נזקי הישות – תניא פרק א 4

העישון מזיק. הישות אפילו יותר.

מדוע הישות היא הגורם למידות ורגשות לא רצויים. ממשיכים בלימוד בספר התניא.

מקורות שונים שעלו בשיחה:

נחש הנחושת בפרשת חוקת: “ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלוקים ובמשה: ‘למה העליתנו ממצרים למות במדבר? כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל! “וישלח ה’ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם, וימת עם רב מישראל.

“ויבא העם אל משה ויאמרו: ‘חטאנו! כי דברנו בה’ ובך. התפלל אל ה’ ויסר מעלינו את הנחש!’ ויתפלל משה בעד העם.

“ויאמר ה’ אל משה: ‘עשה לך שרף ושים אתו על נס; והיה כל הנשוך, וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס. והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחשת וחי.”

לקוטי תורה לאדמו”ר הזקן: וקשה למה ליה לנחש כלל אלא והיה אם נשך הנחש יסתכל כלפי מעלה. ועוד מהו ההסתכלות כלפי מעלה הלא מבואר בענין תפלה שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה. ולהבין זה נקדים לחקור בענין ירידת הנשמה בעולם הזה כי עיקר תכליתו לדבק בקונו באהוי”ר…. והנה מבואר בזהר מאן דלא מהפך מרירו למתקא לית ליה חולקא בהאי עלמא כלום (ע’ בזהר בראשית דף ד’ ע”א ובפי’ הרמ”ז שם) כי זה כל האדם לא נברא אלא בשביל זה,. והענין הוא כי הדינין נמתקים בשרשן.

דהנה כל רעות ודינים ר”ל שנתהוו בעולם שרשם ומקורם המחיה אותם הוא טוב, כמשל הזונה עם בן המלך המבואר בזהר (תרומה דקס”ג ע”א) שכל רצונה וחפצה שלא לציית אותה ובזה תתענג יותר שתהא אהובה למלך משא”כ כשמפתה אותו ותוכל לו אין זה רצון המלך.

וזהו מאמר רז”ל שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו (בבא בתרא, טז, א) ובמ”א (סוכה נ”ב א’) אמרו נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו משמע שנתקנא בו.

תניא פרק א: אַךְ בֵּאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַל זַ”ל בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ פֶּרֶק ב ], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, וּכְדִכְתִיב17: “וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי”, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת. נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב18: “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא”. וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ. דְּהַיְנוּ כַּעַס וְגַאֲוָה מִיְּסוֹד הָאֵשׁ, שֶׁנִּגְבַּהּ לְמַעְלָה. וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים מִיְּסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג. וְהוֹלְלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים, מִיְּסוֹד הָרוּחַ. וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת, מִיְּסוֹד הֶעָפָר. וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, בָּאוֹת מִמֶּנָּה, כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִפָּה הִיא מִקְּלִפַּת נֹגַהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִפּוֹת טְמֵאוֹת שֶּׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ”ט פֶּרֶק ג’: וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאֻמּוֹת לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בִּגְמָרָא19 עַל פָּסוּק20 “וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת”, שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַהֵר כו’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *