עדכון

קרועים בין רצונות מנוגדים? הנפש לא שקטה? ביאור המונח “כף הקלע”

מהו כף הקלע? על איזו תנועה בנפש מדובר, מי אחראי לה ומתי היא מתרחשת?


*תיקון טעות – הצאן היה של נבל. דוד ביקש, דרך נעריו, ובעדינות, שכר שמירה על שדות נבל מפני שודדים וגנבים.

‘כף הקלע’ הוא מושג קבלי, אשר בניגוד ל’חיבוט הקבר‘, המבטא את תהליך הניקוי וטיהור של הגוף, מהווה מהלך של טיהור הנפש מדברים בטלים. במילים אחרות ‘כף הקלע’ הוא מעין תיקון טכני לחיים של סתמיות ואטימות רגשית.

את ‘כף הקלע’ אפשר לראות כתהליך המתבצע לאחר המוות הפיזי. המקור למונח ‘כף הקלע’ עולה מדברי אביגיל לדוד בספר שמואל: “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלוהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע“1.

הגמרא במסכת שבת דורשת על נשמתם של רשעים ‘שהן זוממות והולכות, ומלאך אחד בסוף העולם, ומלאך אחד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה’2. לאחר המוות הנפש כמו צופה וחשה חזרה בחיים שעברה, אך בלי יכולת השתתפות.

מלבד הייסורים שהנפש עוברת בתהליך זה, היא מיטהרת. מאחר והנפש אינה רשאית לעלות לכור מחצבתה, למקור הנשמות, כשהיא פגומה, עליה לעבור את תהליך הטיהור המדובר, שבעצם מסיר מעליה את הדברים הבטלים בהם עסקה במהלך חיי האדם. היא נפרדת מהדברים הסתמיים שליוו אותה כשהייתה בגוף כדי שתוכל להתקדם לעבר שלבים רוחניים גבוהים יותר. ‘כף הקלע’ הוא כמו התפרקות מחוויות העולם הזה תוך כניסה לתהליך של עידון המאפשר להגיע לדרגה גבוהה יותר של הוויה3.

אולם כשם שאפשר להרגיש כבר בחיים האלה זעיר מכל דבר העתיד לבוא, כך כל אדם מסוגל לחוש לעתים את תהליך ‘כף הקלע’. בחיי היומיום המונח מלמד על תחושה שבה הנפש כמו חסומה מבלי יכולת תפקוד. הנפש כלואה בין דבר אמיתי שהיא יודעת שעליה לבצע, לבין חיים של סתמיות ותאוות גשמיות ריקות מתוכן. כמו שקולעים אבן ממקום למקום, כך קולעים את הנשמה ממקום למקום. רגע אחד מעניקים לה להסתופף בתחושת תענוג רוחני אלוקי4, ורגע לאחר מכן קולעים את הנשמה לעבר כיסופיה הגשמיים, וחוזר חלילה.

התנודה, בין השאיפה הרוחנית הנשגבת אל האלוקי לבין הכיסופים לתאוות החומריות, גורמת לנשמה צער רב, על חוסר היכולת להיות במקום אחד. הצער עצמו איננו עונש כי אם זרז המניע לתיקון עצמי ולבחירה ממוקדת יותר של האדם בחייו5. עודף הרצונות גורמים לאדם לאבד את יכולתו לתפקד בצורה מסודרת.

כך למשל סטודנט המתפתה לצאת לבלות עם חבריו, ערב בחינה חשובה, חש ייסורים פנימיים על-כך שהוא איננו נמצא במקום שהיה צריך להיות, ולכן גם מתקשה לבלות כראוי עם חבריו. במקום להכין עצמו לקראת הבחינה בלימוד שקדני הוא מנסה לבלות. באותם רגעים הוא חווה מעין תיקון ‘כף הקלע’. הנפש שואפת להיטהר על-ידי חידוד המצוקה וחוסר ההתאמה אליה נקלעה. מהבילוי הוא איננו מצליח להפיק הנאה מרובה, וללמוד ודאי שאינו יכול.


שמואל א, כה, כט: וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ (ס)
וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃
וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא כלבו [כָלִבִּֽי׃]
דוַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת־צֹאנֽוֹ׃
וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃
וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם…
וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל־הַכֵּלִֽים׃
וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים ׀ מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם…
וַתְּמַהֵ֣ר אבוגיל [אֲבִיגַ֡יִל] וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן עשוות [עֲשׂוּיֹת֙] וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל־הַחֲמֹרִֽים׃
והָיָ֞ה הִ֣יא ׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹּ֖שׁ אֹתָֽם׃
וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה ׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת ה’ אֱ-לֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע׃
וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ ה’ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃

שבת קנב, ב: תניא רבי אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים ושל רשעים זוממות והולכות [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה] שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע

ספר העקרים מאמר ד, לג: כי כמו שיצטער האדם מאד כשיכוה באש ואין הצער ההוא לגוף אלא לנפש, ולא מצד שישלוט בה האש כי אין האש שולט בדבר רוחני, אבל מאשר הכח החיוני הוא כח בגוף ושוכן בו בהיות חלקיו מדובקים קצתם בקצת, וכאשר תרגיש הנפש פרוד חלקי הגוף קצתם מקצת על ידי האש או הקור או על ידי החרב או זולת זה ממיני פרוק החבור, ותרגיש בצער הכח החיוני שהוא מצטער בהפרד חלקי הגוף שהן משכן לו ודואג על הפסדו אחר שקיומו תלוי בדבוק חלקיו, תצטער אז הנפש על צער הכח החיוני שהוא משכן לה ותדאג על פרוק חבורה ממנו. כן הנפש עצמה אחר שנפרדה מהגוף בהיותה נמשכת לב׳ הצדדין ההפכיים שאמרנו, צד המעלה מצד טבעה וצד המטה מצד ההרגל, תצטער צער מופלג כאלו חלקיה נפרדים קצתם מקצת, ואף על פי שאין לה חלקים נאמר כך על צד נתינת ההבנה הציורית לומר שיש לה שתי תשוקות הפכיות ואין בה יכולת להמשך אל אחת מהן בלבד, וזה שאמרו רבותינו ז״ל במסכת שבת פרק שואל תניא ר׳ אליעזר אומר נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך, ושל רשעים מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר בסופו ומקלעין אותה מזה לזה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, וזה לרמוז על שתי התשוקות ההפכיות שיש לה, ושל צדיקים שאין להם תשוקה אל צד המטה נדבקת מיד אל מה שהוא בטבעה שהוא לשבת תחת כסא הכבוד, וכמו שהתענוג הוא למעלה מכל התענוגים שאפשר שידומו כמו שאמרנו למעלה, כן הצער הוא יותר גדול מכל צער שאפשר שידומה.

אברבנאל על שמואל א כה: השרש השביעי במהות עונש הרשעים, והוא שאין עונשם ההפסד וההעדר הגמור, אבל הוא עונש מופלג וצער מתמיד אשר לא ידומה מהותו באלה החיים, להיות הנושא שם דק רוחני משיג מאד מה שיגיעהו. וכבר נמצא בזה דעות לחכמינו ז”ל, מהם אמרו שהוא אש דק מעניש בגבול נמרץ, באמרם אש שלנו אחד מששים בגיהנם, ויכנו העונש ההוא אל היותם נדונים לשריפה, להיות האש היותר דק שבפעולים, ולהיות הנפש רוחנית דקה ביחס עובי גשמיותה, ויתחלפו ג”כ מדרגות העוברים בזה, שקצתם נדונים י”ב חדש, ומהם נדונים לדורי דורים וכמו שבא במס’ ר”ה (פ”א י”ז ע”ב), והרמב”ן זה דעתו בשער הגמול אשר לו. ובפרקי ר’ אליעזר (פרק ל”ד) אמרו מה בין נפשות של צדיקים לנפשות של רשעים? תניא ר’ אליעזר אומר נפשות של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ונשמתן של רשעים רוממות והולכות תדיר, הללו במנוחה והללו אין להם מנוחה, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ר”ל שכמו שהאבן בקלע יש לה תנועה מבולבלת, פעם למעלה ופעם למטה, פעם ביושר ופעם בסבוב, לסבת המכריח יכריחנה על זה הערבוב, כן ימצא בעולם הנשמות לנשמתן של רשעים מהערבוב והבלבול מפאת המכריח המעניש אותן, וזה צער נפלא להן היותן נעות ונדות מענין רע יוצא מן הטבע לענין רע, ולא תסור מהיותה בעונש עד תום הזמן המוגבל לענשה אם מעט ואם הרבה או בב”ת כפי מה שגזרה חכמתו ית’, ואל זה רמזה האשה היקרה פום ממללת רברבן, באמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, והבן אמרו בתוך כף הקלע, שגם בזה לא תהיה נפש אויביו כאבן, שעם כל תנועת’ המבולבלת בקלע הנה תצא משם ותבקש מקומה ושם תנוח במקומה הטבעית, אבל נפש הרשע לא תהיה כן, כי יקלענה ענשה ותמיד תהיה בתוך כף הקלע לא תצא משם ולא תשוב למקומה ולא תמצא מנוח לכף רגלה. הנה שבעת השרשים האלה נכללו במאמר הזה, והראיתיך על אבן אחת שבעה עינים, והוא מה שיורה שרוח ה’ דבר בה ומלתו על לשונה:

קהלת רבה, ג, כה: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם וגו’. תָּנֵי אַחַת נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים וְאַחַת נִשְׁמָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, כֻּלָּם עוֹלוֹת לַמָּרוֹם, אֶלָּא שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים הֵן נְתוּנוֹת בָּאוֹצָר, וְנִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים מְטֹרָפוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁאָמְרָה אֲבִיגַיִל לְדָוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ (שמואל א כה, כט): וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִים, יָכוֹל אַף שֶׁל רְשָׁעִים כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. מַטְרוֹנָא שָׁאֲלָה לְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ מַה הוּא דֵּין דִּכְתִיב: וּמִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, אָמַר לָהּ אֵלּוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁהֵם נְתוּנוֹת בָּאוֹצָר, שֶׁכֵּן אֲבִיגַיִל אָמְרָה לְדָוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים וגו’, יָכוֹל אַף שֶׁל רְשָׁעִים כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. אָמְרָה לֵיהּ וּמַהוּ דֵין דִּכְתִיב: וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ, אָמַר לָהּ, אֵלּוּ הֵן נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁהֵן יוֹרְדוֹת לַגֵּיהִנֹּם לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לא, טו): בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וגו’.

“והנה העצה להפטר מטמטום המוח היא ע”י כף הקלע. והענין בזה, כמבואר בעקידה ובעיקרים דכשם שקולעים אבן ממקום למקום כך מקלעים את הנשמה ממקום למקום, והיינו שלרגע מקלעים אותה בתענוג אלקי (שהרי מצד שרשה באלקות יש לה שייכות לתענוג אלקי), ולרגע מקלעים אותה בכסופים גשמיים (דמצד זה שהי’ פעם שקוע בתאוות שייך הוא לתענוגים גשמיים), וחוזר חלילה, והוא צער גדול להנשמה, והיינו, דכיון ששייך לתענוג באלקות, הנה כאשר מקלעים אותו בתענוגים גשמיים הרי הוא בצער גדול, וכמו”כ לאידך גיסא, דכיון שיש לו שייכות לתענוגים גשמיים, הנה כאשר נוטלים אותם ממנו, אזי הוא בצער גדול. אמנם, כל זה הוא כאשר בתחילה (קודם שהי’ אצלו השקוע בתאוות וטמטום המוח) הי’ שייך לתענוג בהתבוננות אלקי, שאז שייך ענין כף הקלע לקלעותו בתענוג אלקי כו’, אבל כאשר גם בתחילה לא הי’ אצלו תענוג אלקי, אזי לא שייך אצלו ענין כף הקלע באופן הנ”ל, אלא ענין כף הקלע אצלו הוא באופן נמוך יותר.” הרבי מליובאוויטש, לפיכך נקראו, ש”פ שמיני, מבה”ח אייר, ה’תשט”ז

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *