למה הוא סולח? | פסיכולוגיה בפרשה | יום הכיפורים ועשרת ימי תשובה

יחיאל הררי ב׳ בתשרי תשפ״א (20/09/2020)

ביחסים האנושיים הסליחה היא בשביל הסולח לא פחות מאשר עבור זה שסולחים לו. הסליחה משחררת רגשית ומאפשרת להמשיך הלאה ולהתפתח.
אבל מדוע הוא סולח? למה הסליחה שלו מובנית ביחסים עמנו? מה הסליחה שלו יכולה ללמד אותנו מבחינה רגשית?

Yehiel Harari · למה הוא סולח | פסיכולוגיה בפרשה | יום הכיפורים ועשרת ימי תשובה

***

השיעור מתקיים בימי ראשון, 20:00, בזום (הערב מוצאי ראש השנה ב-21:00), ועולה מייד לאחר מכן לאתר. להצטרפות לשיעור וקבלת עדכונים. כדאי להצטרף גם לקבוצת הוואטספ (ייעודית רק לפסיכולוגיה בפרשה). להורדת והדפסת דף מקורות, גללו מטה.

להורדת דף המקורות

"כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל, ד)

מצודת ציון (על תהילים): "תורא. מלשון מורא:"

מי שרוצה יראה – צריך לא לסלוח!

הצמח צדק )יהל אור על תהלים, יהל אור, קל(:

"כי עמך הסליחה למען תורא. לכאורה אינו מובן דנותן טעם לשיסלח. כדי שיראו ממנו.

והרי הסברא נותנת להיפך שאם יתנהג הכל במדה"ר (במדת הרחמים) להרבות לסלוח לא יתייראו כל כך מלחטוא (דהגם שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה) מ"מ (מכל מקום) נהי שלא יאמר אחטא ואשוב על כל פנים לא יהי' היראה גדולה כל כך על החטא.

הפוך, הסליחה היא תוצאה של יראה

רבי משה אלשיך (רוממות אל על תהילים):

"וראה כי עמך התקנה היא הסליחה לעוננו מעוכבת עמך למען תורא שעל שאין יראת אלהים לנו כראוי אינך סולח:"

אצל הקב"ה זה אחרת

מהי סיבת הסליחה? הסולח או האדם שסולחים לו

מלבי"ם, רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל )מלבי"ם על תהילים, ק"ל, ד'(:

"כי עמך הסליחה, ר"ל (רוצה לומר) שיש הבדל בין בשר ודם הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה ענין שמצא בהחוטא, ע"י שחוטא התחרט ובקש סליחה, או ע"י שרחם עליו, או ע"י שמצא חן בעיניו, ואם כן סבת הסליחה לא נמצא עם הסולח רק עם מי שסולחים לו.

"מה שאין כן אתה סבת הסליחה נמצא בך, כי אי אפשר שיצוייר אל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם, כמ"ש (כמו שכתוב) במדרש שאמר אברהם אבינו עליו השלום להקב"ה אם דין אתה מבקש אין עולם ואם עולם אתה מבקש אין דין ואם כן סבת הסליחה נמצא עמך…"

קשה לנו לסלוח כאילו שהדבר לא היה. הכתם נשאר. אך לא כך אצל הבורא

"וגם שגדר הסליחה הוא שיעביר את העון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות שיעשה מדבר שהיה במציאות כאילו לא היה, ועל כן לא נמצא בשום מקום בתנ"ך סליחה מאדם לאדם רק מה', ועז"א (ועל זה אומרים) כי רק עמך הסליחה למען תורא, ר"ל בשר ודם ע"י שרוצה שייראו מפניו לא ימחול על עון שאם ימחול עונות לא ייראו מפניו באשר היראה מפניו הוא רק מפני ענשו, ואם לא יעניש אין מקום לירא,

מה שאין כן אתה סבת היראה שמתיראים מפניך הוא גדולתך ורוממתך וזה מתגלה ע"י הסליחה שבזה יראו שאתה נעלית משיפגמו בכבודך, כמ"ש אם חטאת מה תפעל בו, ונעלית משימצא איש צדיק לפניך עד שהסליחה היא תסבב למען תורא:"

הסליחה מובנית מראש – היא חלק ממבנה הבריאה ודרכי הבורא

הצמח צדק: מצד הבורא: וכן מבואר בהדיא במד"ר פ' בראית ס"פ י"ב אמר הקב"ה אם אני בורא את העולם במדה"ר הוי חטיוה סגיאין[1]

בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד) –

לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת דַּקִּים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם חַמִּין הֵם מִתְבַּקְּעִים, צוֹנִין – הֵם מַקְרִיסִים. וּמֶה עָשָׂה? עֵרֵב חַמִּין בְּצוֹנִין וְנָתַן בָּהֶם וְעָמְדוּ.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים – יהְיוּ חֲטָאָיו מְרֻבִּים, בְּמִדַּת הַדִּין – הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים – וְהַלְוַאי יַעֲמֹד.

קוהלת רבה (ט׳: ז׳: א׳):

"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, אָמַר רַבִּי הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא בְּשָׁעָה שֶׁהַתִּינוֹקוֹת נִפְטָרִין מִבֵּית רַבָּן, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת לָהֶם: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, נִתְקַבֵּל הֶבֶל פִּיכֶם לְפָנַי כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ.

וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִפְטָרִין מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, כְּבָר נִשְׁמְעָה תְּפִלַּתְכֶם לְפָנַי כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ. דָּבָר אַחֵר,

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, זוֹ פָּרָשַׁת חַלָּה.

וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, זוֹ פָּרָשַׁת נְסָכִים.

כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, זוֹ הַכְנָסַת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, ב): כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ.

רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָיָה בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לֹא רָאָה כְּלוּם וְלֹא בַּשֵּׁנִי, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מַה כְּתִיב בּוֹ (בראשית כב, ב): וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק, מַה רָאָה, רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל הָהָר, אָמַר, דּוֹמֶה שֶׁזֶּה הָהָר שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲלוֹת אֶת יִצְחָק בְּנִי עָלָיו, אָמַר לוֹ, יִצְחָק בְּנִי, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לוֹ, הֵן. אָמַר לוֹ מָה אַתָּה רוֹאֶה, אָמַר לוֹ עָנָן קָשׁוּר עַל הָהָר.

אָמַר לֶאֱלִיעֶזֶר וּלְיִשְׁמָעֵאל נְעָרָיו רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם, אָמְרוּ, לָאו. אָמַר הוֹאִיל וְאֵין אַתֶּם רוֹאִים כְּלוּם וְהַחֲמוֹר אֵינוֹ רוֹאֶה כְּלוּם, (בראשית כב, ב): שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, עַם דּוֹמִין לַחֲמוֹר.

אָז הוּא נָטַל יִצְחָק וְהֶעֱלָהוּ הָרִים וְהוֹרִידוֹ גְבָעוֹת וְהֶעֱלָהוּ לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל, וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדוֹ עָלָיו, וְנָטַל הַמַּאֲכֶלֶת לְשָׁחֲטוֹ, וְאִלּוּלֵי שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְאָמַר לוֹ (בראשית כב, ב): אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כְּבָר שְׁחָטוֹ.

וּכְשֶׁבָּא אֶל אִמּוֹ, אָמְרָה לוֹ הֵיכָן הָיִיתָ בְּנִי, אָמַר לָהּ נְטָלַנִי אַבָּא וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי גְבָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְהַר אֶחָד וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עָלָיו וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֲטֵנִי, אִלּוּ לֹא בָּא מַלְאָךְ אֶחָד מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמַר לוֹ: אַבְרָהָם אַבְרָהָם אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כְּבָר הָיִיתִי שָׁחוּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה שָׂרָה אִמּוֹ כָּךְ צָוְוחָה וְלֹא הִסְפִּיקָה לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתָהּ, דִּכְתִיב (בראשית כג, ב): וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, מֵהֵיכָן בָּא מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא.

רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר, הָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא פַּסְלוּת הָיָה בִּבְנִי וְלֹא נִתְקַבֵּל, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, אַבְרָהָם אַבְרָהָם, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וגו' כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת קָרְבָּנְךָ.

רַבִּי מוֹנָא דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַר קְרָיָיא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת לִיפְּסִין לַמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַמֶּלֶךְ גַּבָּאי טִימְיוֹן לִגְבּוֹתָהּ, בְּרִחוּק עֲשָׂרָה מִילִין יָצְאוּ גְדוֹלֵי הַמְּדִינָה וְקִלְּסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ, בְּרִחוּק חֲמִשָּׁה מִילִין יָצְאוּ הַבֵּינוֹנִים וְקִלְּסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ, כְּשֶׁקָּרַב יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף וְקִלְּסוּהוּ וּמָחַל לָהֶם אֶת הַכֹּל, אָמַר לוֹן מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא וּלְהַלָּן הוּא חוּשְׁבָּנָא.

כָּךְ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר מִתְעַנִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל, ד): כִּי עִמְךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. אָמַר רַבִּי אַחָא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה סְלִיחָה מְתֻקֶּנֶת לְךָ, לְמַעַן תִּוָּרֵא, שֶׁתְּהֵא יִרְאָתְךָ עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ, וְאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַיְחִידִים מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְעַנִּין כֻּלָּן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, עַד שֶׁמִּתְעַנִּין אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף מוֹחֵל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַכֹּל, וְאוֹמֵר מַה דַּאֲזַל אֲזַל מִן הָכָא וּלְהַלָּן הוּא חוּשְׁבָּנָא. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאוֹמֶרֶת לָהֶם: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, כְּבָר נִשְׁמְעָה תְּפִלַּתְכֶם.[2] "

אם הסליחה מובנית מראש, אז מה רוצים מאיתנו?

בשביל מה כל מנגנון המאבקים הפנימיים, הנפילות, התשובה וסליחה? מדוע הסליחה אינה מיידית?

הסיבה היא שמנגנון הסליחה הוא גם עבורנו.

ה"צמח צדק" (יהל אור על תהלים, יהל אור, קל):

הבורא לא רצה עולם רק של דין. לא תסלח – יעשו כאות נפשם

"והראב"ע (רבי אברהם אבן עזרא) פירש וז"ל (וזה לשונו) הטעם כאשר תסלח לעוני ישמעו חטאים וישובו גם הם ויניחו חטאם. ואם לא תסלח לא ייראוך ויעשו חפצם ככל אות נפשם עכ"ל (עד כאן לשונו).

וכ"כ (וכמו כן) אבן יחייא (גדליה אבן יחיא, שלשלת הקבלה) וז"ל וזולת זה כי אתה חייב לסלוח ועמך ראוי להיות מדת הסליחה למען תורא כי העבד אשר חטא לאדונו אם ידע היותו רחמן יכנע לפניו וישוב אליו וירחמהו ויסלח לפשעיו ואם ידע היותו אכזרי ומונע הסליחה לא יכנע אליו

וכל דכן דפקר טפי[3] (שיתפקר יותר) וירדפהו ותמיד לילה ויום לא יחשה מלהיות בעוכריו עכ"ל וזהו ע"ד דיתא בגמרא פ"ב דחגיגה גבי אחר שלא רצה לשוב משום ששמע שובו בנים שובבים חוץ מאחר ע"כ נתפקר לגמרי.[4]

כענין ליזיל ולתהני בהאי עלמא. וכיוצא בזה… שאמר דוד אם תקבלני כל הפושעים משלימין לך ומסתכלין בי ואני עד ומעיד לכל באי העולם שאתה מקבל השבים כו'.[5]

ואאזמו"ר נ"ע (אדוני, אבי, מורי, זקני ורבי נשמתו עדן) אמר משל ע"ז (על זה) מי שחייב לבעל חוב סך רב ואין ידו משגת כ"א (כי אם) לפרוע המחצה וגם זה בכמה שנים מעט מעט מידי שנה אזי אם הבעל חובו יהי' טוב ויקבל זה ממנו אזי ישתדל בכל לב לסלק לו מעט מעט כפי שידו משגת אבל אם הבעל חוב קשה ורוצה שיסלק לו עד גמירא ולא ישאיר לעצמו כלום. אזי הלוה יתייאש מזה ולא יסלק לו כלום. כן הוא ענין התשובה. וזהו שאומרים בתפלת נעילה ותלמדנו הוי' אלקינו להתוודות לפניך למען נחדל מעושק ידינו:"

מדוע הסליחה היא הדרגתית?

כדי שהמנגנון לא יהיה למובן מאליו.

מהי תכלית הבריאה? שתתגלה מלכותו ויתגלו כוחותיו.

אם ההסתר יהיה גדול מדי – זה לא יתאפשר.

אם ההסתר יהיה נעדר – גם אז זה לא יתאפשר.

לכן, הסליחה היא הדרך לקיים את האיזון העדין הזה. יום הכיפורים ועשרת ימי תשובה נועדו כדי לאזן את ההסתר שקיים במהלך השנה.

הצמח צדק (המשך)

וא"כ זהו טעם כפשוטו דפי' כי עמך הסליחה שהיא מעוכבת מעט שאין רשות לשום שליח עליה כ"א עד שיפעול רצון מהקב"ה בכבודו ובעצמו. וע"כ יומשך היראה. ודברי רש"י הם מבוארים בילקוט…

אך עכ"ז (עם כל זה) לא בא הסליחה בפועל עד יוהכ"פ וסוף היום מכפר…"

תהליך של שיבה ותיקון שמשפיע על כל השנה – גילוי הנפש האלוקית

ויש לפרש כי הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (ראש השנה ליום הכיפורים) הם עד"מ (על דרך משל) כיומי דחוהמ"פ (חול המועד פסח) או סוכות שעיקר המקרא קדש ביום ראשון ובשביעי ש"פ (של פסח) כי ביו"ט (ביום טוב) ראשון שנגלה עליהם ממ"ה (מלך מלכי המלכים). ובשביעי ש"פ קי"ס (של פסח קריעת ים סוף). בשביעי דוקא כי כל השביעין חביבין וכמו יום השבת וע"ד נעוץ תחלתן בסופן. ועכ"ז(ועם כל זה) גם ימים שבנתיים הם בחי' מקרא קדש רק שאינו יו"ט ממש. וכן בסוכות ראשון ושמיני. ע"ד (על דרך) כנור של שבעה נימין ושל שמונה נימין…

ומ"מ (ומכל מקום) גם הימים שבנתיים נק' ימי תשובה ועל כל היו"ד ימים נאמר דרשו הוי' בהמצאו כו' אלא שלגבי ר"ה ויוהכ"פ שהם תחלתן וסופן אינן כמו הם עכ"פ (על כל פנים)

לכן מתחיל הסליחה מר"ה והסיום והגמר הוא ביוהכ"פ שלימות עשר עומקים דוגמת כנור של יו"ד נימין…

דר"ל (רוצה לומר) בכל הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ וזהו ענין הנסירה להפריד עשר בחי' שבנפש האלקית מנה"ב (מנפש הבהמית) כו'."

מעלת עשרת ימי התשובה היא גילוי היחידה שבנפש. לכן העבודה היא בקבלת עול ולא בהתבוננות.

לכן יראה

הצמח צדק (המשך)
"אדמו"ר ז"ל פי' כי עמך הסליחה ה"ס(הנה סוד) חזרת הרצון שיהי' בחי' ורצית בנו… רק אתכם ידעתי. משא"כ (מה שאין כן) מתחלה הי' הסתלקות הרצון. וע"י החזרת הרצון אזי למען תורא כי היראה באה דוקא מהקירוב. משא"כ האהבה הוא מרחוק.

שהיראה הוא ע"י גילוי יו"ד של שם הוי' דביה שריא דחילו וזהו הנמשך ע"י הסליחה של יג"מ ע"ש שזהו ויקרא הוי' הוי'.

מהסליחה מגיעים גבוה יותר

הרבי מליובאוויטש
(תורת מנחם, ל"א- שנת תשכ"א- חלק ראשון, שיחת יום ד' פ'עקב, כ"ף מנחם-אב, התשכ"א):

"עד"ז בנדו"ד: המעמד ומצב של בנ"י קודם שחטאו הוא בודאי מעמד ומצב טוב, אבל עדיין אין זו הדרגא היותר נעלית שיכולה להיות ב"יום טוב" – שזהו דוקא ביום שיש בו סליחה ומחילה, היינו, שהיו עונות וזדונות, ואעפ"כ (ואף על פי כן) היתה סליחה ומחילה, "סלחתי כדברך".

וזהו גם קישור ב' הטעמים שבגמרא – "משום דאית בי' סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות אחרונות":

בנוגע ללוחות אחרונות איתא במדרש: "אמר לו הקב"ה (למשה), אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות (חמשה חומשי תורה וספר יהושע) לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות (ספרי ספרא ומכילתא ועלמות אין מספר), הה"ד ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי'".

וכשם שיש מעלה בלוחות האחרונות לגבי לוחות ראשונות, כך יש גם מעלה בענין הסליחה ומחילה לגבי המעמד ומצב שקודם החטא – שע"י הסליחה ומחילה הרי הוא מתעלה למקום נעלה יותר שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו, וזוהי מעלת יום הכיפורים "דאית בי' סליחה ומחילה" לגבי חג השבועות, זמן מ"ת (מתן תורה), שבו ניתנו לוחות ראשונות."

מעלת עשרת ימי תשובה

המשך תער"ב, חלק ראשון, ש"פ מטות, תער"ג, שיד

"כמו בר"ה ויו"כ ועשי"ת (בראש השנה ,יום הכיפורים ועשרת ימי תשובה) שמאירים ומתגלים אז המקיפים שבנפש דאינו שייך אז העבודה דמוח ולב כמו כל השנה שהעיקר הוא העבודה בהשגה והתבוננות והתעוררות אהוי"ר (אהבה ויראה) שע"י התבוננות כו', משא"כ (משאין כן) בזמן הנ"ל אין העבודה במוח ולב כי אם בבחינת' המקיפים דנפש כו', הרי שבהתגלות הרצון לא יוכל להיות התגלות השכל כו'."

אבל בר"ה ועשי"ת אז מאיר בחי' פנימי' ועצמות א"ס (אור אינסוף)

[1] בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד) –

[2] פסיקתא דרב כהנא כ״ז:ז׳

[ז] ביום הראשון (ויקרא כג:מ). יום חמשה עשר ואת או' ביום הראשון, ר' מני דשאב ור' יהוש' דסכנין בשם ר' לוי למדינה שהיתה מחייבת ליפס למלך והלך המלך לגבותה. בתוך עשרה מיל יצאו גדולי מדינה וקילסו אותו והתיר המלך שליש מדימוסייא שלהם. בתוך חמשה מיל יצאו פטירכולי מדינה וקילסו אותו והתיר להם המלך שליש מדמוסייא שלהם. וכיון שנכנס המלך למדינה יצאו כל בני המדינה וקילסו אותו, א' להם מלכא מה דאזל אזל, מיכא ולהלן חושבנא. כך באין ישר' בראש השנה ועושין תשובה והק' מתיר להם שליש עוונותיהם. באין בעשרת ימי תשובה ומתענים הכשירים והק' מתיר להם רוב עונותיה'. וכיון שבא יום הכיפורים כל ישראל מתענין והק' סלח על כל עוונותיהם. א"ר אחא כת' כי עמך הסליחה (תהלים קל:ד), הסליחה מופקדת אצלך מראש. וכל כך למה, למען תיורא (שם), בשביל ליתן אימתך על כל ביריותיך.

[3] ר' אליעזר אומר: הוי שקוד (מהיר) ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. על כך אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא לאפיקורוס גוי שצריך לדעת לענות לו ולהתווכח עמו, אבל אפיקורוס ישראל לא כדאי להתווכח עמו, כי כל שכן דפקר טפי [שיתפקר יותר]

[4] מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו.

אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת.

אמר לו: אף אתה חזור בך.

אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד, שובו בנים שובבים – חוץ מאחר (בבלי, חגיגה טו ע"א).

[5] כך אמר להקב"ה לך לבדך חטאתי. כשאתה אומר לפושעים למה לא עשיתם תשובה. אם תקבלני כל הפושעים משלימים לך ומסתכלין בי ואני העד ומעיד לכל באי העולם שאתה מקבל השבים.

תגים