מומלץ

טרדות והדרך להתגבר עליהן

מהם טרדות, “בלבולים” ופיזור הנפש? כנראה שלא צריך להסביר. כולנו מכירים היטב אותם ואת נזקיהם. הטרדות מוציאות אותנו מהכאן ועכשיו. הן מונעות את המיקוד, מפריעות ללימוד פוגעות במידת החיות שאנו מגלים, מעכבות את מימוש הפוטנציאל, מערפלות את התודעה ועלולות לגבות מחיר בריאותי. יחד עם זאת, יש מקום להגדיר ולסווג את הטרדות כדי שניתן יהיה להתמודד עמן.

ישנם סוגים רבים של טרדות. יש טרדות הנגרמות כתוצאה מסיבה אמיתית, שמקורה בהתרחשות בעולם החיצוני. מלחמות, מגפות, רעידות אדמה ומשברים כלכליים משפיעים על מנוחת נפשו של האדם. הם דורשים את תשומת ליבנו וגורמים לנו תחושה של צורך דוחק להתעדכן על המתרחש באופן שוטף.

ישנם גם אירועים בקנה מידה קטן, כלומר כאלה שנוגעים רק לחיינו האישיים והם מזעזעים את עולמנו לתקופות קצרות וארוכות. אירועים מעין אלה יכולים להיות טרדות כלכליות, בעיות בריאותיות או מצוקות משפחתיות שמונעות מאיתנו את המיקוד.

אבל את רוב הטרדות לא המצב החיצוני גורם לנו, אלא אנחנו גורמים לעצמנו. אנחנו בעצמנו מכניסים את עצמנו למצב של בלבול ופיזור הנפש. על כך אומר החכם באדם “אולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו”. בפרשנות הפנימית רוב הרעות הבאות לאדם, הוא עצמו, באולתו, גורם להם, ואז הוא מאשים את הבורא בכך שיצר מציאות קשה, רעה ופוגענית.

דברים מעין אלה אומר הרמב”ם במורה נבוכים וחוזר עליהם הרמב”ן, לפיהם “ההמון” טועה כשהוא טוען שהרעות בעולם מרובות מהטובות. הטעות נגרמת כתוצאה מכך שרובנו לא יודעים להעריך כיאות את חיינו או שאנו רוצים דברים שלא נועדו לנו או שאנו נכנעים לרגשות לא רצויים, ולכן מציאותנו נדמית לנו שלילית. ברוב הפעמים אנחנו הופכים אותה לכזו.

אפשר גם לומר כי טרדות הנראות לנו כנובעות מגורמים חיצוניים, הן בחלקן בשליטתנו. שכן “פרנסה בגשמיות קשורה עם פרנסה ברוחניות”. וכדי שתהיה הצלחה בפרנסה גשמית צריכים לטרוח על עבודה רוחנית. אחד התנאים להצלחה ב”פרנסה רוחנית”, במיקוד, לימוד ובהירות הוא המאמץ להתגבר על תנועות נפש לא רצויות.

כיצד אנחנו גורמים לעצמנו בלבולים וטרדות?

טרדה היא תנועה בנפש המאופיינת על ידי התפיסה שאני לא נמצא במקומי. לכאורה אני לא עושה את מה שאני צריך לעשות או לא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. יתר על כן אני “נתון ומסור בעניני העולם ומוטרד בהם ביותר”. כלומר העולם, המציאות החיצונית תופסת אצלי מקום מרכזי בנפש ואילו העולם הפנימי, עולם הרוח, שאמור להיות מקור ליציבות ועוצמה, הוא משני בחיי.

אחד הביטויים הבולטים של הטרדות הוא ריבוי המחשבות. מחשבות כגון: איך שכחתי? איך נסתדר כלכלית? למה לא פעלתי אחרת? ולמה אני דווקא כאן? מחשבות שכאלה מביאות לידי פיזור הנפש, שכן בכל רגע נופלת לאדם מחשבה חדשה, לא ממוקדת שהיא סותרת את המחשבה שחשב ברגע הקודם. המאפיין את המחשבות הללו הוא שאין בהן אחדות. הן לא חותרות להגשמת רצון אחד, אמיתי ויוצרות חוסר שקט וחוסר בהירות בחיינו. הסתירה הפנימית של המחשבות משפיעה על המצב הרגשי. הסיבה לכך היא שכל מחשבה קשורה ברגש. כשהמחשבות זורמות ללא סדר והכוונה הן לא מאפשרות לי לעורר רגשות רצויים ובריאים.

לכן מסביר רבנו בחיי בספרו חובת הלבבות שהתועלת הראשונה והגדולה ביותר של מידת הביטחון היא מנוחת הנפש. הביטחון עוזר לאדם לא להיות מושפע מ”הדאגות העולמיות” ולא “מתאוות גופניות”. הוא לא חרד “ממיעוט פרקמטיה” (המסחר) ולא חושש מפני התדרדרות בריאותית. הוא גם לא נדרש “ללכת בדרכים הרחוקים אשר מכלים את הגופות”. הוא יודע שהוא נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא לא מפספס דבר ויודע שמזמנים לו כל מה שהוא צריך עבור התפתחותו הפנימית וגילוי כוחותיו.

לומדים מחזון הגאולה

את החשיבות של התמודדות עם טרדות ובלבולים אנו שואבים מחזון הגאולה. אחד ממאפייני הגאולה הוא שאז לא יהיו לנו “בלבולים גשמיים”, וכל אחד יוכל לעסוק במילוי תפקידו בשלימות. תיאורו של הרמב”ם לתקופה זו מהווה מקור לכמיהה לאותו עתיד: “אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג… לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל… באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד.”

חזון הגאולה משרטט את מכלול הטוב העתידי. נכון אנחנו לא שם. אבל זמנים ללא טרדות מלמדים אותנו מעט מן התחושה המשחררת, נטולת הדאגות של חיי גאולה.

למה אם כן נועדו הטרדות?

הטרדות גורמות לכך שלא נזהה את האחדות בעולם והאחדות בנפש. אולם המטרה הפנימית שלהם היא שנתגבר עליהן. כך שמתוך פיזור הנפש, מתוך החושך והבלבול נגלה שאנחנו מסוגלים לבצע תנועה של אתכפיא, תנועה שמגלה את ה”שקר” של העולם. האתכפיא, מסביר הרבי במאמר יו”ד שבט תש”ל, 1970, היא הכלי להתמודדות עם טרדות שאנו גורמים לעצמנו.

אתכפיא היא תנועה של התעוררות שהיסוד לה הוא גילוי מידת הנצח. מידת הנצח נטועה בעצם הנפש, למעלה מהכוחות הגלויים. זוהי מידה שבמהותה האדם אומר לעצמו שאינו מוכן להתיר לעצמו בלבולים וטרדות. הוא חותר למטרה שהציב לעצמו. הוא עוצם את עיניו בפניהם אך לא מתוך חוסר ערנות להתפתחויות, אלא מתוך העדר נכונות לתת לבלבולים להחליש אותו בדרכו. על כך מדגיש אדמו”ר הזקן בתניא שהעצה היא לא להשיב דבר לבלבולים ולא לענות למחשבות הטורדות שום מענה. “אלא רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו.”

עתה ברור מדוע ההתמודדות עם הטרדות הייתה חשובה כל כך לרבי. על ידי ההתמודדות עם הטרדות באמצעות גילוי מידת הנצח ועמידה תקיפה מולן, האדם מגלה אור מיוחד וגבוה שמאיר את הדרך אל הגאולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.