האם אני באמת יכול לשלוט במחשבות שלי – על ההבדל בין הרהור למחשבה | הוספה ללימודי התבוננות
כדי ליצור שינוי רגשי צריך ללמוד כיצד לשלוט במחשבות ולהכווין אותם. בשיחה נדבר על הצעד הראשון לכך שהוא הבחנה בין הרהור לבין מחשבה. הרהור הוא המחשבה הראשונה שאני לא בוחר בה. מחשבה היא כבר הבחירה שלי האם לתת להרהור הזה מקום והאם להתפלש בו.
ההבחנה בין הרהורים למחשבות היא מהותית כי היא עוזרת לי להבין היכן אני קובע מה ייכנס לי למחשבה והיכן אני ניצב בפני מבחן.
מקורות
תניא, ליקוטי אמרים, פרק כז
ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. ואין הכתוב מדבר בצדיקי' לקראם זונים ח"ו אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפי' שעה אחת הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא המגביה עצמה כנשר לקיים מ"ש אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאם ה' וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבח' אחרא ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'. ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד.
המשך תער"ב, ש"פ תאזינו, העת"ר:
"כי הרהור אינו עצם המחשבה ממש, רק הוא פנימיות הדבור"
לכן אומרים חכמים כי הרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ, ב). בהרהור האדם אינו יוצא ידי חובה. הוא לא משפיע. "ולא אמרו כן במחשבה, כלאו כדבור דמי, לפי שמחשבה היא מהות אחר ואין סברה כלל לאמר כדבור דמי (ואין צורך אפילו לשלול זאת).
שם מוסבר "דמחשבה היא בחינת רצון, היינו שהרצון פועל במחשבה תכף". לעומת זאת הרצון לא פועל בהרהור.
כך בעץ חיים, שער מז פרק ג:
"וכל אלו (האברים) מתנענעים על ידי מחשבה אחת… המשל בזהכשירצה אדם ללכת לאיזה מקום שידבר הוא לרגליו שילכו כי בעלות הדבר במחשבתו הולכים הרגלים עצמן וכן בשאר פעולת האברים. גם נדקדק הענין בדקות יותר כי הלוא המחשבה עם הפעולה באים יחד כי כשאדם אוכל אין צריך שתחילה יחשוב איך ילעוס המאכל בשיניו או איך יגביה רגליו ואחר כך יאכל וילך כי המחשבה מתפשט באיברים עצמן ואז באים המחשבה והמעשה ביחד וזהו פשוט…"
ההרהור הוא פנימיות הדיבור. הרהור הוא שחושב צירופי אותיות והיינו כשמצייר ומחשב במחשבה האותיות כמו שהן בדיבור זהו הנקרא הרהור, וכמו הרהור לענין קריאת שמע, היינו שמהרהר ומחשב תיבות שמע ישראל. וכמו שבעל קרי מהרהר בלבו, במנה ד, פרק ג דברכות.
מחשבה לעומת הרהור הוא שמחשב לא רק את המילים אלא את התוכן המכוון של הפסוק. במחשבה יש כוונת הענין. כמו בשמע שמחשב את הכוונה של מה שהוא אומר. לכן אם כיוון ליבו בשמע יצא ידי חובה.
לכן מחשבה היא חיצוניות הדיבור ולכן ההלכה שאין יוצאים ידי חובת שמע בהרהור.
מכתב הרבי – ענייני רפואה, ב"ה, י"א סיון, ה'תשי"ב
שלום וברכה!
נודעתי מזוג' שתחי' ע"ד המצאו בביה"ח וע"ד מצב בריאותו.
ונצטערתי לשמוע כי נפל ברוחו, ולפלא גדול על כת"ר אשר בטח למותר לבאר לדכוותי' מידת הבטחון, ובפרט שהוא מהאנשים אשר ראו נסי הקב"ה בגלוי ובעיני בשר ויודעים אשר השי"ת רופא כל בשר ומפליא לעשות, הנה פליאה היא אחר פליאה.
ולו יתחשב עם דברי יחדל להרהר מעניני רפואה ונכון יהי' לבו בטוח בהשי"ת שישלח לו רפואה קרובה ויקבע בדעתו אשר אין לו כל יסוד להיות אראפגעפאלן בא זיך ח"ו.
ואף שצריך לעשות כלים בדרך הטבע, היינו לשמור הוראות הרופאים, יש להבדיל בין שני הדברים, שבעניני רפואה צריך הוא להעסיק רק את כח המעשה שלו, משא"כ כח המחשבה וההרהור, כיון שאינו רופא, ויש לו חלק בלימוד התורה, צריך הוא להשתמש בכחות אלו רק בעניני תורה ומצות, והשקלא וטריא ופלפול בעניני הרפואה אין זה שייך אליו, ובמילא חבל על הזמן שנותן על זה, וכיון שבמקצוע חכמת הרפואה מיותר הוא כח שכלו, הרי בטח ניתן לו הכח להשתמש בו במקצוע אחר (שלדעתי הוא עסק התורה וכו') וא"כ חסר הוא שם. והעולה היא בשתים, חסרון במקום אחד ומיותר במקום השני.
ובהתבוננות אפילו לשעה קלה בכל זה, הנה ישמח לבו שזכהו השי"ת שיוכל לעסוק בתורה ויוסיף אומץ בזה, ויאיר את הד' אמות שלו וע"ד פסק רז"ל אשר כל העיר היא כד' אמות שלו, ויאירם בנר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה זוהי תורת החסידות.
אקוה אשר יתקבלו אצלו דברי הנ"ל, ויחרות בלבו צווי הבעש"ט עה"פ עבדו את ה' בשמחה.
בברכה לבריאות הנכונה, המחכה לבשורות טובות.
כתר שם טוב, חלק שני, רנה
"משרז"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת כו', <והקשה> ממה נפשך אם א"א לשום אדם לשמוע הכרוז הזה א"כ למה יוצא בת קול כלל, ואם אפשר [להם] שישמע [אם כן] מ"ט לא נשמע [שאם יאמר אדם ששמע ידונו אותו כנביא שקר]. וביאר כי למעלה אין אומר ואין דברים רק עולם המחשבה, א"כ מה שמגיע לאדם מהרהורי תשובה הוא מן הכרוז וכו' [ודפח"ח].
ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום מכח הכרוז הנ"ל, ובבוא הרהורים טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה, ובודאי מתחייב בנפשו שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך.
מכתב הרבי מליובאוויטש, י"א אייר תשל"א:
כשנופלים לאדם מחשבות והרהורי חרטה על הנהגה ומעשים בלתי רצוים ובתכיפות – צריך הוא לברר מאיזה "צד" באו: מיצרו הטוב, או ממנגדו. והבחינה העיקרית בזה – "תולדות" מחשבות אלו: באם המחשבות מולידות הוספת מרץ וחיות בקיום המצות, חיזוק בהנהגה יומית ע"פ שו"ע (כולל – בנוגע אלי' – שמירת סדרי בית הספר וכו') – ראי' שמקורן טהור וטוב הוא. באם מולידות עצבות ורשלנות ועצלות או רגש של יאוש – הרי זו הוכחה שבאו מיצר הרע (אלא שנתלבש ונתחפש בלבוש של ירא שמים) כי כל אלו (עצבות וכו') מפריעים לאדם בעבודת השם.
וביו טיוב למי שיש בעיה עם הצפייה:
יישר כח, נהדר נהדר