התמודדות עם קשיים ומשבריםלימוד ואימון למנויים

התמודדות עם משברים, קשיים ואובדן | לימודי התבוננות

כיצד קמים אחרי משבר? איך מתגברים על אובדן? איך מניעים את עצמנו ובשביל מה?

ובוידאו:

כיצד מתגברים על משברים, קשיים ואובדן – מקורות

1. הקושי להבין ייסורים והסובייקטיביות שלהם

דרשת האדמו"ר מפיאסצנא, חנוכה, תש"ב: "ובאמת מה המקום לקושיות חס וחלילה ולשאלות, הן אמת שייסורים כמו אלו שאנו סובלים עתה באות רק אחת לכמה מאות שנים, אבל מכל מקום איך נרצה להבין את מעשי ה' אלו אם גם קלח אחד של עשב לא נבין…

ולמה זה נפגם איש כזה מיסורים אלו כעת יותר מכל היסורים שעברו על ישראל מאז, למה כשלמד בפסוק גמרא ושמע מצרות ישראל מאז ועד עתה לא נפגמה אמונתו ועתה נפגמה – כי אלו האנשים שאומרים שיסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם, בחורבן בית המקדש, בביתר וכו' היו כמו אלו. ה' ירחם ויאמר די לצרותינו ויושיענו תיכך ומיד מעתה ועד עולם.

הטעם שאיש כזה נפגם באמונתו מיסורים של זמננו יותר, הוא משום שעצמותו ויסורים נוגעים לו יותר"

תוספת הערה בכתב יד: רק כהצרות שהיו עד שלהי שנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות המשונות ומיתות רעות ומשונות שחידשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היו כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין".

  • למה חשוב להתגבר? מה תכלית החיים? ההתעלות

יום השנה קשור בשתי תנועות נפשיות.

מצד אחד, כמבואר בספרים, ביום זה יש עלייה לנשמת הנפטר, שהיא עוברת לעולם רוחני עליון יותר. והרי זו שמחה לנשמה וממילא גם לכל הקרובים לה.

מצד שני כאן למטה מרענן יום השנה את זכרון הפטירה והדבר גורם לתנועה של הפך השמחה.

אך באמת יום השנה אינו צריך לעורר כאן למטה מגמה של הפך השמחה אלא מגמה של עיון התבוננות וחשבון נפש: כיצד להתאים את החיים האישיים כאן בעולם השה למהלך חיי הנשמה למעלה – בעלייה אחר עלייה.

כלומר כשם שהנשמה למעלה מתעלה בכל שנה, כך צריכים כאן למטה, כל הקשורים עם הנשמה, גם הם להתעלות ולהשתפר בכל שנה ושנה. על ידי זה גורמים לנפטרים את נחת הרוח הגדולה ביותר האפשרית.

עניין זה מדגיש את ההשקפה היסודית ביהדות – שבאמת המוות כלל אינו קיים בתחום הקדושה. יש רק מעבר מעולם אחד לשני.

(ה אייר, תשי"ב)

  • לעלות לרובד נפשי רוחני שבה יש אמונה בטוב העתיד להתגלות

מכתב הרבי לאריאל שרון אחרי מות בנו בתשכ"ח, 1968

הצטערתי רבות לראות בעיתון על האבדה הגדולה בהילקח ממך בנך הרך עליו השלום.

איננו יודעים את דרכי הבורא כדי שנוכל להבין איך מצד אחד ניצלת מהמלחמה המסוכנת ולא זו בלבד אלא גם נמנית על מי שהנחילו ניצחון לעמנו בני ישראל נגד שונאינו במצב של "רבים ביד מעטים", ולעומת זאת דווקא בבית ובעת מנוחה אירע אסון כזה.

אבל מצד שני אין כל פלא שנברא אינו מבין את דרכי הבורא, מכיוון שהבורא נעלה לאין ערוך מהנברא.

ברור שהאמור לעיל לא בא להמעיט מגודל הכאב והצער, ואביע גם אני את השתתפותי בצער,

נקודת נחמה אפילו באסון גדול כהאמור, ועוד יותר מנקודה, מתבטאת בנוסח המסורתי:

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

אשר בהתבוננות ראשונה תמוה הקישור שבין שני הענינים. אלא שכאמור בזה הוא עיקר הנחמה בתוכנה הפנימי, אשר כמו שאבלות ציון וירושלים הרי משותפת היא לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, אף כי נרגש הדבר יותר אצל היושב בירושלים ורואה כותל המערבי ובית מקדשנו בחורבנו מאלו הנמצאים בריחוק מקום, אבל גם אצלם גדול הכאב והצער. וכן הוא גם באבל היחיד והמשפחה, אשר מהנחמה בזה היא שכל העם משתתף בצערו, שהרי בסגנון חכמינו ז"ל כל בני ישראל הם קומה אחת שלימה.

ועוד נקודה ועיקר, נחמה בכפלים, אשר כמו שבודאי ובודאי יבנה השם חורבות ציון וירושלים ויקבץ נדחי ישראל מכל קצוי תבל על ידי משיח צדקנו ויביאם ברנה לראות בשמחתה של ציון וירושלים, כך הוא ללא ספק בנוגע לאבל היחיד, אשר יקיים ה' דברו והקיצו ורננו שוכני עפר, ותגדל השמחה, שמחה אמתית, בהפגשם כולם יחד בעת תחית המתים.

ובזה עוד נקודה שלישית, אשר כמו שבנוגע לציון וירושלים שלטה יד הרומים, וקודם לכן יד הבבלים, רק בבית המקדש הבנוי מעצים ואבנים כסף וזהב, אבל בית המקדש הפנימי שבלב כל אחד ואחת של ישראל אין יד האומות יכולה לשלוט בו ונצחי הוא, כך הוא גם בנוגע לאבל היחיד, אשר יד המות שולטת אך ורק בהגוף וענייניו, אבל הנשמה נצחית היא רק שעלתה לעולם האמת. שלכן כל פעולה טובה המכוונת על פי רצונו של נותן החיים, הוא השם יתברך, מוסיפה בתענוג הנשמה ובזכותה וטובתה.

  • הטוב שברע

הייסורים רק נתפסים כרע.

כתר שם טוב > חלק ראשון > רכ-א

התשתית: שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), שויתי לשון השתוות, בכל דבר שיארע לו יהא הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שארי דברים, וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל שוה בעיניו, שהוסר בזה היצה"ר ממנו מכל וכל.

וכל דבר המאורע יאמר הלא זה נשלח מאתו ית', ואם בעיניו הגון כו', וכל כוונתו יהא לש"ש, אבל מצד עצמו אין חילוק. וזהו מדריגה גדולה מאד.

וכן האדם צריך לעבוד הש"י בכל כחו, שהכל הוא צורך גבוה, שהשי"ת רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, הכוונה, כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד, וצריך להיות דבוק בהשי"ת במחשבתו וליחד יחודים.

וכן כשאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעובדו באופנים אחרים, אל יצער את עצמו בזה, כי השי"ת צריך שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן הב'.

  • מהיכן היא השמחה?

תניא, אגרת הקודש, פרק יא

להשכילך בינה. כי לא זו הדרך ישכון אור ה' להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי ע"ז ארז"ל בטל רצונך כו' דהיינו שיהי' רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני וכמארז"ל שע"כ אתה חי:

וביאור הענין הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית דהיינו שהבריאה יש מאין הנק' ראשית חכמה והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו ית' המחיה את הכל וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעוה"ב רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם

להאמין דלית אתר פנוי מיני' ובאור פני מלך חיים

וע"כ עוז וחדוה במקומו הואיל והוא רק טוב כל היום

וע"כ ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע

ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח"ו

וע"כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת.

אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין ואוהב א"ע לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עו"ג בשביל אהבתו א"ע וע"כ הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי זה טוב לו ונוח לו שלא נברא

כי עיקר בריאת האדם בעוה"ז הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מס"א ובהם הוא חפץ או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים אף שאינו יכול:

ויאמין שבאמת הוא חי בהם וכל צרכיו וכל עניניו משתלשלים באמת בפרטי פרטיותיהם שלא מס"א כי מה' מצעדי גבר כוננו ואין מלה כו'

ואם כן הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת והיא העדן שלמעלה מעוה"ב הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז:

"הנופל", חיים גראביצר, גיבור ספרו של יהושע פישל שניאורסון, מעניק דוגמה קיצונית לכך. גראביצר שוהה עם החסידים. כשהוא שב לביתו, קורן ומרומם, כלתו מודיעה לו, שבורה ובוכייה, כי בעלה, בנו יחידו, יוסי'לי, מת. בעוד אשתו מעולפת, תגובתו של גראביצר מדהימה את הסובבים. הוא אינו מכיר בהבדל בין החיים למוות. הכול שווה בעיניו.

"…הגביה חיים ידיו אליה באהבה רבה. הקהל חדל מלשיר והקשיב בנשימה עצורה.

– לאה'לה! וכי מה יש כאן לבכות? הרי יחד עם יוסי'לי נקבֵר את המוות, הרי המוות, ממש כמו החיים, נכלל ובטל בא-לוהות…

"….'העולם' התחלחלו וממש בשמחה לוהטת קראו בקול גדול:

אין עוד מלבדו, אין עוד מלבדו!…

ושוב נישא קול שירה של אלפי נשמות.

חיים האיר בפניו הקורנות את הניגון, וסמוך-סמוך לבנו הנפטר החל לרקד ריקוד מלהט."[i]

בהמשך הסיפור מגיעה הנפילה של גראביצר. כאשר הוא מפנים שבנו באמת נפטר הוא מתדרדר מבחינה נפשית.

  • פרוד יכול להיות בגוף לא ברוח

ב"ה, יו"ד ניסן, תשכ"א

מר ראובן שי' אבינועם

שלום וברכה!

הנני לאשר בתודה קבלת ספר שיריו "עץ שתלתי".

בודאי למותר להאריך בענין נצחיות הנפש שהוא לא רק יסוד מוסד באמונתנו, אלא גם ענין המתקבל על הדעת אפילו של שכל אנושי ובפרט בתקופתנו זו שהוא חוק מקובל במדע שאין כל דבר נפסד אפילו דברים גשמיים וחומריים ביותר, ועל אחת כמה וכמה המחי' את החומר וגשם, הוא ענין הנפש.

ומכאן המסקנה שהנפש המשתחררת מהגבלות הגוף ותנאי עולם הזה הגשמי והחומרי הרי במידה מלאה יותר ובצורה משוכללת יותר יכולה להביע את הרוחניות שבה והטוהר שבה שהם מהענינים שהגוף הוא הבשר מכסה עליהם וצריך למלחמה להגביר הנשמה על הגוף.

ותוצאה נוספת מהאמור לעיל היא אשר כל הפעילות שיש בהן כדי לגרום קורת רוח לנפש בעודה בגוף, שבודאי המכוון בזה הוא הפנימיות והרוחניות שבנפש ולא למקרי הגוף הנפסד, הרי יש מקום לפעולות אלו גם לאחרי צאת הנשמה מן הגוף, ואדרבה ביתר שאת וביתר עז, מצד ב' הצדדים היינו שתכונות העקריות של הנפש הן בהתגלות יותר מצד עצמן בלי העלמות והסתירים, ומאידך, מצד התדבקות רוח ברוח, שהרוחניות והאור של הפעולות האלו מגיעים אלי' מבלי אמצעות החושים הגשמיים.

מהנ"ל מובן גם כן מדוע אמונתנו ותורתנו תורת חיים מגבילה את האבל על הנפטר לזמנים מסויימים ויחד עם זה דורשת אשר כמו שהאבל ענין הוא בעתו ובזמנו, כן אסור האבל שלא בזמנו. ורואים במוחש אשר אבל ממעט במרץ ובחיות, והרי העיקר הוא המעשה, הן הפעולות הטובות והמשכן והתמדתן, ואדרבה בהוספה ומעלין בקדש, שזה נוגע לא רק לעושה אלא גם לנשמת הנפטר.

ויהי רצון שהפעולות ברוח תורתנו הנצחיית, שביחד עם זה היא גם תורת חיים, הוראה בחיי עולם הזה, תאירינה דרכו לפניו וגם בסביבתו ישפיע בכיוון האמור, ובודאי ובודאי שזה יביא קורת רוח במדה הכי אפשרית גם לנשמת הנפטר, ושבקרוב נזכה ליעוד ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

בכבוד ובברכה, ובברכת חג הפסח כשר ושמח.


[i] יהושע פישל שניאורסון, חיים גראביצר, שם, עמ' 89-88.

Back to top button
דילוג לתוכן