מה התפקיד שלי בעולם? לקוטי אור
אדמו"ר הזקן על פרשת וישב
בהירות מקלה על ההתמודדות. העדר בהירות עשוי להקשות על נשיאת החיים. בלבולים ורעשים לעתים מביאים לרפיון ומונעים את היצירה.
בהירות מתחילה מהמענה על השאלות הגדולות של החיים. מענה שהולך ומתחדד עד שהוא נוגע בפרטים ובמעשים היומיומיים, הקטנים, השגרתיים לכאורה.
לשם חותר אדמו"ר הזקן. לייצר עבורנו את אותה בהירות. הוא מקשה על פסוק שנראה תמים לכאורה בפרשת וישב, וממנו, כדרכו, מתעלה אל השאלות הפילוסופיות גדולות. מדוע נברא העולם ומה תפקידו של האדם בתוכו. לאחר שהוא עונה על השאלות הללו הוא מצטמצם חזרה לכדי יצירת בהירות בשליחות החיים של כל דור וכל אדם.
יוסף בן שבע עשרה סך הכל. משפחתו משתקעת בארץ כנען ועוסקת ברעיית צאן. שני חלומות שהוא חולם מחריפים את המתח בינו לבין אחיו. בחלום הראשון כל האחים מאלמים אלומות. אלומתו של יוסף נצבת, מזדקפת והאלומות האחרות משתחוות לה.
"וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי". (בראשית לז, ז)
לחלומות יש כושר גילוי של דברים שהדחקנו במהלך שעות הערות. אם תביטו בחלומות היטב, תוכלו גם לגלות בהם שאריות של עיסוקים שעסקתם בהם במהלך היום. אבל לעתים יש בחלומות גם מוטיב נבואי. כזה החוזה את העתיד. כך, בכל אחד מעשרת החלומות המופיעים בתורה, כולם בספר בראשית, יש היבט נבואי כלשהו.
המגמה הזאת מביאה רבים מפרשני התורה להצביע על חלומו של יוסף כבשורה נבואית לגבי העתיד להתרחש.
"החזקוני" למשל, הרב חזקיה בן מנוח, פרשן התורה בן המאה ה-13 מצרפת, מסביר כי בחלומו מתגלה לו ליוסף כי אלומות אחיו משתחוות לאלומתו כאות לכך שהעולם כולו יצפה שהוא יהפוך ל"משביר לכל עם הארץ". שהוא יפתור את חלומות פרעה ויציל את העולם מרעב.
"הטור ארוך", הרב יעקב בן אשר בן המאה ה-14 מגרמניה, מדגיש כי האחים אינם משתחווים ליוסף אלא לאלומתו. הם צריכים את התבואה ולא אותו. מסיבה זו, מסביר הרמב"ן, החלום מגלה ליוסף שבאמצעות התבואה שיידע לאחסן לשנות הרעב, יקיפו אותו אחיו כמלך אשר עבדיו חונים מסביב לו.
אדמו"ר הזקן מתבונן בחלום יוסף ואינו שואל אילו מאורעות עתידיים הוא מנבא. יותר חשוב בעיניו הוא איזה תפקיד האדם יכול להסיק מהחלום. כיצד עליו לראות את תכלית חייו ומה המשימות הרובצות על כתפיו.
מפרוד לאחדות
בתחילה הכל היה אחד. כחלק מתהליך בריאת העולם החל תהליך של פירוד. במהלך תהליך הפירוד כל נברא הפך להיות לדבר העומד בפני עצמו, מובדל מחברו. התהליך הזה קבע את הכלל: ככל שהנברא הוא יותר בעל ישות, במובן זה שהוא מרגיש את עצמו כדבר העומד בפני עצמו, כנפרד מסביבתו, כך הוא יותר רחוק מהבורא ולכן גם ממקורו. לעומת זאת ככל שהוא מגלה את האחדות בבריאה, כך הנברא קרוב יותר לבוראו.
התהליך המתואר הוא לא תקלה בסדר הבריאה אלא תוצאה הכרחית של רצון הבורא. הבורא רצה בעולם שיהיו בו ברואים שהם לכאורה בעלי ישות עצמאית. הוא רצה שהברואים ירגישו את עצמם כנפרדים ומפורדים זה מזה. לכן הוא יצר את האפשרות לפירוד וריחוק בין הנבראים.
בשביל מה רצה הבורא ברואים שיש להם תודעת ישות ופרוד? פשוט, כדי שיוכלו לבחור לעשות את התהליך ההפוך. כדי שיבחרו להלך במסלול של שינוי פני העולם. מסלול המשנה את המצב הגלוי של ריבוי, פרוד, מלחמות וריחוק למצב של הפיכת העולם לרקמה אחת. הבחירה הזו מעידה על הנבראים שהם מגלים בעולם את טבעו האמיתי. טבע של אחדות והרמוניה ולא טבע של ריבוי, מחלוקת ופרוד.
כדי להחזיר את העולם למצב מתוקן, על כל דור וכל אדם לבצע תהליך של ברור ניצוצות. המשמעות המעשית של ברור הניצוצות הוא גילוי האחדות בכל פרט במציאות.
"דור הולך ודור בא", מציין בעל התניא, "וכל אחד מישראל מברר חלקו שצריך לברר". הסיבה לכך שהתהליך הזה הוא מורכב וארוך היא שהאור האלוקי, האחדות השלמה התפרדה לכל כך הרבה "ניצוצים, לאלפי אלפים חלקים קטנים", מפורדים ומרוחקים זה מזה.
מאלמים ניצוצות
את המעבר של העולם מאחדות לפרוד וריבוי מוצא אדמו"ר הזקן בפסוק מתהלים (קד כד): "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית".
החלק הראשון של הפסוק הוא תיאור מצב. "מה רבו" הוא תיאור הריבוי הגדול של נבראים שבכל אחד מהם יש ניצוץ מאותה אחדות. אלא שבעיני הנבראים המצב הגלוי הוא של ריבוי ופירוד גדולים "שכל אחד מובדל מחברו ובחינת יש ונפרד וזהו מה רבו מעשיך ה'."
החלק השני של הפסוק, "כולם בחכמה עשית", מתאר כיצד צריך להתמודד עם העולם המפורד ומה התפקיד שלנו בתוכו. התפקיד של האדם הוא כמו זה של האחים, לאלם אלומות. כפי שמקבצים וקושרים את השיבולים באגודה אחת הנקראת אלומה כך התפקיד של האדם הוא לגלות את האחדות מבעד לריבוי, את הקירוב והשלום מבעד לשוני ולריחוק.
"והרי מתחלה היו השבולים מפורדים זה מזה ועל ידי קשירה זו היו לאחדים". על האדם להפוך את כל מה שנקרה לו בחייו, את הזוגיות שלו, את העבודה, את היחסים החברתיים לאלומה אחת.
על ידי התודעה הזו האדם מגלה שחייו הם לא ריבוי של דברים, חלקים ומשימות. יש אחדות ששוזרת את הכל בחוט אחד. זהו תפקידו של האדם בחייו. ליצור אלומות. להפוך את הפרוד של העולם, את הפרוד שבנפשו, את החלקים הנפרדים שבחייו ליצירה אחת.
איך עושים זאת? איך הופכים חיים של ריבוי לחיים של אחדות? איך מייצרים אחדות בנפש במקום ריבוי של כוחות, רגשות, רצונות ומחשבות שאינם משתלבים זה עם זה?
מסלול העבודה נעוץ כאמור בחלק השני של הפסוק מתהלים. "כולם בחכמה עשית". חכמה היא כוח בנפש המאופיין על ידי תנועה של "ביטול". זוהי תנועה שגורמת לאדם להניח את ישותו בצד. הוא מוכן לא להיות כל יודע ולכן הוא יכול לקבל. הוא פחות מלא בעצמו ובישותו. התוצאה של אדם שאינו שם את עצמו במרכז היא שהוא הופך את עצמו מדבר נפרד וחלקי לחלק ממשהו גדול ושלם יותר.
"עשית הוא לשון תיקון", כותב אדמו"ר הזקן. התנועה של ביטול שנועדה להגביר את כוח החכמה, לחדד את גילוי האחדות, היא אינה תנועה טבעית. זוהי תנועה הדורשת עשייה. ועל ידה, על ידי החכמה, "מתתקנים בבחינת עולם התיקון". כלומר על ידי התנועה בנפש של גילוי כוח החכמה, הברואים מתגברים על הפרוד, מתחברים חזרה זה לזה ולעצמם, ומגלים את השורש האמיתי של הבריאה.
"וזהו עבודת ישראל", מדגיש אדמו"ר הזקן.
אז מהי הבעיה של האחים? מדוע אלומות האחים, שמבצעים את תפקידם, צריכים להשתחוות לאלומת יוסף?
כאן מצביע אדמו"ר הזקן על המגבלה האנושית. אלומות הן גם מלשון אלם. אלם הוא מי שאינו יכול לדבר. במעבר מריבוי ופרוד לאחדות יש תהליך שבו האדם יכול לאבד את זהותו הייחודית. הוא עלול לאבד את קולו. הוא בתנועה של "ביטול", התעלות והעדר ישות ולכן הוא עלול להפסיק להשפיע על העולם. קולו המקורי לא יישמע עוד. מלאכת קיבוץ העומרים וקשירת האלומות הופך אותנו לאלמים.
עתה נדרשת תנועה נוספת. עליה אחראי יוסף. יוסף אינו מבקש לעצמו כבוד ומלכות במובנה המקובל. הוא מחזיר לאחים, לשבטים, לנו, את הייחודיות, את היכולת להשפיע, את "המוחין דגדלות".
כשאדם קם לדבר הוא מעיד על עצמו שיש לו דבר מה ייחודי לבשר. "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי". יוסף בזכות שורשו הגבוה מגלה שלמרות הביטול אפשר לקום ולהשפיע. אלא שהפעם ההשפעה היא לאחר תהליך הברור. זו לא השפעה מעמדה של ישות. זו לא השפעה שנועדה להגדיל את המשפיע אלא השפעה שנועדה להוריד את האור הגבוה, האור של אחדות וקרוב בין הברואים, למטה לתוך העולם. לתוך הסיטואציות היומיומיות. לתוך ההתמודדויות, השגרה, החרדות מפני העתיד וטרדות הפרנסה.
התנועה של יוסף מיישבת סתירה מובנית. היא מאפשרת לעסוק בשיווק, בקידום אבל לא ממקום של ישות ופרוד. היא מקנה לביטול והעדר הישות מימד נעלה של השפעה בתוך העולם.
האחים עושים את המוטל עליהם. הם מגלים את תודעת האחדות בתוך המציאות. אך התהליך שהם מצויים בו אינו מספיק. צריך עכשיו תנועה נוספת של הורדה חזרה של אותה אחדות, של אותו ביטול לתוך החיים עצמם. הם עושים את הכלי להעלאה, לברור של העולם. יוסף עוזר להם לגלות את תהליך ההמשכה.
את שני התהליכים האלה מזהה יוסף בחלומו ועליהם הוא מבשר לאחיו.
אם כך, אם זהו המסר של יוסף מדוע כועסים האחים? מדוע הם שונאים כל כך את אחיהם?
חלק מתהליך ההתגברות על הישות, חלק מתהליך הביטול, הוא להיות מסוגל לקבל. לדעת שיכול להיות שלמישהו אחר יש מה לתת לי. ששורשו שונה ואולי אף גבוה משלי. זהו כנראה אחד השלבים הקשים ביותר בברור הניצוצות והפיכת העולם לאחד. יש קו גבול דק בין הזדקקות, הישענות והעדר קבלת אחריות לבין ההכרה שיש לזולת משהו שאני צריך עבור הצמיחה שלי.
על פי אדמו"ר הזקן כשהאחים שומעים את הדברים הם מתקשים עם המסרים. הם חושבים שהם יכולים לבד. שהם באותה דרגה ומעלה כמו יוסף ולא מכירים במה שהם יכולים לקבל ממנו. רק כשיכירו בתרומתו, כשיכירו בשתי התנועות הנפשיות יוכלו, נוכל, יוכל כל דור וכל אדם להגשים את תפקידו ולהביא את העולם לתיקונו.
(אדמו"ר הזקן על פרשת וישב, תורה אור, "והנה אנחנו מאלמין אלומים", וישב, כז, ג – כח, ב)
