עולם החסידותרשימות קריאה

ביקורת ספרים – 'השביעי' מאת ד"ר יצחק קראוס

סדרת יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות ספרים

ספרו של קראוס
ספרו של קראוס

ספרו של הרב ד"ר יצחק קראוס, "השביעי", מתאר את קורות תנועת חב"ד תחת הנהגתו של הרבי מליובאוויטש, ומעמיק אודות המניע המשיחי כיסוד לאקטיביזם החב"די ולהצלחת התפשטות רעיונות החסידות בדור האחרון. כביטוי לכוח המשיחי נפרשים על-פני כמה מפרקי הספר תיאורים רחבים של מוסד השליחות ומבצעי המצוות המרכזיים שמממשים חסידי חב"ד.

על אקדמיה ועמדות
מאחר והספר מהווה עיבוד לעבודת הדוקטורט שכתב ד"ר קראוס, ההתייחסות אליו כאן גם היא נכתבה מזווית יותר 'אקדמית'. אולם טרם התייחסות לכתוב, יש להעמיד לדיון סוגיה שעלתה דווקא בביקורות כנגד הספר. קראוס 'מואשם' בנקיטת גישה 'אמפטית' לכאורה כלפי החסידות והרבי מליובאוויטש. חמור מכך, מוטח כנגדו כי בכפל תאריו כראש המדרשה לנשים במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן וכחוקר אקדמי, הוא בעקיפין מעוות את זווית הראיה המחקרית-ביקורתית וצובע אותה בעמדותיו הדתיות1.

במידה רבה הביקורת שהועלתה כנגד קראוס כמו תובעת מהמחקר האקדמי לחזור אחורה בזמן, לתקופת ראשית עידן ההשכלה. ביקורת זו נשענת בכמה מובנים על התפיסה המודרנית בדבר ההפרדה בין אמונה למדע, בין עובדות לדעות, בין תורת החוכמה לדת2. על-פי אותה ביקורת, אסור היה גם לניוטון המיסטיקן הנוצרי לבקש לרתום את המדע לטובת גילוי דבר הא-ל. ואכן המחשבה המודרנית לא אפשרה לראות את כתביו של ניוטון כקורפוס שלם. כתביו המדעיים הפכו פופולאריים והשפיעו על ההתפתחות המדעית ואילו אלו הדתיים נדחקו לקרן זווית. ישנו ניוטון המדען, הרציונליסט, החדשן, 'המודרני', המפתח מתודולוגיה ניסויית, וישנו ניוטון המיסטיקן, האפוקליפטיקן, המפענח, גם באמצעות המדע, כלי הנבואה, את דבר הא-ל, והס מלהזכירו3.

הפעילות האקדמית, כמו התקשורת, מגלמות בתוכן, במודע או בתת מודע, בגלוי או בהסתר, ערכים ועמדות בעלות משמעות חברתית, כלכלית ופוליטית. על-פי חוקרי תולדות המדעים הבעיה של שמירה על ידע והנעתו כרוכה בסוגיית הסדר החברתי-פוליטי, ולכן פתרונות לבעיית הידע, שימורו והנעתו, הם גם פתרונות לבעיית הסדר החברתי4. אין סיבה להניח שסרט, ספר עיתון או מחקר אקדמי, יוצאים דופן במובן זה. הליך ההפקה, ארגון והנעת הידע שזור בקשר בל יינתק בסוגיית הסדר החברתי. לכן, קליטת הידע, על-ידי ציבור הלומדים או המשתמשים, מקדם גם את הקבלה של הסדר החברתי הגלום בידע זה.

מכאן, ברור שפנייתו של רב מדרשה כלפי כתבים מסוימים צבועה בזווית ראייה מסוימת. אולם כל פנייה אחרת גם היא צבועה בגוונים מובהקים. במדע כמו במלאכת העיתונות, לא רק אופן הצגת המידע מגלם עמדות מסוימות, כי אם גם עצם הבחירה בנושאים לסיקור, תוך התעלמות מאחרים, מעידה על נטייה ערכית.

לכן, ניתן להעריך כי אי אפשר להגיע למדע ניטרלי כפי שאין עיתונות ניטרלית או אובייקטיבית. כל מחקר נושא באופי מסוים ומצדד בעמדות כאלה או אחרות. בין אם מפתחים שבבים למחשב ובין אם מגלים תרופה למחלה נדירה או מנתחים תופעות אנתרופולוגיות במסגרת מדעי החברה – המדע הוא תמיד זמני ונתון להפרכה, כפי שמציג זאת הפילוסוף, בן למשפחת מומרים, קרל פופר, ותמיד נושא בנטייה ערכית כלשהי.

כהערה יצוין כי הרבי מליובאוויטש מלמד על זמניות המדע על יסוד השקפת חז"ל, כטיעון המרכזי לעמידה על נצחיות התורה ביחס לסתירות לכאורה בין התורה לממצאים מדעיים5.

הרבי מליובאוויטש - השביעי
הרבי מליובאוויטש – השביעי

הבעיה עם הביקורת שהועלתה כנגד ספרו של קראוס היא לא בדרישתה להעדר פניות, שכן דרישה זו היא כאמור בלתי אפשרית, כי אם בדרישתה לפנייה לכיוון מסוים, לאחיזה בעמדה ברורה המושפעת מהלך מחשבה מסוים המשרת אינטרסים מסוימים.

 

זווית הראייה המתאימה לחקר המשיחיות

נוסף על האמור, יש מעט מאוד כוח לגישה ביקורתית או כזאת שאינה נוקטת בעמדה כלשהי, כדי ללמד על הרעיון המשיחי והצלחתו להניע לפעולה. לשון אחר, הביקורת כנגד המשיחיות החב"דית ידועה, מפורסמת ומנוסחת ברהיטות רבה6. חזרה על עמדה זו אולי מקדמת עמדה ערכית כלשהי ואולי חוסמת אחרת, אך בוודאי אינה מסייעת בהבנה כיצד עשרות אלפי מאמינים מוכנים לקבל את דבר משנתו המשיחיות של הרבי מליובאוויטש בפרט ותפיסת הגאולה ביהדות בכלל.

מבחינה מחקרית, גם אי נקיטת עמדה בנושא, אינה יכולה להוביל לתוצאות מעניינות. גישה ניטרלית היא כזו שלכאורה אינה אמורה לעסוק בשאלות של אמת ושקר. אם ניישם אמירה זו לנושא המשיחי, הרי הביקורות כנגד המשיחיות אינן אמורות לנסות ולקעקע את תוקפן ואמיתותן של תפיסות לגבי הקץ הקרב, ובוודאי שלא לנפץ מיתוסים. יחד עם זאת, נדמה שכשטוענים כי המשיחיות נועדה לשמש פתרון למצוקה ולכאוס שהשתלטו על חייו של האדם, מובלע בתיאוריות אלה כי המשיחיות אינה תוצר של תכנון אלוקי קפדני, הכוונה מראש, או מטרה ברת הגשמה על-ידי האדם, כפרט או כקולקטיב. המשיחיות משמשת על-פי תיאוריות 'נייטרליות' שונות פתרון לצרכיו הפסיכולוגיים של האדם והקיבוץ, וככזאת מובלע בה עצמה סדקים או ספקות בנוגע לעצם אמיתותה והיתכנותה. על שום שחקר המשיחיות מהזווית ה'נייטרלית' צופן יסודות שאינם מאפשרים את קבלת התפיסה המשיחית כאמיתית, הוא חוטא להנחות היסוד של תפיסת המחקר ככזה שאינו אמור להכריע בין אמיתי לשקרי.

הבנה של הרעיון המשיחי, תוך ניסיון לאובייקטיביות, עשויה, אם כן, להיות במובלע מוטית לעבר תפיסה כלשהי. מנגד, התמקדות בניסיון להבין כיצד בעל מסר משיחי מפיץ את אמיתותיו, משרתת טוב יותר את ההבנה של הרעיון המשיחי7. הסיבה לכך היא שאין אדם המשתכנע בדברים שהוא יודע או חושש שהם אינם אמיתיים. לפיכך, אם בני אדם נוטים להשתכנע בדברים שהם תופסים כאמיתיים, כל נקודת מבט אחרת על חקר המשיחיות תחמיץ את ההיבטים החשובים בהם הקהל עשוי להשתכנע. להפריך את האמיתות של המסר וההצדקות לו היא משימה המתאימה לצורך קידום עמדה כלשהי, אך יש בפעולה זו מעט מאוד כדי לתרום להבנת הליך השכנוע וההשתכנעות ברעיון המשיחי.

השיטה המחקרית

חזרה ל"שביעי", הספר מבקש לענות על שתי שאלות מרכזיות. השאלההאחת, בלשון הספר, היא 'האם תנועת חב"ד, במחציתה השנייה של המאה העשרים, המאופיינת בפעילות הנראית פופוליסטית, היא המשכה של חסידות חב"ד המסורתית או שמא סללה דרך חדשה? בנוסף הוצגה השאלה, האם מקור כוחה של חסידות חב"ד בתקופה זו נובע מדמותו הכריזמטית של הרבי מליובאוויטש בלבד, או שהוא נושא עמו בשורה רעיונית של ממש שהביאה… לשגשוגה (של התנועה) ביובל האחרון?'8

קראוס מנסה להתמודד עם שאלות אלה תוך שהוא נמנע 'מלהחיל על המקורות תיאוריות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ואנתרופולוגיות'9. כלומר, שיטת הניתוח והמחקר בה נקט היא כזאת ש'נעשה ניסיון בספר לחשוף תפיסת עולם ומבני מחשבה "מבפנים", מנקודת הראות של יוצרי התפיסה, ובמקרה זה מתוך משנתו הענפה של הרבי מליובאוויטש'.

ואכן, קראוס פורס סקירה מקיפה, נאמנה ומרתקת בכל הנוגע לתפיסתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש. אולם למרות הניתוח החשוב, לא נראה שיש בו כדי לענות בצורה מספקת על שתי השאלות המנחות את הספר: שאלת ההמשכיות של תנועת חב"ד, והיחס בין דמותו הכריזמטית של הרבי מליובאוויטש לאפשרות שהוא נושא עמו גם "בשורה רעיונית".

זאת ועוד, יש רושם כי המקורות למחקר נשענים בעיקר על חוקרים מתחום מחשבת ישראל. זאת בעוד ניכרת ההזנחה של בחינת מחקריהם של חוקרים מדיסיציפלינות שונות, העמלים כדי לפענח את התנאים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים לשגשוג הקבלה והחסידות בזמננו, במקביל לפופולאריות הגואה של מגמות 'רוחניות' אחרות10. בכך נדמה כי הספר כמו מנותק מהתפתחויות מחקריות עדכניות ומזניח את אחד ההיבטים החשובים ביותר בחקר המשיחיות – והוא הקהל. כאן המקום להגביל את האמור בכך שדברים אלה נכתבים בהתייחס לקריאת הספר ולא המחקר עצמו.


הקהל והכריזמה

תומכי חב"ד אינם מהווים מקשה הומוגנית אחת. יתר על כן, החסידות נהנית ממעגלי תמיכה בעוצמה וברמת מחויבות שונה. אמנם במעגל הראשון, חברי הקהילה החסידית נסמכים על דבר הרבי כמקור בלעדי, אולם בחברה הנשלטת על ידי הדומיננטיות של אמצעי התקשורת אי אפשר להסביר את תגובת הציבור הרחב ונטיותיו כהשפעה ממקור אחד בלבד. רוצה לומר, רוב בני האדם מושפעים ממגוון של מסרים, מחלקי נאומים שהאוזן קלטה, מדברים רשמיים, שידורי תקשורת ההמונים, מאירועים לא מילוליים וכיוצא באלה. חלקים אלה, מעידים מחקרים בתחום התקשורת, הופכים פסיפס המתגבש אצל הקהל עצמו11. מכאן, קשה להניח כי ניתן להתמודד עם השאלה השנייה שמציג קראוס, שאלת השפעת דמותו של הרבי על הצלחת התנועה, ללא מחקר מקיף בכלים מתחומי הידע השונים ובהם תקשורת, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מדע המדינה וכדומה.

יתר על כן, מהניסוח של השאלה השנייה שמציג קראוס, לגבי היחסים בין דמותו הכריזמטית של הרבי למשנתו, עולה שכריזמה או סמכותיות הן תכונות 'חיצוניות' המנותקות מכיוון פעולה או מערכת מחשבה שיטתית כלשהי. הנחת המוצא לשאלה היא כאילו ישנה איזו תכונה מיוחדת ששמה כריזמה, הנפרדת, בתחום דנן, מעמקות תורנית, מיכולת ארגון, מהבנת נפש האדם, מחכמה עצומה וכן הלאה. אלא שבפועל הכריזמה של מנהיג דתי נתמכת על-ידי מבנים מסורתיים של לגיטימציה והדרישות של אותם מבנים דתיים, ובין היתר, בקיאות הלכתית, הבנה מעמיקה של רעיונות קבליים וחסידיים, נאמנות למצוות ועוד. במידה רבה ניתן לומר כי כריזמה יכולה להיתפס בצורה הטובה ביותר כתכונה המצויה אצל הקהל ולאו דווקא אצל הדובר. הכריזמה אינה תכונה טבעית של המנהיג, אלא היא הסכמה משותפת של הקהל לקבל תכונות כלשהן של אדם מסוים ככריזמטיות12. שכן, למשל, מרגע שהכריזמה נתפסת כשייכת מהותית לאדם מסוים, יש בכך כדי לקבוע קריטריונים אפריוריים לקבלה או דחייה של תכונות כריזמטיות שאותן אפשר לחקות. לשון אחר, הכריזמה אינה סדרת תכונות שמישהו יכול לאמץ כדי להפוך לכריזמטי. הכריזמה מצויה אצל הדובר כל זמן שהיא מתקבלת על-ידי קהל החסידים או הלומדים, ולרוב אינה ניתנת להכרה אפריורית13.

יחד עם זאת, על אף שקיום תכונת הכריזמה, הייחודיות של דובר שבגינה הוא מופרש מבני אדם רגילים, נתונה לשיפוטו הבלעדי של הקהל, המסכים להשתכנע ולהיות מונע על ידי מי שנתפס כבעל התכונה הכריזמטית, הסוד של הכריזמה טמון ביכולת הדובר להניע את הקהל לפעולה14. לפיכך, עצם יכולת ההנעה של הרבי מליובאוויטש את חסידיו הרבים מעידה על קיום תכונת הכריזמה, המיוסדת על נאמנות למבנים דתיים מסורתיים. המסקנה מהאמור היא שכדי להבין את המנהיגות הכריזמטית של הרבי לא ניתן להסתפק בתיאור סדרת תכונות אישיות, אלא יש לפנות גם אל הקהל ולבחון כיצד הוא מקבל את המנהיגות הכריזמטית ומתייחס לרעיון המשיחי במסגרת תפיסת העולם היהודית-חסידית הכוללת.

אם נחזור לשאלת השיטה המחקרית בה נוקט קראוס, אזי נדמה כי ההצדקה היחידה לוויתור על מערכת תיאורטית שסביבה היה אמור להתגבש הספר היא ניתוח מעמיק ומפורט של משנת הרבי בהשוואה שיטתית לתורת ששת אדמו"רי חב"ד הקודמים לו, ובראש ובראשונה כתביו של אדמו"ר הזקן, מייסד התניא. שהרי כדי למתוח קו תיחום ברור בין חדשנותו של הרבי ו'נאמנותו' או היצמדותו לקו המסורתי של התנועה, יש חובה לקיים ניתוח משווה, לכל הפחות, של ספרי ראשוני נשיאי חב"ד. ניתוח המבקש לחדור לרובדי העומק של תורת חב"ד לעולם יהיה חסר כשהוא מתבסס כמעט בלעדית על שיחות הרבי, בתוספת ליקוט פרשנויות של משפיעים מכובדים, תוך התייחסות מצומצמת לתורה שבכתב של החסידות ומאמרי דא"ח הצוללים למעמקי הקבלה והחסידות. הסיבה לכך היא לא שחסר דבר מה בשיחות, אלא שהבנה מעמיקה שלהם מחייבת רקע יסודי בכתבי חב"ד.
לסיכום, הספר מהווה הצגה נאה ומעמיקה של הרעיון המשיחי בחב"ד ואופי פעילות התנועה. יחד עם זאת נדמה שבהעדרן של מודל תיאורטי מגובש ומתודת מחקר ברורה הוא אינו עונה בצורה סדורה ומקיפה על שתי השאלות המרכזיות שהציב לעצמו.

1. ראו ביקורתם של יוסי סעידוב ויאיר שלג, בהתאמה:
http://www.skoop.co.il/scoop/article.html?id=9717;
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/949251.html
[2] במושגי: Bruno Latour, We have never been modern, Cambridge, Harvard University Press, 1993.
[3] לפני כ-30 שנה Manuel היה מהראשונים לעסוק באופן שיטתי בתפיסתו הדתית של ניוטון. ראה:
Frank E. Manuel, The Religion of Isaac Newton, Oxford,OxfordUniversity Press, 1974.
מאז התפתח המחקר בנושא. על פרסומים אחרונים בנוגע ליחסי דת ומדע אצל ניוטון ראה בקובץ:
James E. Force and Richard H. Pokin (eds.), Newton and Religion,Context Nature, and Influence, Dordrecht, Boston, London, Kluwer Academic Publishers, 1999.
[4] S. Shapin and S. Schaffer, Leviathan and the Air-Pump: Hobbes, Boyle, and the Experimental Life, Princeton, N. J., PrincetonUniversityPress, 1985, p. 332.
[5]ראו בעניין את ספרו של פרופ' ירמיהו ברנובר, "מה רבו מעשיך, ה'", הוצאת שמיר, ירושלים, תש"ס.
[6] ראה למשל ספרו של הרב ברגר, שנוסח תחילה כמאמר: הרבי מלך המשיח, שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל, ירושלים, אורים, 2005.
[7] על הרטוריקה כאמנות השכנוע באמיתות ראה:
Michael S. Kochin, Five Chapters On Rhetoric: Character, Action, Thing, Nothing and ArtFrothcoming from PennStateUniversity Press.,http://www.geocities.com/mskochin/workinprogress/fivechapcurr.PDF, 2006, p. 9, 10.
[8] קראוס, עמ' 251.
[9]שם, עמ' 255
[10] ראה למשל: גארב, יחידי הסגולות יהיו לעדרים – עיונים בקבלת המאה העשרים, ירושלים, הוצאת כרמל, 2005; גארב, "תחייתה המובנת של המיסטיקה בימינו – חדשנות מול שמרנות בהגותו של יוסף אחיטוב", תרבות יהודית בעין הסערה, ספר יובל למלאת שבעים שנה ליוסף אחיטוב, בעריכת א' שגיא ונ' אילן, עין צורים, תשס"ב, ע"ע 172-199; הוס, "לא לשאול כל שאלות – גרשם שלום וחקר המיסטיקה היהודית בת זמננו", פעמיים, 94-95, 2003, ע"ע 57-72; הוס, עידן חדש במחקר המיסטיקה היהודית, תיאוריה וביקורת 27, סתיו 2005, עמ' 246-253; Huss, Boaz, "All You Need Is Lav: Madonna and Postmodern Kabbalah", The Jewish Qurterly Review, Vol. 95, No. 4 (Fall 2005), p. 624..
ראה גם עבודת-דוקטורט של כותב דברים אלה, 'מיסטיקה כרטוריקה משיחית', שקטעים מצומצמים ממנה מובאים באתר.
[11]Becker, Samuel L, "Rhetorical studies for the contemporary world Communication", Studies West Lafayette, Spring 1999,  Vol. 50, p. 28-44. נדפס לראשונה ב-1971.
[12] ראו:
Richard M. Weaver, Language is Sermonic, Baton Rouge, Louisiana State University Press, 1970, p. 106.
[13] להגדרה זו ראו: מכס ובר, על הכאריזמה ובנית המוסדות, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש"ם, עמ' 32.
[14]
O'Leary, Arguing the Apocalypse, New York, Oxford, OxfordUniversityPress, 1994, p. 53.

עוד בקטגוריה זו:

Back to top button
דילוג לתוכן