גלות כהעדר התחדשות | שלושת השבועות ושבת חזון | פסיכולוגיה בפרשה
איך יוצאים מחורבן, גלות, חזיון קשה לגאולה?
כיצד עודד האדמו"ר מפיאסצנה את חסידיו בשבת פרשת חזון תש"ב, יולי 1942, בגטו ורשה?
מה הקשר בין העדר התחדשות בנפש לגלות, ומדוע התחדשות היא סוד הגאולה על-פי אדמו"ר הזקן?פסיכולוגיה בפרשה – שיעור ראשון. על שלושת השבועות והפטרת חזון.
וביו-טיוב:
***
מקורות לשיעור:
האדמו"ר מפיאסצנה לשבת חזון, תש"ב (ימים לפני האקציות הגדולות)
"ונבין נא למה שבת הזה נקרא על שם ההפטרה?
אמנם איתא (בשיר השירים רבה ג, ו) בעשר לשונות נקראת הנבואה, חזון, נבואה, הטפה, דבור, אמירה, ציווי, משא, משל, מליצה, חידה – אי זה קשה מכולן – רבי אליעזר אומר: "חזון קשה" שנאמר חזות קשה הוגד לי (ישעיה כא, ב).
למה?
בעניין נבואה אין לנו השגה אבל פשוט אפשר לפי מצבנו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות ויסורים, ומן ראית הצרות והיסורים ומכל שכן לסבלם רחמנא ליצלן.
כשלמדנו בדברי הנביאים ודברי חכמינו ז"ל מצרות החורבן, חשבנו שיש לנו איזה השגה בצרות אלו אף בכינו לפעמים, עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק, מלראות ומכל שכן לסבלם רחמנא ליצלן, עד שכמעט לא מיניה ולא מקצתיה. לכן מכל הבחינות – הקשה מכולן היתה כשהראו להם במחזה וראיה ממשית את הצרות והיסורים – "חזות קשה הוגד לי".
וזה "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו – כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג, ז) שעל פי פשוט למה כתיב כי ידעתי – הלוא כבר כתיב ראה ראיתי?
אבל יש שהאב יודע שטובה גדולה לבנו לעשות לו נתוח, ומכל מקום לא יוכל לעמוד ולראות בשעה שעושים לו הנתוח, כנזכר לעיל שאינו דומה הידיעה מהיסורים, מלראות אותם ואף שלטובה היא לו מכל מקום לראותם לא יוכל, כי אז בטלה הידיעה אשר יודע הוא שלטובתו היא ורק ביסורי בנו הוא מרגיש…
שבת חזון והיא הקשה מכולן גם לראות את הצרות, לכן קוראים הפטורה זו בשבוע שחל בו ט' באב והשבת נקרא על שמה שבת חזון – אבל כיון שגם במרום רואים את יסורי ישראל… בהכאב ולא בהטובה מהם, ובזה פועלים הישועה… וההפטרה מתחילה בחזון שקשה מכולן ומסיימת בישועה
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."
האופן שבו אנו קוראים את הפסוק מלמד על הדרך לגאולה וליציאה מהמשבר. כיצד אפשר לפרש את הפסוק? הנה כמה אפשרויות:
- התיקון שלך – לפי הקלקול
מלבי"ם באור המילות על ישעיהו א׳:כז:א:
"במשפט, בצדקה. דע כי צדקה ומשפט הנרדפים בכתבי הקדש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו, כמ"ש צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל
אחר שחתם את הנבואה שניבא מתחלת הספר עד הנה על יהודה וירושלים, וכשתשקיף היטב תראה כי רוב התוכחה שהוכיח מתחילת הספר עד (פסוק כ"א), שהיא הנבואה המיוחדת על שבט יהודה היה על מעשים שבינם למקום, אודות הקרבנות והתשובה והתפלה, ורוב התוכחה שהוכיח מפסוק איכה היתה לזונה עד הנה היה על ענינים שבין אדם לחברו מהזיוף ואונאה ונטיית המשפט, כי בין אנשי יהודה אשר ישבו חוץ לירושלים היה רגיל יותר החטאים נגד המקום, ובעיר המלוכה ירושלים היה רגיל יותר החטאים שבין אדם לאדם, מרוב המסחר והמרכולת שמה חתם החוזה עתה דבריו לאמר, כי כל אחד בדבר אשר חטא בו בעצמו יהיה תקנתו, וע"י שיתקן עותתו ישוב על כנו."
2. כמים הפנים לפנים – אתם תעשו משפט וצדקה, תקבלו משפט וצדקה
מדרש תהילים קי״ט:ל׳
"אמר ישעיהו (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה וגו'. אמר הקב"ה אם עשו ישראל משפט וצדקה מיד נגאלין. ולא עוד אלא שאני פורע משונאיהם שנאמר ציון במשפט תפדה."
מצודת דוד על ישעיהו א׳:כז:א
"במשפט. ע״י המשפט שיעשה בה תהיה פדויה: ושביה. ההשבה מן הגולה תהיה ע״י הצדקה אשר יעשו:"
3. הפעולה למטה גורמת להתעוררות מלמעלה
שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ראה, תורה אור ט״ז
"וזה לשון הרקנאט"י, ידוע כי בצדקה תלויות מצות הרבה, כמו שיש באדם אברים שהנשמה תלויה בהם יותר מאיברים אחרים. כי לולי הצדקה, יבא העני לגזול ולגנוב. ויש באיבודה כמה עבירות. וכבר הודעתיך כי עשיית מצוה למטה, היא מעורר כחה ונשמתה ודוגמתה למעלה. והנותן פרוטה לעני, אותה המתנה נקראת צדקה, ואז מתעורר הצדיק להתאחד בצדק ומשים שלום ביניהם…. בצדקה תכונני (ישעיה נד, יד). זהו סוד שלום בית, והבאת שלום בין אדם לחברו:"
4. דין למטה חוסך דין למעלה. העדר דין למטה מחייב ירידה לפרטים
המגיד ממעזריטש, אור תורה, שופטים, קעב:
"ויובן ע"פ מ"ש רז"ל אם יש דין למטה אין דין למעלה, ואם ח"ו אין דין למטה יש דין למעלה…
משל למלך בשר ודם שהוא מולך על כמה וכמה מדינות קרובות ורחוקות. וכל המדינות כולם מתנהגים אחר ציווי המלך, ואימתו מוטלת עליהם וסרים למשמעתו תמיד ברצון המלך…
וכל מחשבות המלך ורעיוניו כל הימים היה בתקנות המדינות בהצטרכותם ובשמירתם, ותמיד חושב במחשבות חכמות הנהגתם ובמלחמות, כי בתחבולות יעשה מלחמה, ולא הסיר ממחשבתו זאת החכמה אפילו רגע אחד.
ויהי היום והנה בא איש מארץ רחוקה, איש עני מדוכא ומעונה ומצורע ומנוגע שפל הערך, צועק חמס אחורי פלטרין (מקום מושבו של) המלך על א' כיוצא בו שהעביר עליו את הדרך. והנה כשמוע המלך צעקת האיש ההוא, ביטל אותו ממחשבתו הבהירה והזכה. והנה המלך שלח את עבדיו אליו לידע מה זה ועל מה זה. ולא השגיח האיש על עבדי המלך, רק הולך וצועק אהה הושיעה אדוני המלך.
והוצרך המלך לפנות מכל מחשבתו הגדולה והרמה אשר תמיד מתקן תקנות בכל עת ורגע, תקנות גדולות ועצומות עד אין סוף וקץ ותכלית, והוצרך המלך להזדקק למשפט האיש הצועק חמס, אשר אין שוה החמס ההוא אף שוה פרוטה….
ומה גם שאינו כדאי וראוי המנוגע הזה שיביט המלך בפניו, ומכל שכן לבוא בארמון המלך לפניו ולסדר טענותיו בפני המלך הגדול והאדיר. ובוודאי זה נקרא ירידה.
והנמשל מובן מאליו. כשאין דין למטה עושה הקדוש ברוך הוא דין למעלה, ומוכרח להסתכל [ולהשגיח] בעניני גשמיות וקטנות של עולם השפל הזה. הגם שהוא ית' משגיח בעינא פקיחא על כל הנבראים והיצורים והנעשים, עם כל זה זאת ההשגחה הבאה על ידי צעקת האדם השפל התחתון נראה ח"ו כביכול כאלו מכריחו להשגיח, וזה נקרא ירידה… אבל כשיש דין למטה אין דין למעלה, ואינו מוכרח לירד, פי' להסתכל בעניני קטנות וגשמיות… . ואם כן כשאתם משמרים את המשפט בוודאי גם השכינה שרויה ביניכם… ויקוים בכם ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה."
5. אדמו"ר הזקן: סוגיית הגלות כסוגיית ההתחדשות
אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, דברים:
" וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (ואתחנן ו, ו) פי' קאי על כל יום כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים – אך איך יבא לזה שיהיה כן?"
א. המצב הרצוי: שההתחדשות תהיה מהרוח ולא מהחומר הכלה.
"גילוי אלקות בשני חללי לבך חלל השמאלי מרירות על שהוא משוקע בעניני עוה"ז וריחוקו מה' וחלל הימיני שמחה של מצוה.. וכל שתהיה המרירות יותר מההעדר אזי יהיה אח"כ יתרון השמחה מהגילוי אור אין סוף שעל-ידי המצות ואף שאין הגילוי עתה לעתיד יהיה הגילוי… והרי זה כמו אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות שהוא שמח מאד בהם אף שאינו רואה אותם כי הם סגורים בתיבה:"
ב. המצב המצוי – הגשמיות הזמנית מרגשת יותר מהתוכן והורח
"אך כל זה הוא כפי שצריך להיות אבל כשאינו כן והמרירות הוא מעניני עולם הזה בהעדרו בבני חיי מזוני וכן השמחה היא משלימותו בהם זהו בחי' גלות הניצוץ אלהי בתוך נה"ב…
ושביה ב' חללי הלב שהם שבוים ממש כי המרירות שהיתה ראויה להיות על ריחוקו מה' עתה נהפוך הוא על חסרוני העוה"ז וכן השמחה שהיתה ראויה להיות מן המצות היא מתאוות עוה"ז וה"ז כשבוים ממש"
ג. ההתחדשות זקוקה למה שלמעלה מהזמן – כוח האינסוף הנעלם
שבת חזון תשל"ו: "כדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא על ידי גילוי בחינה שלמעלה משינויים. ומכיון שגדר עולם הוא מקום וזמן, שזמן הוא שינוי, לכן בכדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא על ידי הגילוי דאור אינסוף שלמעלה מהתלבשות בעולמות – אור הסובב.
דהאור המתלבש בעולמות, אור הממלא, הוא בא בציור מוגבל להחיות את הנבראים לפי ערכם. וכמרז"ל21 מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את עולמו, דכמו שחיות הנפש המתלבש בהגוף הוא לפי אופן אברי הגוף, דבכל אבר החיות הוא לפי ערכו, עד"ז הוא בהחיות דהעולם שנמשך בו אור הממלא (זה שהקב"ה ממלא את עולמו), שהחיות דכל נברא הוא לפי ערכו22. ומזה מובן במכ"ש23 בנוגע לגדר העולם בכללותו (מקום וזמן), שמצד אור הממלא, א"א שיהי' בהעולם ענין שלמעלה מזמן ומקום.
ולכן, בכדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ענין שלמעלה מזמן) הוא ע"י גילוי אור הסובב."
ד. התחדשות – חיבור הפכים לצורך הולדה
"בהענין דבכל יום כחדשים עצמו ישנם שני ההפכים דלמעלה מהזמן וזמן. שהרי הענין דחדשים (והיוקר והחביבות שבזה) הוא השינוי, שבתחילה לא הי' הדבר ונתחדש רק עכשיו. וזה שבכל יום הם בעיניו כחדשים הוא שהחידוש (השינוי) הוא באופן תמידי שאינו משתנה. ונמצא דזה שהענין דבכל יום כחדשים הוא ע"י יחוד סובב וממלא הוא לא רק שהגילוי דסובב (דלמעלה מהזמן) נרגש אצלו בפנימיות (שעי"ז יש לו חיות בהמצוות כבדברים חדשים), אלא יתירה מזו, שהזמן עצמו (שמצד אור הממלא) הוא באופן דלמעלה מזמן ושינוי (גילוי הסובב).
התחדשות היא היכולת לראות את המציאות משתנה בכל רגע. מעגל החיים, השגרה, ההרגלים, המרוץ הכלכלי, כל אלה מסתירים לנו את ההתחדשות של העולם. בהיעדר תודעת התחדשות, "העולם" דוחף להרדים את האדם.
להתחדשות צריך העלם וגילוי, אין (אינסוף) ויש (העולם המוגבל)
- צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
ה. ציון – מקור ההצלה – מהו ציון?
"וע"ז כתיב ציון במשפט תפדה. ציון לשון סימן אנא סימנא כו' והיינו בחינת פנימית הלב ואהבה הטבעיות ואהבה פנימיות המסותרת בלב איש ישראל"
"ציון – בחינת פנימיות הלב. ונקרא ציון לשון סימן, כי בחינת פנימיות הלב היא ציון וסימן ללמעלה."
"משא"כ בחי' ציון שאין בחינה זו בלעומת זה" – אין קרבות.
בחינה זו אי אפשר להיות בשביה. רק שהיא צריכה לפדיה בלבד,
מי בשבי? הכוחות הגלויים של הנשמה – שהם בהתלבשות בגוף
שתי בחינות יש ללב. פנימיות הלב וחיצוניות הלב.
מנגנון ההפעלה של חיצוניות הלב נתון בידינו. אנו מתבוננים בדבר מסוים וכך מעוררים כלפיו רגש. אנו מתעלמים מדבר אחר. לא נותנים לו מקום במחשבותינו, וכך מצמצמים את המבע הרגשי כלפי אותו הדבר.
ההתבוננות היא הכלי שנמסר בידינו להפעיל ולכוון את הלב לעורר רגשות בריאים וחיוביים בחיינו.
אבל יש גם את פנימיות הלב. פנימיות הלב היא התעוררות רגשית שלמעלה מטעם ודעת. זוהי התעוררות שאינה תלויה בהתבוננות שכלית. סוג של מתנה. הארה מלמעלה.
נקודת הלב היא “כלי הקיבול לרוח החיים העיקרי של מקור החיים”. וממנה, מנקודת הלב, רוח החיים מתפשטת בכל הגוף.
מהיכן היא אותה נקודת הלב?
כנסת ישראל, מקור הנשמות, נקראת גם לבי. הלב של הבורא (לכן כתוב “לבבתני אחותי כלה” – שיר השירים ד, ט). כלומר נקודת הלב שבכל נשמה ונשמה, בכל אדם ואדם, היא הלב של הבורא, החלק המהותי, התמציתי שהוא נפח בתוכנו.
“כשיש להאדם לב, אין שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא הוא מקומו של עולם” (רבי נחמן לקוטי מוהר”ן תנינא נו)
כשהאדם יש לו לב, כשהוא מצליח להתחבר לנקודת פנימיות לבבו, אזי המקום אינו מסתיר עבורו. אדרבא הוא מגלה שהכל חלק מהאינסוף. הוא כאן, הוא שם, בכל מקום שהוא נמצא “אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו”. על כך כותב הרבי הריי”צ שאף שאחד הולך מזרחה ואחד הולך מערבה, המקום לא רק שאינו מפריד ביניהם אלא אף מחבר.
ו. איך נחלצים – משפט ופדיה
וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שהם ב' דרגות בנשמה. ציון היא דרגת הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף (מ"ה דנשמה), דבחינה זו אין שייך שתהי' בשבי' בנפש הבהמית, שהמרירות והשמחה שלה יהיו מעניני עוה"ז, ורק שהיא בגלות, שאינה מאירה בגילוי (בהנשמה שבגוף). ושבי' היא דרגת הנשמה שבהתלבשות, דבחינה זו שייך שתהי' בשבי' בנה"ב, שהמרירות והשמחה שלה הם מעניני עוה"ז.
מה משכח? העולם הזה, המשיכה אליו.
" שהפדי' דבחינת ציון מהדברים המכסים עלי' ומונעים הגילוי שלה בהנשמה שבגוף, הוא ע"י התורה [משפט הוא הלכות התורה, כמו שמתרגם ע"פ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא], כי התורה היא אור ולכן על ידה נעשה הגילוי דבחינת ציון. והפדי' דדרגת הנשמה שבהתלבשות שהיא בשבי' בנה"ב (ושבי') הוא בצדקה, היינו כללות המצוות שנקראו צדקה, ובפרט ע"י צדקה כפשוטה, דבצדקה כתיב רחבה מצותך מאד, שע"י מצות צדקה נמשך הגילוי דאור הבל"ג, והגילוי הוא גם בהנשמה המלובשת בגוף
(וראו מאמר הרבי מליובאוויטש, ציון במשפט תפדה, תשל"ו)
תודה רבה על השיעור, זה קונספט חדש ומעניין