מיקוד מחשבות ודחיית חרדות | לימודי התבוננות
יש מחשבות זרות ומחשבות טורדניות, "ממשלת זדים", והרהורים לא רצויים. אבל יש גם "מחשבות קרות". מחשבות קרות קשורות לאטימות רגשית. אני יודע שמשהו מסוים הוא טוב עבורי. הוא אפילו חשוב לי. בשכל. אבל מה שאני יודע לא מעורר בי התרגשות והתלהבות. לכן מחשבות קרות כל כך מסוכנות לכל מערכת יחסים ועלולות ליצור ניכור וריחוק.
וגם איך מתמודדים עם חרדות באמצעות עבודה על המחשבות.
מקורות:
מחשבות קרות
מחשבה קרה היא לא מצב שבו המחשבה נעה ללא הכוונה ושליטה של השכל וכתוצאה מכך מתעוררים רגשות ומוזמנים פחדים וחששות בצורה בלתי נשלטת. במחשבה קרה האדם החושב מבין שדבר מסוים שהתרחש או שאודותיו התבשר הוא טוב, אבל למרות הבנתו, אותה מחשבה אינה מעוררת בו התרגשות, התפעלות, התלהבות.
הסיבה לכך היא שלמרות הידיעה של הדבר הטוב, הנפש עדיין אינה נמשכת אל אותו הדבר. כוח הרצון לא התגלה במחשבה ולכן ההבנה השכלית לא מעידה על קרבה לדבר.
מחשבות קרות יכולות להיות הרסניות לכל מערכת יחסים, ליצור ניכור וריחוק.
ההבדל בין הסכם (מחשבה קרה) לבין רצון
"אבל הרצון המוחלט המבו' כאן הוא שבא לאחר שכבר נתעורר בהדבר והי' אצלו שקלא וטריא אם ראוי לרצות א"ל והוחלט אצלו שראוי לרצות כו', אך הוא בבחי' הסכם והחלטה בלבד לא בבחי' רצון ממש כו', ויוכל לימשך כמה שנים עד שיתעורר ברצון ותשוקה ממש כו'.
ומ"מ במשך הזמן יבוא הרצון וגם הפועל מפני שכבר נתעורר בהדבר והוחלט אצלו שראוי לרצון ע"כ יבוא הרצון כו', רק שיכול להיות נמשך משך זמן כו'.
והסכם זה נק' מחשבה ולא רצון ממש, דרצון אותיות צנור וכמו הצנור שהוא המשכה כך הוא ענין הרצון שנמשך נפשו לאיזה דבר, והיינו שזהו בהתפעלו' שנתפעל בנפשו בהדבר ההוא כו', אבל ההסכם אינו רצון בהתפעלות עדיין כי אם מחשבה והוא שהוסכם והוחלט במחשבתו להיות רוצה כו', והוא בעומק בנפש שמובדל בערך מהדבר להיות מתפעל מזה כו'.
והיינו שהרצון הגלוי הוא במדרי' בנפש שבבחי' קירוב אל הפועל ובבחי' שייכות אליו וע"כ הוא בבחי' התפעלות כו',
אבל ההסכם והרצון הנעלם הוא במדרי' כזו שהוא בבחי' הבדלה עדיין כו'.
ועל כן הגם שנתעורר בהדבר והוחלט אצלו אינו מתפעל בזה להיות לו רצון ממש רק שראוי לרצות כו'. ולכן הרצון זה נק' מח' ע"ד מח' קרה שאינו בהתפעלות כו', וכמו"כ הרצון הזה הוא רק הסכם והחלט במח' כו'. ונמצא ההפרש בין הסכם לרצון הוא, שהרצון הוא המשכת הנפש מהיותה עומדת בעצמותה שהיתה מופשטת משום דבר, להיות נמשכת למהות ודבר זולתה כשהוא רוצה בה כו', משא"כ בההסכם שהנפש מסכמת שראוי לרצות בדבר פלוני עדיין אין מהותה נמשכת לאותו דבר כלל, רק שהוא בבחי' הסכמה בעצמותה להיות מקור ושרש לרצון אח"כ במשך הזמן כו'. המשך תער"ב, חלק ראשון, ש"פ נצבים, תער"ב, קכב
על דרך המבואר בתניא בענין מחשבות זרות, דכאשר אינו מוטעה בעצמו ויודע מעמדו ומצבו, אזי יודע הוא שאינו מבורר ומזוכך ובמילא נופלות לו מחשבות זרות, ואיך אפשר שלא יהי' כן דהנה, ענין העבודה הוא שצריך לברר ולזכך את עצמו[1]
הביטול
ה"צמח צדק", לפני תק"צ (1830) לר' שלמה פריידעש
על דבר מבוקשו נידון המורך לב… לא מנעתי מלכתוב בזה אשר עם לבבי. ודאי שיש לבקש מה' על שמחת הנפש כמאמר שמח נפש עבדך וכן הסר ממנו יגון ואנחה כו'.
שלב ראשון מודעות למאבק (האדם נולד להיות לוחם, הבינוני)
על כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו והבחירה ורשות נתונה לו למנוע עצמו ממנו.
וראיה ברורה בזה הוא אשר נצטווינו בלאו שלא לערוץ ולפחוד במלחמה, כמו שכתוב אל ירך לבבכם. ומנאה הרמב"ם וספר מצוות גדול בפרשת שופטים בתרי"ג מצוות. ולכאורה זה פלאי, ומה יעשה אם מכל מקום לבו הומה עליו ומפחד בראותו דמי מלחמה. וידוע שכל המצוות אין אלא בדבר שיש לאדם בחירה על-זה לעשותו או למנוע מלעשות…
שלב ב: הכרת זירת הקרב העיקרית
אך הענין דיש לכל אדם ג' לבושי הנפש – מחשבה דיבור ומעשה. והם עיקר בהנהגת האדם ובהם הבחירה ורשות נתונה לחשוב ולשבר ולעשות כרצונו במוחו ואף אם מפחד בלבו יוכל לסלק המחשבה דיבור ומעשה והעיקר שלא לחשוב ולדבר מזה כלל אלא לצד ההיפוך כנ"ל כמו שכתוב… ועל זה נצטוינו אל ירך כו' כלומר לא תחשבו בענין הפחד… וכל המבהיל עצמו ומחשב מחשבות כו' עובר בלא תעשה. ומיד שלא יחשוב בזה כלל, ממילא יתבטל גם הפחד שבלב. ועל כל פנים מיד יהיה הפחד כאילו הוא ישן ואינו נרגש בגוף ובמשך ימים אחדים יתבטל לגמרי עד שלא ייפול במוחו כלל אפילו דרך מחשבה זרה וזהו אל ירך לבבכם.
והטעם לזה שעל-ידי סילוק המחשבה יתבטל הפחד הוא לפי שכל המידות קיומן מהדעת שהוא הנקרא מפתחא דכליל שית, והתלבשות הדעת במידות היא על-ידי אמצעות המחשבה, ולכן על ידי סילוק המחשבה הרי זה ממילא מסיח הדעת מהמידה ואז אין המדה מתעוררת והיה כלא היה.
וגדולה מזה אמרו לענין ביאות אסורות שאמרו רז"ל אין אונס באיש, שאפילו כשמדביקין אותו לערוה אמרו שלא שייך בזה אונס שאלמלא לא היה נותן דעתו עליה לא היה מתעורר כו', אף על פי שהוא דבר מיחוש וחייב סקילה… וכן מה שכתוב בגמרא שביכולת האדם להתפחד או לא להתפחד (עיין ברכות ד"ס ע"א).
שלב ג: לא רק סור מרע – עשה טוב. מחשבה חיובית
אך עיקר היסח הדעת והמחשבה הוא על-ידי שישמור מחשבתו להלבישה בעניינים אחרים דהאי עלמא הנצרכים ומשמחים ובתורת ה' המשמחים לב דבר יום ביום בקביעות עתים לתורה
שלב ד: אחרי המעשים נמשכים הלבבות
וגם עוד זאת שלא לדבר בענייני דמרה שחורה חס ושלום, רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות כאילו הוא מלא שמחה בלבו אף על פי שאין בלבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן. והטעם הוא כי לפי המעשים והפעולות אשר האדם עושה נקבע אחר כך בלבבו. וכמו שכתב הרמב"ם (ספ"א מהלכות דעות) יעשהו ישנה וישלש במעשיו שעשה על-פי דעת ויוקבעו בנפשו… והפרק הנ"ל הוא מענין הרפואות חולי הנפש…
הכלל העולה שישמור מחשבה דיבור ומעשה שלו שלא להרהר בענייני הדאגה ומורך לב. אדרבה לדבר ולעשות כנ"ל ואז יוקבעו כן המדות בנפשו וככה יערה ה' רוח ממרום בשמחה ובטוב לבב. וכן שמעתי (מבעל התניא) היה אומר שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה בתפילת ערבית והמתין לי עד שסיימתי את תפילתי ואחר כך אמר לי בשם המגיד והנה ראוי למעלה ללמוד את עצמו מכל מה שכתב שיש לאדם לסלק הפחד מלבו אף במקום שיש ממה ליפחד.
וכל שכן בנידון אין לו ממה ליפחד כלל וכלל בין בבריאות הגוף ובין בממונו כו'. בשגם שחוט של חסד משוך עליו בקיץ העבר והרי ידוע מאמר רז"ל כל מי שמיטיבין לו לא במהרה כו', אלא שהמה רק פתוי היצר וצריך להשליך זה כמו מחשבה זרה ורעה ממש וכמו שכתוב לא תתורו אחרי לבבכם כו' דלאו לא תתורו אחרי לבבכם להסיח דעתו ממחשבה רעה בענין העוונות כמו שכתב הרמב"ם…
אך אם תרצה לקיים מצות הדאגה – תן לה מקומה הראוי לה, והוא מאמר רז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו (חגיגה). וענין דאגה זו והתירוץ עליה ידוע מזאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני
[1] ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשט"ז
