מומלץ

מה הסיפור שלנו? חוויות ממסע הרצאות חורף באירופה

רומא – בוקרשט-הלסנקי-קראקוב-וורשה-מילאנו בשבוע אחד

“תראה איזה בניינים נפלאים. איזו אדריכלות. כמה היסטוריה, יופי ועומק. יכול היה להיות כאן גן עדן. אבל בפועל הכל מוזנח. האנרכיה שלטת. יש עצבות באוויר.”

פחות משעה לשבת. רק נחתתי מרומא, אחרי ערב סטודנטיאלי שמח במיוחד שהפיק הרב מנחם לזר. התארגנתי במהירות ויצאתי עם הובר מהמלון למקווה במרכז היהודי בבוקרשט.

הנהג דיבר אנגלית שוטפת. לא היה לו אכפת מהשבת ומלוחות הזמנים הצפופים שלי. היה לו דחוף לעשות לי סיור בעיר ולספר על הפוטנציאל המבוזבז שלה.

הבעיה שלנו, אמר, שאנחנו לא יודעים לספר סיפור. את הסיפור שלנו. אנשים לא באים רק לבתי הקזינו. הם רוצים לשמוע סיפור.

אתה צודק לגמרי, עניתי. אנשים לא קונים מוצר. אנשים קונים נרטיב, רעיון.

אז למה אתם לא מספרים את הסיפור שלכם, שאלתי.

אנחנו לא מצליחים בכך כי אנחנו לא מאמינים בעצמנו. אנחנו לא מאמינים מספיק בסיפור שלנו. וכשאנחנו לא מאמינים בעצמנו גם הקהל לא יאמין בנו.

עם כזה ראש, קינחתי את השיחה, אתה חייב להצטרף לפוליטיקה אצלכם. להשפיע ולשנות.

אולי, ענה. ושמעתי בקולו שהוא אינו מאמין שהוא יכול ואפילו לא מעז לחלום.

עם נהג ההובר לפני שבת
עם הרב דייטש וויגאי
כל אירופה חוששת מקורונה…

השבת בבוקרשט הייתה נפלאה. בין השיחות היה לי זמן לטייל ולחשוב. לחשוב כיצד אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, עד כמה הוא משפיע על הסביבה הלא יהודית, וכיצד אפשר לחדד את הסיפור שלנו כך שימשיך לדחוף אותנו וישנה את העולם.

לפני כשמונה שנים הגעתי לגיחה קצרצרה לבוקרשט כדי לשאת דברים בכינוס מיוחד שארגנו הרב נפתלי ורישה דייטש לכבוד הרבי מליובאוויטש. כשהרב נפתלי עלה לדבר הוא הזכיר את הנושא עליו דיברתי אז. הנושא היה התפיסה של הרבי שיהודי אינו יכול להיות עני לא ברוחניות ולא בגשמיות, אם הוא אינו מסכים לכך. אתה דיברת והלכת, ציין. אבל הדברים פעלו על הלבבות והיו מדויקים עבור יהודי רומניה, שחלקם מתקשים להשתחרר מתודעה של עוני.

בשמונה השנים שחלפו מאז, הזוג דייטש הרחיב והעמיק את תנופת השליחות. הם גייסו את משפחת רסקין הצעירה לסייע בפעילות עם הסטודנטים המקומיים. הם הקימו מרחב ייעודי לסעודות השבת ולארועים מיוחדים. גולת הכותרת של פעילותם היא הגן ובית הספר היהודי שהקימו. עשרות ילדים לומדים במוסד המפואר.

ויגאי הוא הודי, יליד מומבי, שהתחתן עם תושבת מקומית, מבוקרשט. שניהם, הוא ואשתו, עובדים במוסד. שאלתי אותו איך זה לעבוד בבית ספר יהודי, חב”די. הייחודיות של בית הספר הזה, המוטו שלו, הדגיש, הוא שאנחנו מקפידים לגרום לכל ילד להאמין בעצמו ולקבל את עצמו בלא תנאי. לא משנה מה עושים הוריו ומהיכן הוא מגיע. התוצאה של הגישה הזו היא אווירה שמחה. כשילד מאמין בעצמו הוא לא רוצה להיות מה שהוא לא. נוח לו עם עצמו ועכשיו הוא מרגיש מוכן ללמוד ולהתפתח.

שבת בלי קפה

ביום השבת התעוררתי מוקדם והגעתי לבית הכנסת העתיק, ישועה טובה, שנבנה כבר לפני כמאתיים שנה. “ברוך השם” פלט הישראלי שנכנס אחרי כשזיהה את המיחם. כמה חיפשתי מים חמים. הבאתי איתי קפה מיוחד מהארץ. הוא הרבה יותר משובח ממה שיש כאן, רוצה?

סרבתי בעדינות. לא רציתי להעיר על נושא הטלטול. הוא סיפר שהם הגיעו יחד כמה חברים. מתוכם רק הוא שומר שבת. את שמירת השבת קיבל על עצמו לפני כשנה. החבר’ה בילו אתמול בקזינו ולו היה קשה. בכלל הוא מצטער שבא. אבל העיקר שסוף סוף אפשר לשתות קפה אמיתי, חתם ולגם מהכוס. עם הלגימה הגיעה היריקה. איכס, זה ממש כמו לאכול פולים. המים לא רותחים.

דווקא האכזבה הולידה שיחה מעניינת. זה עכשיו רגע של בחירה גילינו יחד. אם להתבאס או לבחור לראות כאן הזדמנות. לא באת לכאן סתם, אמרתי לו. בטוח שאם כבר באת, זה כדי להתפתח, לצמוח, ללמוד עוד משהו. כששמע על נושא העירוב בכלל נחה נפשו. הוא היה מודע שישנה הלכה שכזו, אבל זו נראתה לו מחמירה מדי. עכשיו הוא כבר אפילו שמח על הקפה האבוד.

אנשים משלמים אלפי שקלים לפסיכולוג בשביל להגיע לתובנות רוחניות שכאלה, עודדתי אותו. תראה איזה שיעור קיבלנו בזכות קפה אחד קטן.

רגישות וישות

מבוקרשט המשכתי להלסינקי. שהיתי בעיר עשרים שעות סך הכל, במהלכן היו לי שלוש שיחות להעביר כך שלא הספקתי הרבה להסתובב, אבל נפגשתי עם לא מעט מקומיים. בקלות אפשר להתרשם מהמזג הטוב של האנשים, האדיבות והארגון הנהדר של העיר. גם הקהילה המקומית, של”לימוד” שלה הצטרפתי, חביבה ומסבירת פנים.

לכאורה מושלם, שח לי מוזיקאי ישראלי אותו פגשתי בהתוועדות בביתו של השליח הרב בנימין וולף, יחד עם עוד כחמישה עשר ישראלים. אבל יש להם כאן בעיה. הם יותר מדי רגישים. לוקחים הכל אישית, ללב. אולי לכן אחוז ההתאבדויות כה גבוה בפינלנד.

הוא התחתן עם פינית וגר כאן כבר עשרים שנה. לנו יש חספוס, אמר.

יכול להיות שזה הפוך. ניסיתי לחשוב יחד איתו. זה כמובן בהכללה גדולה אבל החספוס הזה נובע מכך שיש לנו תודעת שליחות ומשמעות. רגישות לעצמי ולא לזולת, רגישות למה חושבים עלי ואיך מביטים בי יכולה לנבוע מאותו מקום כמו הגאווה. מהישות. ולכן היא רק מדמה עצמה לעדינות אבל אינה כן.

הילטון ללא שינה

בוורשה הרב שלום דובער סטמבלר ארגן ערב נהדר. עשרות אנשים הגיעו כדי לשמוע על תורתו של הרבי. רק חצי מהקהל הבין את השפה האנגלית בה נמסרה ההרצאה. עבור החצי השני הוא הזמין מתורגמן לפולנית. לפי התגובות, המתורגמן עשה עבודה טובה.

אחרי ההרצאה זוג מתוק התעקש שנטייל קצת ונכיר את העיר העתיקה, שחודשה לאחר המלחמה.

חזרתי מאוחר למלון. עייף. התארגנתי לשינה, וכלום. המיטה הייתה מצוינת. הילטון סך הכל. ולי אין בעיות שינה כלל. אבל כאן לא הצלחתי כמעט כל הלילה להירדם.

לקח לי זמן לעכל. המלון ממש משקיף על הגטו ובמרחק קצר מבית העלמין היהודי. רבבות נשמות זועקות ממעמקי האדמה.

ורשה נעימה. האנשים מסבירי פנים. אבל העבר לא נותן מנוח. את עול העבר, מלמדת משפחת סטמבלר, אפשר לשאת כשאנו מסכימים לעמוס על כתפינו את התפקיד שלנו. לספר את הסיפור שלנו ולקדם את השליחות הממתינה לנו.

ביטוי לתודעה הזו מצאתי בתפילת הבוקר שקיימתי בקראקוב, בבית הכנסת “אייזיק שול”. הרב אליעזר גור אריה הוביל את התפילה לאחר שיעור בוקר מעמיק שמסר לקהילתו. לצדי התפלל אדם בעל מראה חסידי. בית הכנסת בן מאות השנים, האווירה והתבוננותו הפרטית הובילה אותו לגבהים. הוא התכנס בתוך עצמו ובכה כל משך התפילה. בסיומה פנה אליו בנו ודרש בשלומו. הוא עצר את בכיו, הישיר אליו מבט, וענה: מעולם לא היה טוב יותר.

את המסע לאירופה אירגן הרב זלמן שפרינגר המוכשר, מנכ”ל ארגון מהות. ארגון חשוב שמטרתו לקדם תוכן וחשיבה יהודית לסטודנטים וקהילות באירופה. המסע, התחיל ביום חמישי ברומא, המשיך כאמור לבוקרשט ומשם להלסינקי, קראקוב, וורשה וקינח ב-י’ שבט, ביום רביעי, במילאנו. אחת השיחות במילאנו הייתה לבנות הסמינר דוברות אנגלית, שבאות מכל העולם כדי לזכות בשנה משמעותית. בשיחה דיברנו על האמונה שלכל אחת יש תפקיד אדיר בעולם, ויש לה ערך וחשיבות, גם ללא כל קשר לאן תבחר לפנות.

כשאני מוסיף למסע הזה את שני המסעות הקודמים, המסע עם קבוצה נהדרת לבעל התניא ביום ההילולא שלו והמסע בעקבות מקובלי ספרד, זה מסתכם בלא מעט אירופה בחודש אחד. הדעה הרווחת על אירופה היא שהיבשת גוועת ועצובה. הסיבות העיקריות הן הילודה וההגירה. אולם אינספור החוויות והמפגשים שזכינו לחוות במהלך המסעות הללו, לימדו דווקא שמי שמתחבר למקורות שלו, מי שמאמין בעצמו ובתפקידו בעולם ויודע לספר את הסיפור שלו גם העתיד שלו יהיה מלא תקווה. במידה רבה, האמונה הזאת בשליחותו הייחודית של כל אחד מאיתנו, הם לב הסיפור היהודי והם גם תנאי מקדים לכל תנועה של שמחה.

(עתיד להתפרסם בגיליון הנשמה)

שחרית באייזיק שול
וורשה מהקומה ה-23
הכנות לשבת בבוקרשט
המתורגמן בוורשה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.