ל"ג בעומר ורשב"י בתורתו של אדמו"ר הזקן
אייר, תקס"ד (1804). אדמו"ר הזקן, למרות ואולי דווקא בגלל הפופולריות שלו, "חוטף" גידופים ושקרים קשים. דברים שמזעזעים את תומכיו בקהילות השונות ברוסיה הלבנה בכלל ובקהילת תומכיו בעיירה ויטבסק בפרט. בתגובה הוא שולח לחסידים איגרת המעדכנת על אודות התפתחות האירועים ומדריך אותם כיצד להגיב למול האשמות השקריות.
הוא מספר להם שקיבל מכתב ממחותנו, ר' לוי יצחק מברדיטשב, המתאר "איך שהידוע ממעזעבוז", הלוא הוא נכדו של הבעל שם טוב, ר' ברוך, נסוג מהדברים שאמר עליו, "נתחרט, ושלח שלוחין נכבדים לר' לוי יצחק כדי לבקש שלום ולסגת מהדברים שנאמרו."
הפעם הרקע לדברים הוא דווקא לא המאבק המר בין המתנגדים לחסידים אלא מאבק שהתפתח בתוך החסידות עצמה. הרקע לדברים הוא האשמות שמטיחים ר' אברהם מקליסק ותומכיו באדמו"ר הזקן. אברהם מקליסק עלה יחד עם ר' מנחם מענדל מויטבסק לארץ ישראל בעלייה הגדולה של החסידים בשנת תקל"ז (1977). לאחר הסתלקותו הוא ראה עצמו כממלא מקומו וכ"מרא דארץ ישראל", בכל הנוגע לכולל החסידי.
באותם ימים היושבים בארץ התפרנסו מכספים שנאספו עבורם בקהילות בחוץ לארץ. עד אותה תקופה גיוס הכספים וחלוקתם לעולים לארץ לא התנהלו בצורה שיטתית ומאורגנת. כבתחומים רבים אחרים, אדמו"ר הזקן ניסה להסדיר את איסוף הכספים שהיו נשלחים לארץ ישראל. הדבר עורר מורת רוח אצל ר' אהרון מקליסק ותומכיו. חוסר שביעות הרצון גררה אותו לשיח קשה. הוא אף לא היסס לרתום לצדו כמה מגדולי החסידות, ובהם נכדו של הבעל שם טוב (שהתחרט כאמור).
אדמו"ר הזקן מצדו לא נבהל. הוא מגלה במכתבו ש"נתן שמחה בלבו" כששמע על עוצמת והיקף השקרים. שקרים קטנים, שיש בהם נקודת אמת יכולים ליצור נזק רב. שקרים גדולים קל להפריכם ולהכיר בכך שהם שקר. כך בלשונו: "גם אני נתתי שמחה בלבי, מעת אשר שמעתי שהם מגזימים בשקרים גדולים יותר מכדי הדעת טועה, בהוציאם עלינו שם רע… אשר כל השומע יצחק להם, וכל בית ישראל מקטן ועד גדול מכירים כי שקר בימינם".
ובכל זאת, אדמו"ר הזקן מודע לכך שהמחלוקת יוצרת לא מעט משברים ובעיות. היא גורמת להתעוררות "מקטרגים רבים למעלה…". לכן, לפני שהוא מדריך את החסידים כיצד לנהוג הוא מבקש מקוראיו לעצור ולהתבונן. מדוע נוצרה המחלוקת? מהיכן הם המקטרגים? איך הגענו למצב קשה זה שמתוך החסידות יש כאלה האשמות והטחות?
התשובה בעיניו ברורה. המשבר נובע ביסודו בגללנו. הוא נובע כתוצאה מטמטום הלב, עצלנות ואטימות רגשית. יש רבים מבין החסידים שלומדים אבל מתעצלים מלאמץ שינוי אמיתי בחייהם, מלהטריח עצמם בלימוד מעמיק, התפתחות, תפילה והתעלות.
אם כן, מאחר שהמקור האמיתי של הקטרוג הוא אנו בעצמנו, בידינו גם האפשרות לשנות את המצב ללא תלות חיצונית. כיצד? דרושות לכך שתי פעולות. האחת היא לשלוט בעצמנו ולא להגיב למקטרגים. "עליכם לקיים עצת ה' בפי עבדיו דום לה' וגו', כי שומעים חרפתם..". לא לענות דבר למול השקרים, מבקש בעל התניא. שכן מזהירים אותנו חכמים: "אל תען לכסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה".
העצה השנייה היא שביום ח"י אייר, ל"ג בעומר, הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, ישישו וישמחו בכל לב ונפש, ויעשו יום משתה ושמחה וישתו טיפה לחיים (תמצית דתמצית מדגיש אדמו"ר הזקן), ויהללו וירננו בשירות ותשבחות לה' מספר תהילים, "אך לא בהוללות ובשכרות חס וחלילה".
וכשיעשו זאת, הוא מבטיח, "נכון יהי' לבם בטוח בה'" שהשקר יתפוגג והם יראו נפלאות.
העצה הראשונה של אדמו"ר הזקן ברורה. הוא רצה למנוע מלחמת אחים ולהחריף את הקרע. הוא גם לא רצה שחסידיו יהיו עסוקים בהתנגחויות ויתדרדרו בעבודתם הפנימית. אולם מה הקשר בין השמחה ביום ההילולא לבין דחיית המקטרגים?
***
אחת השאלות שמעסיקות את תורת החסידות היא כיצד אפשר לגלות את אור הבורא בבריאה. התשובה לשאלה הזו סבוכה, לאור הנחות היסוד של החסידות. שכן בעל התניא מלמד שהבורא לא ברא את העולם. הוא בורא אותו. הוא לא עזב אותו ומשגיח עליו מלמעלה. הוא מחזיק את העולם, מקיים אותו בכל רגע. ואם הבורא הוא הקיום הפנימי של כל נברא אז הרי הוא ממילא כאן. ואם הוא כאן מה החשיבות הגדולה של המצוות והעשייה שלנו. כיצד ייתכן שהמצוות ממשיכות את האור האלוקי לתוך העולם אם הוא ממילא כבר קיים בו.
בהכללה ובגסות התשובה ששוטחת החסידות היא שהבורא אכן כאן, מקיים ובורא הכל, אבל הוא מסתתר, נעלם מעינינו. עיקר האתגר של האדם הוא להמשיך את אור הבורא כך שיתגלה בתוך העולם ובתוך הנבראים.
אחת הדרכים לעשות זאת, מסביר אדמו"ר הזקן, היא על ידי גילוי "נקודת הלב". נקודת הלב היא "כלי הקיבול לרוח החיים העיקרי של מקור החיים", כדברי אדמו"ר הזקן. וממנה, מנקודת הלב, רוח החיים מתפשטת בכל הגוף.
מהיכן היא אותה נקודת הלב? כנסת ישראל, מקור הנשמות, נקראת גם לבי. הלב של הבורא (לכן כתוב "לבבתני אחותי כלה" (שיר השירים ד, ט). כלומר "נקודת הלב" שבכל נשמה ונשמה, בכל אדם ואדם, היא הלב של הבורא, החלק המהותי, התמציתי שהוא נפח בתוכנו.
הנקודה הזו, הנמצאת בכל נשמה, היא מקור של חיות, אמונה והרחבת הדעת. היא מקור של ידיעה בלתי מותנית בעוצמה שלנו, בכוח ההשפעה שלנו ובשייכות שלנו זה לזה ואליו. לכן אותה נקודה היא כלי קיבול לרוח החיים המחייה את הגוף.
וזה סך הכל מה שרוצים מאיתנו, מלמד בעל התניא. שנגלה את נקודת הלב שבתוכנו. שבמקום לחץ ומצוקה נרחיב את הדעת, האמונה, הביטחון. שכלי הקיבול למקור החיים ייחשף.[1]
אולם העבודה הזו אינה כה פשוטה. שכן לעתים קרובות אנחנו אטומים מדי. עסוקים בעצמנו ולא מצליחים לחוות את התהליך של גילוי "נקודת הלב" לבדנו. לכן ברא הקב"ה בעולמו יחידי סגולה. תפקידם בלשונו של אדמו"ר הזקן הוא "להמשיך את אורו יתברך" בעולם הזה "ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות".
רשב"י הוא כזה. הוא מצליח לפתוח את הצינור, את האטימות וההגבלות עבור כולנו. הוא מגלה לנו את הפנימיות ובתוך כך שיש מציאות חיים אחרת שאפשר לחיות ואליה צריך לשאוף.
רשב"י מלמד שאנחנו לא חייבים לחיות חיים רדודים, ריקנים ומוגבלים. אנחנו יכולים לפרוץ את הגבולות שלנו עצמנו, לגלות דברים נשגבים ולהחדיר בחיינו יותר מהאינסופי והבלתי מוגבל.
אדמו"ר הזקן, שהרבי מעיד עליו שהוא עצמו בדרגת רשב"י ומשה רבנו, מבקש מקוראים להכיר בכך שלעתים אנחנו "נופלים". אנחנו רוצים טוב אבל לא תמיד מתאמצים מספיק לשם כך. וכשאנו לא מתאמצים גם לא נראה תוצאות. אלא שברגע שאנחנו מבינים את כוח ההשפעה שלנו, את האפשרות שלנו לגלות עומק גדול יותר במציאות באמצעות החיבור ל"נקודת הלב", אנחנו עשויים לראות נפלאות. העולם עשוי להשתנות לטובתנו. את ההבנה הזאת בכוח ההשפעה שלנו וביכולת שלנו להרחיב את הגבולות, לפרוץ אותם, לוקחים מכוחו של רשב"י ומהשמחה ביום ההילולא שלו.
[1] וראו תורה אור, תצוה, פד והלאה
פורסם בעלון נשמה, חודש אייר, תש"פ
