טבעונות? צמחונות? פליאו? ללא גלוטן? כיצד להתחיל עם שינוי תזונתי וכיצד להתמיד בהטמעת אורח חיים בריא

טבעונות? טבעונאות? צמחונות? פירותנות? פליאו? Dash? נטול גלוטן? דיאטה קטוגנית בשרית? ובכלל שמן קוקוס כן או לא? חריף בריא? מה לגבי תוספי תזונה, האם יש בהם ערך?

השווקים עמוסים בהצעות לשינוי תזונתי. לכל אחת מהן מעלות וחסרונות וכולן מציעות הפחתה במשקל וחיים בריאים. במקרים רבים אוהדים מושבעים של כל אחת מהשיטות מהללים את התזונה הנבחרת שלהם, מוכנים להישבע שגילו את הסוד לחיים ארוכים ובריאים ובדרך כלל גם נוטים לבטל כל שיטה השונה מזו שהם מציעים.

לכאורה השאלה הראשונה שצריכה לעמוד על הפרק היא מהו המסלול התזונתי שכדאי לבחור בו כחלק מאימוץ חיי בריאות. איזו תזונה תתאים לנו ביותר. אבל האמת שזו אינה השאלה העיקרית וגם לא הראשונה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו לפני שאנחנו משנים את התזונה ומאמצים מסלול של חיי בריאות.

ישנה שאלה חשובה בהרבה שאנחנו צריכים לברר לעצמנו. השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו קשורה במניע. מה אנחנו באמת רוצים. בשביל מה אנחנו רוצים לאמץ חיי בריאות.

סוג התזונה שאנחנו בוחרים יכול להשתנות. טרנדים של דיאטות ושינוי תזונתי קמים ומתפוגגים. עד אתמול בשר שמן היה אויב. היום הוא כבר עומד בראש פרמידת המזון, על-פי חלק מהשיטות.

לעומת סוג התזונה שנבחר, המניע הוא שיקבע עד כמה נצליח לייצר שינוי אמיתי לאורך זמן. כזה שנטמיע בחיינו ויגרום לנו לא רק להשיל כמה קילוגרמים בטווח הקצר.

לכאורה התשובה לשאלת המניע אמורה להיות פשוטה. אנחנו רוצים לאמץ חיי בריאות ולבחור בתזונה המתאימה לנו ביותר פשוט כדי להיות בריאים יותר, להיפטר ולהימנע ממחלות ולהגיע למשקל גוף תקין כך שגם ניראה טוב וגם נרגיש טוב. 

אולם תתפלאו לגלות שהתשובה הזו לא רק מספקת מניע חלש וחיצוני לעשיית שינוי אלא גם עלולה לחזור אלינו כבומרנג.

בלא מעט מקרים אנשים שמחפשים בקדחתנות אחר חיי בריאות וסוג התזונה המתאימה להם ביותר הופכים להיות לחוצים ואפילו רדיקלים בהשקפתם וביחסם לסביבה. הלחץ הזה גורם להם דווקא להחרפת מצבם הבריאותי.

אימוץ חיי בריאות לא מבטיח שנהיה בריאים יותר. למה?

לפני כשנה העברתי סדנה "לאחיות נאמנות סוכרת" בשערי צדק. בהרצאה מקדימה הוצגו מחקרים עדכניים לפיהם כשישים אחוזים מחולי הסוכרת מוצאים עצמם במצב של דיכאון לאחר גילוי המחלה. "איך זה קרה לי"; "למה דווקא לי"; "איך אתמודד"; "איך אשנה הרגלים" – הן ככל הנראה רק חלק מהשאלות שצצות לאחר גילוי מחלה. שאלות בסגנון זה מאיצות תחושות לא-רצויות ומשפיעות לרעה על המצב הבריאותי. שאלות אלה גם מעידות על מוטיבציה חיצונית לאימוץ חיי בריאות – החשש מאובדן הבריאות. הבריאות הופכת לחזות הכל והיא מקפלת בתוכה תנועה מאוד אגוצנטרית.

זה טבעי שאנחנו רוצים לדאוג לעצמנו וחוששים מפני התדרדרות בריאותית. טבעי גם שנרצה להיראות טוב ולחיות חיים ארוכים. אלא שמוטיבציה זו פעמים רבות מלווה בסכנה רגשית גדולה. היא עלולה לגרום לנו להעמיד את עצמנו במרכז, ובעקבות כך לחשוב רק על עצמנו ולהיות מרוכזים בעצמנו. שנהיה יפים, נאים, רזים, בריאים ומושכים. 

אלא כשאנו משתעבדים לעצמנו ולסוג מסוים של תזונה אנחנו הופכים להיות יותר מגושמים. אם רוחניות מובילה לכך שאיננו מאוימים מדעות הפוכות ופחות מחפשים את הסתירות והפירוד בין הדעות השונות ובין בני אדם, התגשמות גוררת את התנועה ההפוכה. היא מחזקת שוני ומחלוקת. ביטוי מובהק הוא שהאדם הופך קנאי ואינו יכול לראות אנשים שאינם צועדים בדרכו. אם בנו, בתו או בן זוגו השמין מעט הוא מתקשה לקבל אותו כך. ההשמנה של הזולת מפריעה לו. היא נתפסת בעיניו כפגם. מסיבה זו גם כל דיון בנושאי בריאות, כדוגמת תזונה טבעונית או תזונת פלאו, חיסונים או הימנעות מהם, מתפתח למלחמת חורמה רוויית יצרים ורגשות שליליים.

זו הסיבה שכשאנו מעמידים את עצמנו ואת בריאותנו במרכז, אנו אולי מקפידים באדיקות על מה שעולה על הצלחת, אבל משלמים על כך מחיר רגשי כבד. אנחנו עלולים להפוך לקפדנים ולא נעימים. אבל בעיקר אנחנו מזמינים רגשות לא רצויים שיגבו מחיר בריאותי הרבה יותר גבוה מטיב התזונה.

שכן רגשות מזיקים ולא רצויים כחרדה, סטרס ועצבות נגרמים כתוצאה מהעמדה שלנו את עצמנו במרכז. בשונה מכך, המבחן של רגשות בריאים הוא היכולת לקבל דעות הופכיות. במבחן הזה, תודעת הבריאות המודרנית נכשלת.

המסקנה הנדרשת איננה מפחיתה מחשיבות ההקפדה על תזונה וספורט. ההיפך הוא הנכון. למרות שפעמים רבות זה לא נראה כך, היהדות מעודדת שמירה על גוף בריא. הרמב"ם קידם תזונה ומודעות לבריאות אולי יותר מכל חכם אחר ביהדות. את הבחירה בתזונה נכונה ובריאות רגשית הוא מציב כבר בפתיחת הפרויקט המונומנטלי שלו – היד החזקה. שם הוא שוזר את כללי בריאות הגוף והנפש. אלא שהמניע לאימוץ חיי בריאות שהוא נוקב בו, עמוק ומשמעותי בהרבה. "המנהיג עצמו על פי הרפואה", כותב הרמב"ם, "אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד… אין זו דרך טובה …".

ומהי הדרך הטובה? איזה מניע כן כדאי לאמץ לטובת חיי בריאות?

חיי בריאות הם כאמור ערך מרכזי הנובע מתפקידו של האדם בעולם. תפקיד האדם הוא לברר את העולם. לברור בין הטוב והרע, הנכון והלא נכון, האמיתי והשקרי. האדם צריך להקפיד על מה הוא חושב, מה הוא רואה ומה הוא עושה, וממילא להקפיד גם על מה הוא אוכל. כך בלשונו של בעל התניא: "… כי הנה כל עבודת האדם בעולם הזה הוא לברר הטוב מהרע ויש בירור אחר בירור עד רום המעלות. הבירור הוא על ידי החכמה…".[i]

היכולת שלו לבחור, להיות מודע, היא החסד הגדול ביותר שנעשה עם האדם והיא המניע הטוב ביותר, מהזווית היהודית, לבריאות הגוף והנפש.

הבחירה בחיי בריאות נועדה ברובד אחד לעזור לאדם להיות ממוקד, לגלות את כוחותיו, ללמוד יותר ולממש את כישוריו. ברובד עמוק יותר, עצם הבחירה היא כשלעצמה חלק מעבודתו של האדם למימוש תכלית בריאתו. חלק מתפקידו הפנימי המהותי להבחין בין הטוב לרע. התזונה והבריאות בדרגת הבנה זו אינן חלק נפרד ממכלול חייו. הן חלק משליחות חייו.

כך בלשונו של הרמב"ם:

"מבחינה זו מלאכת הרפואה היא מבוא גדול מאוד למעלות, ולידיעת הא-לוהים, ולהשגת האושר האמיתי. ויהיה לימודה ודרישתה מהגדולה שבעבודות. ולא תהיה אותה שעה כאריגה וכנגרות, שכן בה נשער מעשינו ויהיו למעשים אנושיים, מביאים אל המעלות האמיתיות.

כי האדם, שיבוא ויאכל מזון ערב לחך, טוב הריח, מאכל תאווה, והוא מזיק ומקלקל, ולפעמים יהיה סיבה למחלה קשה או למיתת פתאום, הרי זה והבהמה שווים. ואין זה מעשה האדם באשר הוא אדם, כי אם מעשה האדם באשר הוא "חי", נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט, כ"א).

ולא יהיה מעשה אנושי, אלא כשיאכל המועיל ביותר בלבד. ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס, כפי דרישת המועיל ביותר. וזה מעשה שבדעה. ובזה נבדל האדם במעשיו מזולתו.

ואפילו שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל ביותר, אלא שישים תכליתה: בריאות גופו והשלום לו מן החוליים בלבד, איננו בעל מעלות. כי כשם שנתן זה היתרון להנאת הבריאות, נתן זולתו היתרון להנאת המאכל, וכולם אין תכלית אמיתית למעשיהם." (שמונה קבצים, פרק חמישי)

המניע של בחירת המזון המועיל ביותר לנו הוא קריטי על פי הרמב"ם. אם האדם בוחר באוכל המועיל מסיבות אגוצנטריות הוא לא מטפס לדרגת אדם "בעל מעלות". הוא לא ישיג אושר, לא חכמה ולא ידיעת א-לוהים. הוא בעיקר יהיה חרד ועסוק בעצמו ובגופו. כשאדם אינו אגוצנטרי התזונה והרפואה המונעת הופכים להיות חלק מתהליך של צמיחה. תזונה ובריאות לעולם אינם רק תזונה ובריאות. הם חלק מדבר גדול יותר. חלק מהחיים עצמם ומהתפקיד שלנו בתוכם – לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו ולגלות את מלוא כוחותינו.

התמודדות עם מחלת הסוכרת

לשאלת המניע הנכון לאימוץ חיי בריאות יש השפעה גדולה על היבטים יומיומיים. אדם שגילה שהוא חולה בסוכרת למשל, יכול למצוא במחלתו אתגר שיצמיח אותו.

ההכרה בערך של עבודת הבירורים, במהות של תפקידו בעולם, תמנע ממנו לחוש רגשות של עצב, אובדן וחרדות עד כדי דיכאון בעקבות גילוי המחלה. שכן הוא יבין שהמחלה אינה בהכרח כנגדו וכי הוא יכול לרתום אותה בצורה הטובה ביותר להצלחת שליחותו בעולם. את תודעת השליחות בחייו הוא יאמץ ויטפח והיא תתבטא גם בבירור מה הוא אוכל, מתי הוא אוכל, כמה הוא אוכל ובמה הוא מאכיל את ילדיו.

התודעה הזו תסייע לו להפוך לאדם שמתעלה על עצמו ומעורר רגשות שמחה. לאדם ששולט באמצעות שכלו גם ברגשותיו. לא רגשותיו הראשוניים והטבעיים הם שישלטו בו. מקור השמחה יהיה בהכרה שהמחלה איננה הסיוט הגדול ביותר שלו אלא המניע שלו לחיות חיים מלאים יותר. ללא תודעה זו, הוא בנקל יוכל להגיע למצבי תסכול, כעס, עצבנות וחוסר חיות. הוא יחוש נפגע מהמציאות, על שהסתובבה כנגדו. הוא יחוש מוגבל על שאינו רשאי עוד לאכול כרצונו. מצב זה מן הסתם יחמיר את המחלה ולא ישפר אותה. לעומת זאת, בחירת מניע שאינו אגוצנטרי אלא כזה המשנה את ההשקפה על החיים והתפקיד שלי בתוכם תטען אותו בחשיבה הפוכה ויצירתית. מניע זה יעזור לו לראות בכל מה שהוא אוכל חלק מהשליחות שלו לברר את העולם. בעצם הבחירה שלו מה נכון לו לאכול, הוא יגלה את הערך שבמאכל וירומם את המאכל עמו יחד מבחינה רוחנית.^[ii]

תודעה זו היטיבה לבטא חני ויינרוט במהלך הקרב שניהלה כנגד מחלת הסרטן. חני ויינרוט נפטרה מהמחלה בגיל שלושים וארבע. בגיל עשרים וחמש, כשהיא אם לשלושה ילדים, הודיעו לה הרופאים שנותרה לה חצי שנה לחיות. למרות התחזית, חני התמודדה עם המחלה עוד כתשע שנים. במהלכן הפכה למה שהיא מתארת כ"סלבּ סרטן". היא כתבה בלוג אישי שהפך לפופולרי במיוחד וזכה לאלפי עוקבים, כתבה ספרים, התראיינה והרצתה על התמודדותה הייחודית עם המחלה. ניתן לומר כי במסרים שהעבירה לימדה שהחיים אינם תלויים באורכם, אלא ביכולת לחיות אותם במלואם.

למחלה היא לא התייחסה כאל אסון, אלא כישועה שעזרה לה לגלות את כוחותיה ולראות את הערך בדברים הקטנים והגדולים. וכך בלשונה: "זה לא שהתייאשתי מהישועה ולא נותר לי אלא לשמוח בדברים הקטנים. ההפך הוא הנכון, הישועה הגיעה ופקחה את עיניי לראות בדברים הקטנים, גדולים".^[iii] במצבה היא ראתה שליחות, ובתשע השנים שחלפו מאז הגילוי הספיקה מה שלדבריה לא הייתה מספיקה בזמן כפול ומשולש אלמלא המחלה.

***

הסיבה לכך שעל האדם לרצות להיות בריא ולאמץ אורח חיים בריא, על פי הרמב"ם, אינה כדי שיהיה יפה יותר אלא כדי שיהיו לו כוחות לגלות את מבנה הבריאה והקשר שלה עם בוראו. אדם שסובל מבריאות ירודה יתקשה להעמיק בלימוד וחשיבה יצירתית. הוא יתקשה להחדיר חיות לחייו בשל התמודדותו עם מכאוביו. "…אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה'. שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב…".^[iv]

חידוד המניע הפנימי לאימוץ חיי בריאות מרומם את האדם. הוא מביא להידוק כוחות הנפש ולאימוץ נכון יותר של חיי בריאות תוך הימנעות מהנזק של רגשות לא רצויים, כדוגמת דיכאון, חרדות או קפדנות, העלולים להתעורר כתוצאה מהנטייה האגוצנטרית.

מזווית זו אימוץ חיי בריאות אינו מטלה של חולים או מבוגרים. זהו האתגר והתכלית של כל אדם בכל גיל ומציב את אתגר התזונה בתוך הקשר רחב יותר של לחיות חיים מלאים.

עכשיו, אחרי שהתבררה שאלת המניע, אפשר לעסוק בטיב התזונה לאימוץ, וזאת שיש לה תרומה גם מבחינה נפשית-רגשית.

***

הדברים הוצגו בכנס הבריאות האחרון של שבטבע. ארגון שבטבע מפיק ארועי תוכן ומתמחה בארגון כנסי בריאות. בכנס האחרון השתתפו ד"ר גיל יוסף שחר, האחים גיל, ד"ר חיים רוזנטל, ד"ר מרדכי ליטמן, ד"ר אריה אבני, יצחק וקסלר ושירלי בן דוד ואנוכי.

בקרוב יתקיים כנס בריאות נוסף שיתמקד בסוכר, גלוטן וחלב.

[i] תורה אור, מגלת אסתר, עמ' צו; [ii] ראו תניא לקוטי אמרים, פרק ז; תניא, אגרת הקודש, סימן כו, וראו גם: לקוטי תורה, שיר השירים מא, ב; [iii] מילים שכתבה ופורסמו במגזין ״בתוך משפחה״ ובדף הפייסבוק שלה בתאריך: 20 בספטמבר 2017; [iv] הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק שלישי, הלכה ג.