אין רע יורד מלמעלה – שעותיו האחרונות של בעל התניא והצוואה שהשאיר

היום, כ”ד טבת, חל יום ההילולא של אדמו”ר הזקן. היום שבו הסתלק מהעולם. הדברים שאמר בשעות האחרונות בחייו מהווים מעין הצצה להגותו ולצוואה שהותיר. בעל התניא כתב ולימד הרבה. רוב יצירתו מאופיינת בעמקות ובשילוב של עולם הנגלה עם עולם הנסתר, של ההלכה והמעשה עם העיון והקבלה. סיכום פועלו בכמה שורות אינו משימה פשוטה. אולם במשפטים ספורים שאמר לנכדו בצאת השבת, שעות ספורות לפני שהסתלק, הוא חושף כיצד היה רוצה שנתמודד עם קשים ואתגרים.
בשנת תקע”ב, 1812, החלה הפלישה הגדולה של צבא נפוליאון לתוככי רוסיה. בעל התניא וחסידיו עזבו את ליאדי ונסו מפני הצבא הצרפתי, שהצליח להגיע עד מוסקבה. בחודש כסלו, מאזן הכוחות השתנה. החורף הרוסי הכריע את צבאו של נפוליאון. בשיא העונה הקרה, כשהררי שלג חוסמים את הדרכים ומקשים את התנועה, הגיע אדמו”ר הזקן בראש כשישים עגלות וחֵיל משמר שהתלווה אליהם, אל הכפר פייענא. בעל התניא היה סך הכול בן שישים ושבע. הוא היה בריא בדרך כלל, אולם סבל כנראה מהתקררות קשה בימים האחרונים לפני הסתלקותו. ביום חמישי ניכר היה שמחלתו מחריפה. בפייענא לא התגוררו יהודים. אדמו”ר הזקן הוכנס לאחד מבתי הכפריים כדי שיוכל להתאושש ולמצוא מחסה מפני השלגים שלא פסקו מרדת. עם צאת השבת הוא התרומם ממיטת חוליו להבדיל בין קודש לחול. במקום לברך על היין הבדיל על כוס קפה שחור. אולי כי היה חלש, ואולי בגלל משמעויות אחרות. הוא ביקש דף ועט והתפנה לכתוב את דבריו האחרונים דקות לפני שהסתלק.
בעל התניא ידע כי הוא עומד לצאת מן העולם. לקרוביו אמר כי “ההעברה מעולם זה לעולם הבא הוא דבר נקל ואינו תלוי אלא בהמעביר. יש מי שהוא גוסס כמה זמן כנראה שהמעביר שלו הוא מהמתעללים”. למרות מחלתו נשאר צלול ובדעה בהירה עד רגעיו האחרונים.
בזווית העין זיהה אדמו”ר הזקן את נכדו, בן העשרים ושלוש סך הכל מתפלל תפילת ערבית. הוא עצר אותו מתפילתו ומנע אותו מלהתפלל בתנועה של עצבות או “מרה שחורה”. הטיעון שהציב אדמו”ר הזקן היה “שכפי המידה שהאדם מראה מלמטה כך מראים לו מלמעלה”. כלומר אם הנכד רואה את המציאות כדבר רע, אם הוא רואה רק את החיסרון בעולם, אלו הפנים שיראו לו חזרה. הכלל הזה נכון ביחסים בין בני אדם ונכון ביחסים עם הבורא. לכן זה אפילו לא “משתלם” להתפלל מתוך תנועה של “מרה שחורה”.
“מרה שחורה” היא סוג מאוד מסוים של עצבות המאפיינת אנשים בדרגה רוחנית גבוהה. “יהודי הוא ‘מרה שחורה’ניק…” בטבעו, אומר הרבי מליובאוויטש. “מרה שחורה” היא סוג של שאיפה לפרפקציוניזם. עד שהכל לא מושלם האדם אינו מקבל את עצמו. הוא לא מרשה לעצמו להיות או לשמוח. הנפש נוטה ל”מרה שחורה” כחלק מתחבולות היצר, מסבירים גדולי החסידות. כשהאדם מגיע לרגע שהוא צריך לבחור בשמחה, הוא מתחיל לשפוט את עצמו על מעשיו בעבר. הוא מלקה את עצמו על חסרונותיו. לעתים הוא מציב לעצמו ציפיות שאינן בנות השגה ומלקה את עצמו על כך שהוא אינו משיגן.
מסיבות אלה “המרה השחורה” מאפיינת אנשים בעלי דרגה רוחנית גבוהה שאינם יכולים להשלים עם מציאות שאינה מושלמת מבחינתם. בשל מעלתם של אותם אנשים הסובלים מ”מרה שחורה”, לא קל לרוממם ממצבם. “ולכן,” מספר בעל התניא, “הרחיק מאוד הבעל-שם-טוב ז”ל את השחורים (בעלי מרה שחורה) מפני שמקורם גבוה ונפלו כו’, קשה להגביהם.”
ההקשר, המציאות הקשה שבה מעיר בעל התניא לנכדו, שעתיד להיות האדמו”ר השלישי של חב”ד, מעידים על התביעה מאיתנו בזמני השיגרה. אדמו”ר הזקן יושב, מנהיג יהודי מוערך אך גם שבע קרבות, בבקתה של גוי אוקראיני, באמצע סערה חורפית שמצרה את תנועת העגלות. מחוץ לבקתה ממתינים עשרות משפחות למוצא פיו. משפחות הרואות בו מנהיג נערץ ובעל שיעור קומה שאין כדוגמתו. משפחות שנהגו להתייעץ עמו בכל שאלה ובכל תחום בחיים. ידיעות על תבוסות הצבא הצרפתי הגיעו אליו זה מכבר, אולם עדיין החשש היה גדול. הוא עצמו עומד להסתלק מהעולם בעוד כמה שעות. המצב הפיזי לא פשוט. הם עזבו את בתיהם מאחור. חלק מהבתים העלו באש כדי שלא יפלו לידי צבא נפוליאון. אפשר גם להעריך שהצבא הצרפתי והצבא הרוסי לא היו נדיבים יתר על המידה ולא השאירו עבורם מזון בתנאי החורף הקשים. והנה למרות שהמצב סגר עליהם מכל הכיוונים, בשעותיו האחרונות מדריך בעל התניא כיצד הוא מצפה מנכדו לנהוג.
הציפייה שלו מנכדו היא גם חלק מהצוואה שלו לעולם. אדמו”ר הזקן מנסה לשכנע אותנו לראות את המציאות אחרת. שלא ניכנע לקושי, לרוע ולחיסרון. שנדע שהמציאות היא מציאות אלוקית, שנבראה בדיוק עבורנו. כשאנו רואים כך את העולם, “האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום ייסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם…”, כותב בעל התניא באחת מאיגרותיו. איך אנחנו מעזים להגיד שיש לנו חיסרון כלשהו. “רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב…”
“וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מיני’…”, מסכם אדמו”ר הזקן. עיקר האמונה היא להאמין שבכל רגע ובכל מקום יש רשות אחת. בשביל האמונה הזו, שהכל מדויק עבור האדם, שכל רגע נועד כדי שיגלה את כוחותיו, נברא האדם.
בדרך כלל, כשטוב לנו איננו שואלים מדוע טוב. לכל היותר אנחנו מודים על החסדים, אבל לא מתעוררות בנו שאלות לגבי מידת החסד. כשרע, כשחווים צער או אובדן, כשאובדת המשמעות, השאלות צצות. מדוע ירדה הנפש לעולם הזה התחתון. למה היא הושפלה מרום מעלתה לעולם של צער וקשיים, עולם של אסונות, מלחמות, קנאה ותחרות. עולם של עוני, רעב ותככנות.
על-פי אדמו”ר הזקן התפקיד העיקרי של הקשיים, הרוע, החולי, העצבות, הסבל, הבהמיות, הוא לעורר בנו את השאלות. התפקיד של התקופות הטובות הוא דומה. להציב מראה נגדית. אם הכול היה רע, תמיד, לא היינו שואלים למה רע. המציאות החיצונית היא חלק מהתפאורה הנדרשת כדי שננצח את הקרבות הפנימיים שלנו. בשעותיו האחרונות אדמו”ר הזקן מבקש שנהיה ערניים למאבק הזה וננצח בו. שלא ניכנע לחיצוניות, לקושי ולסבל. הנפש יורדת מטה לעולם כדי לגלות את האמת היחידה. אמת שמתגלה מבעד למעטה החיצוניות המסתירה עליה. הגילוי הזה של אמת דורש התבוננות, העמקה, נחישות והקרבה, שהם מהתרומות הגדולות של אדמו”ר הזקן לחיינו.

האדיטש. מקום קבורתו של אדמו”ר הזקן
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *