לצמוח מתוך תענוג – פורסם במגזין נשמה, שבט, התש"פ
האדיטש. מוצאי כ"ד טבת, שעת לילה מאוחרת. אחרי התוועדות ארוכה וחמה במיוחד עם מנדי ג'רופי והקבוצה הנהדרת ירדתי שוב לאדמו"ר הזקן. הפעם לבדי. פגשתי שם את ר' אורי רווח לומד עם שני בחורים צעירים. כאלה שנראה שרק התקרבו לחסידות.
הייתי עייף במידה קיצונית, אבל משפט של אחד הבחורים הקפיץ אותי. "העולם הזה נברא סתם. אין בו ממש משמעות. הכול סתם".
לא יכולתי להתאפק. למרות השעה ולמרות אווירת הקדושה בציון התפרצתי. ההשקפה הזו היא הרסנית לנפש והפוכה למהות החסידות. צעיר שלא מאמין שהוא חשוב ומשפיע ובעל ערך יפסיק להתפתח, לצמוח. במצבים מסוימים הוא עלול להתדרדר גם למצוקה אישית.
מה באמת הקב"ה רוצה מהעולם? שאלתי את הבחורים. מדוע הוא ברא אותו? מה התכלית שלנו בתוכו? לא ציפיתי לתשובה. רציתי להבהיר נקודה. השאלות האלה הן אינן שאלות פילוסופיות. הן שאלות שהתשובה להן היא בעלת כוח מניע שיכול לשנות את האופנים שבהם אנחנו צריכים לתפוס את החיים שלנו וממילא את גידול הילדים, כינון הזוגיות והיציאה לעבודה.
אדמו"ר הזקן מלמד שאת הסיבה לבריאת העולם אפשר להקיש ממהות השבת. המהות של השבת היא הנופש של הבורא. שישה ימים הוא עשה וברא עולם, וביום השביעי הוא שבת "וינפש" (שמות לא, יז).
מהי הכוונה של אותו 'נופש'?
אפשר להבין את המושג "וינפש" על ידי התבוננות בכוחות הנפש שלנו, בני האדם. כמובן שהנופש המדובר בו אינו חופשה ביוון. הנופש הוא חזרה של כוחות הנפש למקורם. אפשר לדמות זאת לצייר שרוכן על כן הציור. בכל משך זמן הציור הוא עמל. משסיים הוא נסוג לאחור, מתבונן על הציור שלו במבט מרחוק, ומתענג על יצירתו. כך כל בעל מלאכה יש לו זמן שבו הוא עוסק במלאכה. בזמן הזה הוא מגלה את כוחות נפשו. את השכל המתכנן, הרגשות המניעים לפעולה וכוחות המעשה והמחשבה. כשהוא מסיים הוא נסוג מעט לאחור כדי להתבונן במלאכה שהשלים. אם הוא שבע רצון מאותה מלאכה הדבר גורם לו תענוג.
שישה ימים הבורא בורא את העולם. ביום השביעי חל תהליך שנקרא "עליית העולמות". הכוחות חוזרים למקורם, לעצמותם, ויש אתנחתא. עליית העולמות היא כמו הנסיגה לאחור של הצייר כדי לראות מזווית רחבה את מה שצייר כשרכן על הכן. את התהליך הזה בנפש אפשר להבין גם מבחינה אינטואיטיבית. אחרי מאמץ הכוחות חוזרים למקורם ומתגלה התענוג. נתתם את כל כולכם בהעמקה ולימוד ולאחר מכן מגיע רגע הפוגה, שבו הכוח שהתאמץ חוזר למקומו, מפנה מקום ומנכיח תחושה של תענוג מאותו מאמץ ולימוד. בזמן העשייה התענוג לא מתגלה ומתפשט. הוא מוסתר כמעט לגמרי על ידי המאמץ. כך בלשונו של אדמו"ר הזקן: "בשעה שהוא טרוד באמצע העסק הרי העונג נעלם בהמעשה הזה ולא נגלה אורו רק לאחר שנגמר המעשה דוקא, ובתנאי שעלתה לו המעשה כפי התענוג שרוצה."
דוגמה מעשית מכיוון אחר היא זאת של בניית רהיט איקאה. תוך כדי הבניה אנחנו מרוכזים בשרטוטים ובעמידה בהוראות. כשהרהיט מוכן, כוחות היצירה חוזרים למקורם ותחושת תענוג מתפשטת. פרופ' דן אריאלי מצביע על כך שלבעלי רהיטי איקאה יש קשר מיוחד לאותם רהיטים, למרות שאלה לא הרהיטים היוקרתיים בביתם. הסיבה לקשר שנרקם עם הרהיט הוא המאמץ שהם משקיעים בבנייתו. באותו מאמץ הם הופכים שותפים ליצרנים ומגלים תענוג מכך שעמדו במשימה.
התענוג מתגלה כתוצאה מהשביתה מהמלאכה אך הוא תלוי במעשה, ובמקרה של הבורא והבריאה, בששת ימי המעשה. גם אצלנו אפשר להרגיש שככל שהשבוע היה יותר אינטנסיבי, ככל שהספקנו בו יותר, כך גם השבת יש בה יותר גילוי של תענוג. שכן אם לא הפעלנו את כוחותינו במהלך השבוע, החזרה שלהם, העלייה שלהם למקורם היא בעוצמה נמוכה יותר. הם פחות "ירדו" לעולם להתגלות בימי המעשה. המנוחה והתענוג המרכיבים את יום השבת הם החוויה הנקראת "וינפש".
ההסבר של אדמו"ר הזקן, מלמד מה צריכה להיות המוטיבציה האמיתית בחינוך, בשינוי תזונתי ובלימוד. ובעצם מה צריכה להיות המוטיבציה האמיתית של החיים. המוטיבציה צריכה להיות גילוי כוח התענוג או הארת התענוג. הבורא ברא את העולם במידה רבה כי היה לו גילוי של תענוג ראשוני פשוט. לאחר מכן התענוג הזה מתגלה ביצירה פרטית בכל שלב בסדר השתלשלות ובכל היבט בקיום שלנו, הנבראים.
באותו אופן גם אצלנו, הנבראים, כשמתגלה הארת תענוג, אנחנו מוכנים להשקיע מעצמנו הרבה יותר מאשר כאשר אנחנו עוסקים בחישובי אינטרסים. תענוג איננו הנאה קצרת טווח. הוא כוח עמוק בנפש, המהדק ומכוון את כוחות הנפש. התענוג הוא הכוח המוליד חיים ואחראי על כך שאנחנו חיים באמת.
**
התוועדויות פורים אצל הרב וועכטר הן שם דבר. בהתוועדות אחת הרב ניסה לעורר לגילוי הכוח העוצמתי הזה בנפש. "ידיעות יש היום לכולם. נער בן חמש עשרה יודע היום יותר מאשר ידע פעם למדן בן חמישים. הבעיה היא לא עם למדנות.
מה שחסר זה דעת. התקשרות. חיבור פנימי ולא ידיעות. פעם חסיד היה חי עם תובנה אחת חודשים ושנים. היום כל הזמן צריך לחדש. כולם רוצים לדעת הכל, להשכיל. ללמוד עוד ועוד. זה טוב כשלעצמו, אבל הפנמה? לחיות את הדברים'?
"אנשים לא מוכנים להיות לבד. עם עצמם, להתבונן.' המשיך. 'הם כל הזמן בחוץ. בוואטספ, בהודעות, במחשב. אין להם אף פעם את עצמם. ללמוד מאמרים ושיחות זה מצוין, אבל לבדם הם לא מביאים לשינוי פנימי.
אתה אומר למישהו משהו וכן הוא כבר מכיר. הוא שמע את הרעיון, אבל רואים שהוא לא חי איתו.
ואז הרב הצביע על הדרך לשינוי. מה עושים? איך משתנים? איך מפנימים? איך מתחילים לחיות חיים אמיתיים?
תשמע, הוא אמר לי, צריך להיות יותר רציניים. אני אגיד לך מה תעשה. תקום בחמש בבוקר. תטבול במקווה. תפעיל ניגון פנימי עמוק. תשמע אותו פעם, פעמיים שלוש. בשעה הזו הטלפון מנותק. בני הבית ישנים.’
ורק אז אתה תתחיל לחיות. תתחיל להתחבר לחיים ותעזוב את השטויות. כשתסיים ללמוד תתבונן במאמר, שוב ושוב. אוי איזה תענוג. אני מבטיח לך שתגיע לגן עדן תחתון בוודאי ואולי גם לגן עדן עליון. שם, שם זה אלוקות.
לכל אחד יש תאווה למשהו אחר. אחד לכסף, אחר לכבוד. שלישי רוצה קריירה וביטחון. התאווה הכי גדולה זו תאווה לאלוקות. להתחבר. להיות אחד. להשיג אחדות. זו תאווה שמביאה את האושר הכי גדול שקיים בעולם.
זהו, תהיה אדם שתאב לאלוקות. זה התענוג הכי גדול בעולם.'
תאווה? שאלתי, תענוג? זה לא ישות?
'אוי באמת. הלוואי שלכולם תהיה תאווה לאלוקות. קולה מותר לשתות אבל להתאוות לקב"ה אסור?! עולם הפוך ומשונה.
***
לימוד החסידות מגלה את כוח התענוג. והתענוג מתעצם ומתחזק עם הצמיחה וגילוי כל הכוחות. אדם שלא מתפתח, שלא מגלה את הפוטנציאל שלו, גם לא מגלה את ערכו האמיתי ומחמיץ את התענוג האמיתי בחיים.
משני הצעירים הללו אני קצת פחות מודאג. הם טעמו. הנה הם יושבים בשעת לילה מאוחרת בפתח האוהל של אדמו"ר הזקן ולומדים מפיו של ר' רווח. אבל את הבשורה הזאת צריך להפיץ לעולם. זוהי בשורה משנה חיים, שמחזירה לאדם את צלמו ונותנת לו טעם לחייו. הטעם הכי טוב שיכול להיות. טעם של עץ שצומח ונותן פרות מתוקים.
