האלף הרביעי, סמוך לחתימת המשנה, עם ראשית תקופת האמוראים. התקופה השלישית, הנקראת 'ימות המשיח', עתידה להימשך, מהיום, עוד מאתיים ושלושים שנה לערך. תקופה זו נקראת 'ימות המשיח' משום שבאלפיים שנים אלה קיים הפוטנציאל להופעת המשיח, אם יזכו לכך בני הדור³.

אחרי ששת אלפי השנים יגיע האלף השביעי – 'וחד חרוב'⁴. 'חרוב' הוא לשון חרבה, יובש. כפרי שתכולת המים בו נמוכה. האלף האחרון עתיד להיות יבש⁵. היובש יהיה מהצד הבהמי של האדם. מוסבר בתורת החסידות כי היצור האנושי יהיה פחות נתון למידת ההסתר, המעלימה ממנו את יכולתו לגלות את הנוכחות האלוקית בעולם. הגסות הטבעית, תחושת הישות, תתייבש. עידן הגלגולים ייפסק. מעיין הנשמות החדשות ייגמר. לא יהיה עוד צורך בתיקון נשמות.

תקופת החרוב, האלף השביעי, דומה ליום השבת. ביום השבת נפסקה מלאכת הבריאה. על השבת נאמר 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם'⁶. ויכולו לשון כליון. הצד הפנימי של העולם עולה לקבל חיות מכוחות גבוהים יותר⁷. אלוקים בעצמו כלה, ומתגלה דרגה גבוהה יותר בבורא. באלף השביעי גם יתגלה העולם הנשגב יותר מבין ארבעת העולמות. המדובר בגילוי מעולם האצילות.⁸

תקופת החרוב היא תקופה רוחנית יותר, שבה הצדדים האנושיים הטבעיים, התאווה, הכעס, העצבות לא יהוו עוד גורמים מניעים בחיינו. אלה יתכלו, יתיבשו, בפני בקשת האדם להשיג ידיעה ברורה יותר של האלוקות⁹.

אחרי אלף שנות החרוב 'עתיד הקב"ה לחדש בהן עולמו, צדיקים מה הן עושין, הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים'¹⁰. כלומר באלף השמיני החיים יהיו קלים יותר. נטולי טרחה. הטיפוס במדרגות העיצוב הרוחני, יהיה כמו דאיה על כנפי נשרים¹¹.

פרי החרוב, כאלף השביעי, מגיע לאט, לאחר ציפייה רבה. הסיבה לכך היא ש'נעוץ תחילתן בסופן'¹². האור של האלף השביעי קיים, בתמצית, כבר מזמן הנטיעה, מתחילת הבריאה באלף הראשון. ממש כשם שהשבת משפיעה על כל ימות השבוע ומצויה בכל אחד מימות השבוע¹³.ששת ימי העבודה יונקים דווקא מזמן המנוחה.

אולם הנטיעה המוקדמת ללא המתנה לפירות מלמדת כי בימות החול לא הפירות, התוצאות, הם העיקר, אלא העבודה, התהליך. הדגשת התהליך מייצרת רגעים של אקזיסטנציאליזם, חיים כאן ועכשיו המגלמים את מהותו של הבינוני, גיבור ספר התניא. גיבור ההופך להיות שייך לדבר מה הגדול מהדברים הקטנים שהוא יכול להשיג לעצמו. על כך נאמר 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת שלא לקבל פרס'¹⁴. העבודה שלא על-מנת לקבל פרס היא בגלל המתיקות בעבודה, בשל החשיבות שבה, ולא בשל הפרס, לשון פרוסה, התוצאה שהיא עתידה לשאת¹⁵. השכר שאדם מקבל עבור עבודתו הוא רק חלק מהשפע האלוקי, הארה בלבד, שהיא מוגבלת מטבעה. בעצם היותו משקיע את עצמו במעשה שלפניו, ולא במחשבה אודות שכרו הכספי או החברתי הוא מגלה את נקודת עצמותו¹⁶. העצם גבוה מכל פרוסה, מכל שכר, משום שהוא אינו מתחלק, כי אם נשאר שלם עם גילויו. השקעה עצמית בעניין הנדרש ולא בשכר מביאה לגילוי עצמי שהוא נעלה ומספק עונג הנעלה מכל הטבה חומרית.

נטיעת החרוב היא השקעה לטווח ארוך. השקעה שהתחילה כבר לפני זמן רב¹⁷.

[1] "חזייא לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר לי' האי עד כמה שנין טעין, אמר לי' עד שבעין שנין, אמר לי' פשיטא לך דחיית שבעין שנין, אמר לי' . . כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי", תענית כג, א.
[2] יחד ששת אלפים שנה – "ששת אלפים שנה הוי' עלמא, שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח". ראו: מסכת סנהדרין, עמוד צז, דף א; וגם מסכת עבודה זרה, פרק ט, עמוד א.
[3] ראו: ישועות משיחו, עיון ראשון, פרק ראשון. ספר הזוהר מסביר שבמאה השישית לאלף השישי ייפתחו שערי החוכמה והעולם יתחיל בתיקונו לקראת כניסתו לאלף השביעי. (פרסום ספר התניא נתפס כמעיד על פתיחת שערי החוכמה). ראו: ספר הזוהר, פ' וירא, חלק א, דף קיז, עמ' א. להרחבה ראו גם: הרבי מליובאוויטש, שערי גאולה, מלוקט משיחות ואגרות, ירושלים, ק.ה.ת, התשנ"ב, כרך א, האמונה והצפייה, עמ' קג. בהתייחס לטענת הפער בין התפיסה היהודית, לפיה העולם מצוי 5768 שנים מבריאת העולם, להשקפה המדעית הרואה בעולם כזקן הרבה יותר, מצביע הרבי מליובאוויטש על יחסיות המדע, על היות הנחות היסוד המדעיות מבוססות על השערות ועל השינויים המהירים העשויים להתרחש בעצמים, כך שייראו זקנים מכפי גילם. ראו: ירמי' ברנובר והרב יוסף גינזבורג, "מה רבו מעשיך ה', המדע והטכנולוגיה במשנתו של הרבי מליובאוויטש", ירושלים התש"ס, עמ' 237, 245, 254 ובעוד מקומות.
[4] "שית אלפי שני הוו עלמא, וחד חרוב". סנהדרין צז. מובא גם בזהר פנחס רנג.
[5] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, פרשה במדבר, ד, ג.
[6] בראשית ב, א.
[7] כמובן שרעיון השבת מובא כאן בתמצית. ראה למשל: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם כו חלק שלישי, ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול ה'תשי"ט, עמ' 224.
[8] ראה: תורת מנחם, כ, שנת תשי"ז, חלק שלישי, ש"פ מסעי מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ז, עמ' 190.
[9] החרבה היא לנפש הבהמית ולענייני הגשמיות. ראה: ה"צמח צדק", אור התורה, דברים כרך א, פרשת דברים, אחד עשר יום, יט.
[10] סנהדרין צב, ריש ע"ב.
[11] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, כו, חלק שלישי, ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשי"ט, עמ' 227.
[12] ספר יצירה פ"א מ"ז.
[13] 'כולהו יומין מתברכין מהשבת', זח"ב סג, ב. פח, א. השבת היא לא רק מקודשת מכל הימים אלא גם משפיעה על כל הימים. לכל ימות השבוע שלפני השבת יש שייכות ליום השבת, שלכן אומרים "היום יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת" וכו'. לכן, ביום השבת עולים כל ימות השבוע, מיום ראשון עד יום ששי. ראו גם תו"מ חי"ח ע' 328.
[14] אבות פ"א, מ"ג.
[15] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ה, חלק שני, ש"פ ויקהל פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשי"ב, ע"ב.
[16] הרעיון של פרס, לשון פרוסה או חתיכה, מופיע במקומות רבים בכתבי החסידות. ראו למשל: המגיד ממעזריטש, אור התורה, על אגדות חז"ל, תפה.
[17] על היות ההשקעה חלק ממילוי שליחות ראה: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ב, חלק ראשון, שיחת מוצאי יום א' דחול המועד סוכות, ה'תשי"א, עמ' 28.