מומלץ

שמחה בקבלת עול

שמחה היא עניין רציני. אולי הכי רציני ביהדות.

מאורעות י”ט כסלו תקנ”ט, 1799, מוכרים פחות או יותר. אולם המאסר השני שחווה אדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, מוכר הרבה פחות ועשוי היה להיות מסוכן יותר. כאשר אסרו אותו בשנת תקס”א, 1801, הציגו בפניו 19 האשמות. את האשמות העביר לפקידי הצאר אביגדור בן חיים מפינסק, אחד המתנגדים לחסידות.

המניעים של אביגדור מפינסק לא היו נטולי פנייה אישית. הוא רגז על כך שבגלל החסידים הודח מתפקידו כרב. תפקיד שקנה בכסף. יחד עם זאת כשקוראים את האשמות, הן לא נשמעות כל כך מופרכות. אפשר אפילו להבין אותן במבט מסוים. מהי לדעתכם למשל האשמה הראשונה שבה האשימו את אדמו”ר הזקן והחסידות?

ניחשתם נכון. האשמה הראשונה והכבדה ביותר נוגעת לעניין השמחה.

“על הראשונה: בספר של… הבעל שם טוב ובער ממזריץ’, כתוב שהאדם צריך להיות תמיד בשמחה, לא רק בזמן התפילה אלא בכל עת. וזה מנוגד לדת ישראל, היות ושיטה זו מבטאת כאילו משיח כבר בא”.

מדוע ההסתייגות של אביגדור אינה כה מופרכת?  הסיבה לכך היא שהתמיהות שלו הן ריאליות. כיצד אפשר להיות תמיד בשמחה? האם נגמרו הבעיות, הקשיים, הטרדות? האם הסתיימה הגלות, שהאדם יכול להיות תמיד בשמחה? ובכלל האם פגשתם מישהו שנמצא כל העת בתנועה של שמחה? התיאור הזה נשמע לא אנושי כמעט.

מדוע נפרעים ממך

רעיון השמחה, המתמשכת, המתמדת, זאת שאינה תלויה בדבר, שמחה כמצב נפשי ותודעתי, איננו המצאה של החסידות. בהלכות שופר, סוכה ולולב, הרמב”ם מביא דברים חריפים לא פחות, תוך שהוא מסתמך על האמור בספר דברים.

“השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר “תחת אשר לא עבדת את ה’ א‑ לוהיך בשמחה ובטוב לבב.”

גדולי החסידות שואלים בעצמם, באורח לכאורה פרדוכסלי, שאלות דומות לזאת שמעלה אביגדור בן חיים. הם שואלים מדוע עונשו של מי שלא עובד את בוראו בשמחה, מי שלא מצליח לעורר בעצמו תנועה זו, הוא כה חמור, עד שמגיע לו שיפרעו ממנו ויבואו עליו כל הקללות. ובכלל האם כל אדם, איש או אישה, צעיר או מבוגר, יכול להחדיר לחייו תנועה נפשית יציבה של שמחה. ואם כן, מהן דרכי העבודה לנפש שמחה.

אולם ישנו הבדל אחד מהותי. גדולי החסידות מעלים את השאלות אך גם עונים עליהן. הם לא מתריסים אלא מבקשים לעורר אותנו לחשוב אחרת על התנועות הנפשיות שאנו מעוררים בחיינו. יתרה מכך, הם מציעים דרך שיטתית וסדורה להשגת אותה שמחה בחיי היומיום.

שמחה בקבלת עול

הרבי החמישי של חב”ד, הרבי הרש”ב, מצביע על כך שישנם שני סוגי שמחה. סוג השמחה הראשון מובן היטב. זוהי שמחה שיש לה כוונה וסיבה. האדם מרגיש גילוי כלשהי, הוא השיג תובנה משמעותית, קיבל מתנה חדשה או רכש מוצר שהשתוקק אליו, ולכן הוא שמח. הכרת הכוונה מעוררת גילוי בנפשו ובעולמו. לשמחה יש טעם. אבל דווקא בשל כך היא מותנית באותו טעם.

סוג אחר של שמחה היא זאת של מי שעושה את הדברים מתוך קבלת עול. קבלת עול, אולי בניגוד לדעה הרווחת, היא תנועה נפשית שיש בה מעלה גדולה. היא מבטאת נכונות למסור את עצמי לעניין, לערך מסוים. האדם הדתי מקיים את כל הציוויים בחייו מתוך קבלת עול. הוא אפילו מכבד את הוריו לא בגלל הנתינה שלהם, אלא בגלל שהוא מצווה. עתה הדרישה מהאדם היא שבדיוק כפי שהוא מקיים מצוות שונות בקבלת עול, שגם ישמח בקבלת עול. בשמחה שכזו האדם לא צריך תנאי. הוא לא זקוק להיגיון, טעם ודעת. הוא לא צריך להסביר מדוע הוא שמח. הפוך, העולם צריך להסביר כיצד העולם נברא בכל רגע וישנה השגחה פרטית מדויקת בעולם, ועדיין הבריות אינם שמחים.

פריצת גבולות

מהי המעלה הגדולה של שמחה מתוך קבלת עול? שמחה שעולה מכך שהאדם מחליט בתוקף להיות שמח, לראות אחרת את המציאות, להאמין שהטוב הוא אינסופי ורק צריך להתגלות ובכל מקום שבו הוא נמצא יש ערך וחשיבות עבורו?

כשאדם שמח הוא פורץ את גבולות הנפש שלו. “וכללות הענין הוא כי טבע השמחה הוא לפרוץ גדר. דהיינו כל הגדרה והגבלה שבנפש טבע השמחה הוא לפרוץ ההגדרה”, כותב הרש”ב.

כוחות הנפש בדרך כלל מגבילים אותנו. אנחנו מוגבלים על ידי רגשות לא רצויים, תפיסות שכליות שגויות או מחשבות זרות ולא ממוקדות. השמחה פורצת את הגבולות הללו. היא עושה זאת משום שהיא מגלה את העצמיות. כך מי שהינו כילי, יהפוך לפזרן ללא חשבון בעת השמחה. גם אדם העוסק  בדבר חכמה, בזמן השמחה החכמה שלו תגדל. אם עיסוקו כרוך בהשפעה  על אחרים, הוא יתמלא חיות וירחיב את השפעתו.

שמחה מכוונת, כתוצאה מדבר מסוים, אינה יכולה להביא לפריצת הגבולות הזו. היא אינה מגלה את עצמות הנפש הגורמת לכוחות הנפש להתעצם ולפרוץ את הגבולות שלהם עצמם. שמחה כתוצאה מסיבה כלשהי תלויה בסיבה.

על-פי דעת ה”עולם” אדם “חכם” אינו מזוהה עם אדם שמח. אולי ההפך הוא הנכון. החכם מדומה פעמים רבות כחמור סבר. יתרה מכך נתקשה למצוא תרבויות שבהן שמחה פנימית, יציבה, אמיתית היא בעלת ערך בפני עצמה. היהדות מצביעה על השמחה כמעלה הגבוהה שהאדם יכול להגיע אליה. זוהי תנועה נפשית שתשפר את כל עיסוקיו ותגלה בו כוחות שהוא עצמו לא האמין שיש בו.

להשתנות

כאן טמונה מעלה נוספת, מכרעת, הקיימת בשמחה מתוך קבלת עול. מאחר והיא איננה מותנית, אינה זמנית ולא תלויה בדבר, אלא בקבלת עול, היא יכולה לגרום לאדם להפוך את טבעו בזמן קצר. שכן אם הוא מקפיד לאמץ את אותה שמחה הוא משתנה במהותו ו”יש שנשאר כך לעולם, בהיפך הטבע הקדום”, קובע הרבי הרש”ב.

לא קל להשתנות. לא קל להתגבר על אופי מולד ונטיות רגשיות לא רצויות. הנטיות הרגשיות הללו הן המגדירות אותנו בדרך כלל. הטיפול בהן יכול לקחת חיים שלמים. אולם דווקא שמחה מתוך קבלת עול, אותה כל אחד יכול להשיג, עשויה להוביל לשינוי המיוחל. שינוי תמידי וקבוע בטבע האדם השמח. זוהי שמחה המרוממת את האדם מעל גדרותיו הטבעיים ואיננה תלויה בהשקפה השכלית שלו או במצב חשבון הבנק.

קבלת העול הזאת, שנעשית בכל מצווה ובכל נשימת חיים, היא אחד המתכונים היחידים לשינוי מהותי בטבע האדם. בלעדיה הוא נאלץ להתמודד עם מלחמה אינסופית, להיגרר שוב ושוב לקרבותיו הפנימיים, כשהוא מוגבל על ידי כוחות נפשו, רגשותיו ושכלו, שאינם מאפשרים לו לצמוח ולהתחדש.

חוסר היכולת לפרוץ גבולות ולהשתנות היא הקללה האמיתית בחיי האדם. הקללה היא לא עונש אלא תוצאה של העדר מימוש והרחבת הכוחות הפנימיים של האדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.