בודקים שלוש וארבע פעמים אם נעלתם את הרכב וכיביתם את הדוד? שוכחים אם קראתם קטע מסוים? על פיזור הנפש ושכחה
באחרונה שלח אלי חבר בקהילת התבוננות שאלה: "אני מוצא את עצמי בזמן האחרון בודק את עצמי יותר מידי בכל מיני דברים. אני בודק שלוש וארבע פעמים אם נעלתי את הרכב והבית.
בעיקר בכל מה שקשור למצוות. אני מוצא את עצמי חוזר על קטעים בתפילה. הדבר שהכי מפריע לי הוא שאני בודק במהלך התפילה שהנחתי תפילין. לפעמים אפילו יצא לי שהנחתי שוב תפילין בבית לאחר התפילה.
חשוב לי לציין שאני לא אדם כפייתי כלל ואין לי שום בעיות ב"ה.
אלו הם פשוט "נרבים" שתפסו אותי בזמן האחרון
מעניין אותי לדעת האם מופיע בספרות החסידות דברים בנושא הרוגע והשמחה במצוות ולדעת שאם עשיתי את המקסימום לפי מה שאני יודע ויכול שהקב"ה מקבל זאת ולא מצפה שאעשה דברים על המילימטר, הרי לא אלך כל רגע לשאול מישהו האם התפילין נמצאות מקום…"
השמחה של האדם בכל מעשיו היא לא המלצה כללית, אלא מצווה כשלעצמה. וכאמור מנוחת הנפש היא התועלת הראשונה של פיתוח תנועה של ביטחון.
כדי לענות על שאלת השכחה צריך לשאול מה הסיבה לכך שאני לא בטוח אם עשיתי פעולה מסוימת ואני חוזר שוב ושוב ובודק אותה. השאלה כאן כמובן אינה נוגעת למצבים קליניים. יחד עם זאת בהחלט עבודת המניעה והמודעות יכולים למנוע הידרדרות.
התשובה היא שהמקור לחוסר המיקוד ולשכחת הדברים הקטנים הוא פיזור הנפש.
פיזור הנפש יכול להתקיים ברבדים שונים בנפש. יכול להיות שאני סובל מריבוי רצונות ולכן אני לא ממוקד במה שאני עושה. כלומר אני רוצה דבר מה אחר והראש שלי בדבר מה אחר ולא בדבר שבו אני נמצא.
בשפת החסידות אינני מתחבר ל"פנימיות הרצון" של הדבר. אני לא רואה בו ערך כשלעצמו. אני רוצה דברים חיצוניים אחרים ולכן אני לא נמצא ברגע שבו אני עושה פעולה. אני יכול לצאת מהבית אבל הראש שלי כבר בפגישה או בעבודה ולכן אני שוכח האם נעלתי את הבית. אני יכול גם להיות בתפילה, אבל ראשי משייט בכל מיני עולמות, ולכן אני לא ממוקד בשעת התפילה.
בדרך כלל מה שאני קשור ומחובר אליו באופן פנימי, אני לא אשכח אותו. השכחה יוצרת גבול לידע שלנו ולמעורבות שלנו בעולם. כשמישהו או משהו קשורים אלינו, אנחנו זוכרים אותו תמיד. אולם כשהדבר נוגע לנו רק בחיצוניות, כלומר הוא תלוי באיזה אינטרס חיצוני, כשמתמלא האינטרס אותו דבר נשכח מליבנו.
פיזור הנפש יכול להתקיים גם ברבדים נוספים בנפש. למשל ברובד השכלי, כך שאני מנסה לפתור ולהתמודד עם כמה סוגיות בו זמנית. או בעולם המחשבה, שהמחשבות נעות לכיוונים שונים מבלי שאני מכריע ומכוון את דרכן.
מה עושים? כיצד מתמודדים עם פיזור הנפש? בספר הפוך יש מגוון כלים, תרגולים וטכניקות לשיפור המיקוד. אולם בראש כל התרגולים צריך להתחיל עם הטמעת מספר הנחות יסודיות.
- הנחה ראשונה היא שצריך לדעת שאפשר להתגבר על מצבים של פיזור הנפש ושכחה. אם אני לא אאמין בכך, לא יהיה לי גם סיכוי לחדד את היכולת שלי להיות ממוקד.
כך בלשונו של בעל התניא:
"וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו… (תניא, לקוטי אמרים, פרק כה.)
- על-פי ההנחה השניה יש לזכור שפיזור הנפש איננו עונש, אלא תזכורת לגבי אחד האתגרים העיקריים של האדם בחייו. האתגר לאסוף את כוחות הנפש, לקבצם ולהעלותם. כלומר לעשות בהם שימוש מיטבי. כך שמדובר באתגר גדול אבל גם חשוב בחיי האדם. ההנחה הזאת חשובה כי במקרה של השואל היא מנסה להגיד לנו שאין למעלה בורא שמחפש להיפרע מאיתנו אלא אתגר שניצב לפתחנו כדי שנתעלה.
- שלב מרכזי בעבודת המיקוד הוא על מבנה המחשבות ומה שמניע אותן. בשפת הקבלה והחסידות מוסבר שמה שמפזר את כוחות הנפש הוא הרוח. כך בספר יצירה הקדום מוסבר שישנו הפוטנציאל של הכוחות, שהוא הספירות הנעלמות, הגנוזות, "כשלהבת הקשורה בגחלת". כלומר השלהבת נמצאת בתוך הגחלת אך צריך רוח כדי שהיא תתגלה, כרוח הנדרשת כדי להדליק את הגחלים. אלא שהתפקיד החיובי של הרוח, לגלות את הכוחות הנסתרים באדם פנימה, יכולים גם לגרום לפיזור הכוחות ופירוד ביניהם כך שהאדם יסבול מפיזור הנפש.
הרוח החיובית היא זו שמגלה לאדם שיש לו שליחות בעולם, ושעליו לקפל שרוולים ולרדת לתוך העולם כדי לתקנו.
הרוח השלילית, בלשון אדמו"ר הזקן, היא כל אותם דברים בטלים שהאדם עסוק בהם. הראש שלו לוקח אותו למה יחשבו עליו, הוא לא מקבל את מקומו ועסוק בלדאוג מפני העתיד. וכשראשו מלא במה יאמרו עליו ומה יהיה הוא מתקשה להתמקד ברגע הזה, לצמצם את ריבוי רצונותיו ולגלות רצון פנימי.
- נוסף על תרגולי מיקוד במחשבה יש לעורר את כוח ה"בלי גבול" הנפש. שכחה כאמור קשורה עם יצירת גבול. כדי לעורר זיכרון צריך ליצור סביבה שיש בה היבטים של פריצת גבול, של מעשים שהם לא על פי טעם ודעת, אלא מתוך מסירות נפש, השקעה מעבר לנדרש, נתינה של על פי חישובי כדאיות, מניעת בזבוז זמן על דברים חסרי ערך והתגברות על יצרים.
השכר של איסוף כוחות הנפש הוא לא (רק) בכך שהבורא יהיה מרוצה מהניצחונות שלי אלא בטעם המתוק של הניצחונות עצמם באור שמאיר ברגע עצמו וביכולת שלי להיות באותו הרגע.
