השיעור מתקיים בד"כ בימי ראשון, 20:00, בזום (הערב במוצאי שבת וחג הסוכות ב-21:30). להצטרפות לשיעור וקבלת עדכונים. כדאי להצטרף גם לקבוצת הוואטספ (ייעודית רק לפסיכולוגיה בפרשה. בה מתעדכנים שינויים בזמני השיעור).

משה נפטר ואינו זוכה להיכנס לארץ. הנהגותיו בשעותיו האחרונות מלמדות אותנו מה עלינו לעשות כדי לחיות את החיים במלואם.

להורדת דף המקורות

1.   זריזות

“וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ;”

(דברים ל"ד, א')

לפני עלייתו – משה לא רוצה למות:

ילקוט שמעוני (ואתחנן, רמז, תתכא)

"אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַשָּׁוְא דָּשׁוּ רַגְלַי בַּמָּרוֹם [וְלַשָּׁוְא] רָצְתִּי לִפְנֵי בָּנֶיךָ כְּסוּס שֶׁיְּהֵא סוֹפִי רִמָּה וְתוֹלֵעָה? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת שֶׁמָּצָא סַיִף (צוֹרִיִּי) [הִנְדִּיִּי] שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְאָמַר אֵין זֶה רָאוּי אֶלָּא לַמֶּלֶךְ, הֱבִיאוֹ דּוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ חִתְכוּ אֶת רֹאשׁוֹ.

כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה בַּדָּבָר שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ "הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם" וְגוֹ', בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה וְאָמַרְתָּ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.

אָמַר לוֹ, מֹשֶׁה, כְּבָר קָנַסְתִּי מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן,

אָמַר לְפָנָיו, אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה רָאוּי לָמוּת שֶׁעָבַר עַל מִצְוָה קַלָּה.
אֲמַר לֵיהּ, הֲרֵי אַבְרָהָם שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמִי בָּעוֹלָם מֵת,

אָמַר לְפָנָיו, [רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַבְרָהָם] שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל שֶׁגִּזְעוֹ מַכְעִיסִין לְפָנֶיךָ.
אָמַר לוֹ הֲרֵי יִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מֵת,

אָמַר (לְפִי) לְפָנָיו [יִצְחָק] שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו שֶׁהֶחֱרִיב מִקְדָּשְׁךָ.
אָמַר לוֹ, הֲרֵי יַעֲקֹב שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מֵת,

אָמַר לְפָנָיו, יַעֲקֹב לֹא עָלָה לָרָקִיעַ וְלֹא דָּשׁוּ רַגְלָיו עֲרָפֶל וְלֹא קִבֵּל תּוֹרָה מִיָּדְךָ וְלֹא דִּבֵּר עִמְּךָ פָּנִים אֶל פָּנִים.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר.

אָמַר לוֹ, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ הַדּוֹרוֹת אִלּוּלֵי לֹא מָצָא בְמֹשֶׁה מַעֲשִׂים רָעִים לֹא הָיָה מְסַלְּקוֹ מִן הָעוֹלָם,
אָמַר לוֹ, כְּבָר כָּתַבְתִּי בַּתּוֹרָה "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה"…

אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם רְצוֹנְךָ אֶכָּנֵס לָאָרֶץ וְאֶהְיֶה שָׁם שְׁנַיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ אָמוּת,
אָמַר לוֹ "וְשָׁמָּה לֹא תָבֹא".

אָמַר לְפָנָיו אִם לֹא אֶכָּנֵס בְּחַיַּי אֶכָּנֵס לְאַחַר מוֹתִי,
אָמַר לוֹ לֹא בְחַיֶּיךָ וְלֹא לְאַחַר מוֹתְךָ.

אָמַר לְפָנָיו כָּל הַכַּעַס הַזֶּה לָמָּה,
אָמַר לוֹ כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי" עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אֹתִי". (הכאת הסלע במקום דיבור)

אָמַר לוֹ עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת אַתָּה מִתְנַהֵג בְּמִדַּת רַחֲמִים שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים… וַאֲנִי עָוֹן אֶחָד נִמְצָא בִי וְאֵין אַתָּה מוֹחֵל לִי.
אָמַר לוֹ הֲרֵי שִׁשָּׁה עֲוֹנוֹת נִמְצְאוּ בְּךָ…

אָמַר לוֹ אֲנִי יָחִיד וְיִשְׂרָאֵל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, הַרְבֵּה פְּעָמִים חָטְאוּ לְפָנֶיךָ וּבִקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וּמָחַלְתָּ לָהֶם, עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא הִשְׁגַּחְתָּ וְעָלַי אֵין אַתָּה מַשְׁגִּיחַ.
אָמַר לוֹ אֵינוֹ דוֹמֶה גְּזֵרַת צִבּוֹר לִגְזֵרַת יָחִיד, וְעוֹד עַד עַכְשָׁיו הָיְתָה הַשָּׁעָה מְסוּרָה בְיָדְךָ [וּמֵעַכְשָׁיו אֵין הַשָּׁעָה מְסוּרָה בְיָדְךָ]…

כְּשֶׁרָאָה שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו, הָלַךְ אֵצֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים.
אָמְרוּ לוֹ, עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ…
הָלַךְ אֵצֶל חַמָּה וּלְבָנָה..
הָלַךְ אֵצֶל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת…
הָלַךְ אֵצֶל הָרִים וּגְבָעוֹת וְכוּ'…
 הָלַךְ אֵצֶל הַיָּם…

מִיָּד הָלַךְ לוֹ אֵצֶל שַׂר הַפְּנִים, אָמַר לוֹ בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים,
אָמַר לוֹ כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד שֶׁאֵין תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמַעַת.
 הִנִּיח יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאָמַר אֵצֶל מִי אֵלֵךְ [לְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים]

…מִיָּד נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת נִשְׁבַּעְתִּי, אַחַת שֶׁתָּמוּת אוֹ לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, לְבַטֵּל שְׁתֵּיהֶן אִי אֶפְשָׁר וְאִם תִּרְצֶה אַתָּה לִחְיוֹת יֹאבְדוּ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ בַּעֲלִילָה אַתָּה בָּא עָלַי, יֹאבַד מֹשֶׁה וְאֶלֶף כְּמוֹתוֹ וְאַל יֹאבַד אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

דברים רבה (ט, ט):
"דָּבָר אַחֵר, רַבָּנָן אָמְרֵי כֵּיוָן שֶׁיָּדַע משֶׁה שֶׁהָיָה לוֹ לָמוּת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, מֶה עָשָׂה, אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּתַב שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תּוֹרוֹת, שְׁנֵים עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְאַחַת הִנִּיחַ בָּאָרוֹן, שֶׁאִם יְבַקֵּשׁ לְזַיֵּף דָּבָר, שֶׁיִּהְיוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ שֶׁבָּאָרוֹן. אָמַר משֶׁה מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי עָסוּק בַּתּוֹרָה שֶׁכֻּלָּהּ חַיִּים, הַיּוֹם שׁוֹקֵעַ וְהַגְּזֵרָה בְּטֵלָה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָמַז לַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה עוֹמֵד וּמִתְקַשֶּׁה כְּנֶגְדוֹ, אָמַר אֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמשֶׁה קַיָּם בָּעוֹלָם…

קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי (התפקיד שלי) וֶאֱהֵא חָי,
אמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ,

מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ,

אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת,

 וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ (שיר השירים ח, ו): כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָמוּת, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַיְסוֹ"

רש"י  (על דברים ל"ד: א):
"מערבת מואב אל הר נבו. כַּמָּה מַעֲלוֹת הָיוּ וּפְסָעָן מֹשֶׁה בִּפְסִיעָה אַחַת (סוטה י"ג)":

הרבי מליובאוויטש:
ההוראה מהנהגת משה – שאף על פי שמדובר בדבר רשות עשה זאת בזריזות.
"ועל ידי הזריזות הגיע למדריגה נעלית אפילו מאמונתו של אברהם."

אדמו"ר הזקן, (תניא, חלק ד, אגרת הקודש כא):
"כי הנה מלבד הידוע לכל גודל מעלת הזריזות בכל המצות הנאמר ונשנה בדברי רז"ל לעולם יקדים אדם לדבר מצוה כו' וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה (עליו השלום) היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה (אברהם אבינו עליו השלום) בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו' והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו וממנו למדו רז"ל לקיום כל המצות בכלל ובפרט מעשה הצדקה העולה על כולנה המגינה ומצלה בפירותיה בעוה"ז (בעולם הזה)"

מדרש אגדה (בראשית כ"ב: ג'):
"וישכם אברהם בבקר. שכל מעשה הצדיקים בבקר, ומכאן שהזריזים מקדימין למצות:"

ספר הישר (מדרש), [ספר בראשית, וירא י״ח]
"ויהי בלכת אברהם עם יצחק בנו בדרך, ויבוא השטן וידמה לאברהם כתואר איש זקן מאוד עניו ושפל רוח מאוד. ויגש אל אברהם ויאמר אליו, הכסיל או בער אתה אשר אתה הולך לעשות הדבר הזה היום מבנך יחידך. כי נתן לך האלוקים בן באחרית ימיך לעת זקנתך ותלך ותשחטהו היום על לא חמס, והאבדת את נפש בנך יחידך מן הארץ. הלא ידעת אם לא שמעת כי אין הדבר הזה מאת ה׳, כי לא יעשה ה׳ לאיש כרעה הזאת בארץ לאמור לו לך שחוט את בנך. וישמע אברהם את הדבר הזה, וידע כי דבר השטן הוא אשר ביקש להתעותו מדרך ה׳. ולא אבה אברהם לשמוע בקול השטן, ויגער בו אברהם וילך לו. וישב השטן ויבוא אצל יצחק, וידמה ליצחק כתואר איש בחור יפה תואר ויפה מראה מאוד. ויגש אל יצחק ויאמר אליו, הלא ידעת אם לא שמעת כי אביך הזקן הכסיל הזה מביאך לשחטך היום חינם. עתה בני לא תשמע אליו ולא תאבה לו כי הזקן הוא כסיל, ולא תאבד את נפשך היקרה ואת תארך הנאה מן הארץ. וישמע יצחק את הדבר הזה ויאמר לאברהם אביו, השמעת אבי את אשר דיבר אליי האיש הזה כזה וכזה דיבר. ויען אברהם את יצחק בנו ויאמר אליו, הישמר לך ממנו ואל תשמע אל דבריו ואל תאבה לו, כי שטן הוא לנו להעבירנו ממצות אלקינו היום.

ויגער אברהם עוד בשטן, וילך לו השטן מעליהם. וירא כי לא יכול להם ויסתר לו מפניהם וילך ויעבור לפניהם אל הדרך ויהי להם כנחל גדול מלא מים על הדרך, ויגיעו אברהם ויצחק ושני נעריו עד המקום ההוא ויראו נחל גדול ועצום מאוד במים אדירים. ויבואו בתוך הנחל ויעברו בו, והמים עוברים לרגליהם. וילכו בנחל ההוא הלוך וטבוע ויגיעו המים עד צואריהם, ויבהלו כולם יחד מהמים. ויהי הם עוברים בנחל, ויכר אברהם את המקום ההוא וידע כי אין שמה מים במקום ההוא. ויאמר אברהם אל יצחק בנו, יודע אני את המקום הזה אשר אין בו לו נחל ולא מים. עתה השטן הוא אשר יעשה לנו את כל אלה, להעביר אותנו ממצוות אלוקינו היום הזה. ויגער אברהם בשטן ויאמר אליו, יגער ה׳ בך השטן לך נא מעלינו כי במצות אלוקינו הלכנו. ויפחד השטן מקול אברהם וילך לו מעליהם."

2.   אחרי מה אתם רצים? המעלה של עבד

" וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'." (דברים ל"ד, ה')

הגר"א , הגאון מווילנה  (אדרת אליהו, דברים, ל"ה):
"עבד ה'. שאז זכה להקרא עבד ה' אף שבחייו ג״כ (גם כן) כתיב עבדי משה. שם לא זכה לקרוא עבד ה' עד הנה וזו היא המעלה הגדולה שבכולם. שנקרא עבד ה' כמ״ש עבד מלך. "
(רש"י: עבד מלך -מלך).

אור החיים,  רבי חיים אבן עטר ( על דברים, ל"ד: ו'):
"וימת שם. פירוש שם לבד הוא שמת אבל הוא חי במקום אחר קדוש ועליון על פי ה':"

הרש"ב,  רבי שלום דובער שניאורסון:
"…דבחינת התפשטות המלוכה שבא בבחינת רוממות על עם בתוקף הישות והמציאות זהו מבחינת הכח והעוז דבחינת מל' שלמעלה בבחינת עצם הרוממות כו'. אבל בעצם מהותו הרי זה בבחינת ביטול המציאות לגמרי כו', דכשם דבחינת הרוממות עצמי הרי זה בתוקף גדול, דכל עצמי הוא בתוקף כו', ואינו בבחינת מציאות דבר כלל שזהו עניין העצם שאינו בבחינת מציאות כו',

כמו כן תוקף ההתנשאות בפועל להיות שזהו תוקף העצמות הרי זה בבחינת ביטול המציאות לגמרי כו'. וכמו דוד המע"ה (המלך עליו השלום) בתוקף המלוכה שלו הי' בבחינת ביטול ושפלות לגמרי ונקרא דוד עבדי כו'… ואינם סותרים זה לזה  כלל."[1]

הרבי מליובאוויטש  (תורת מנחם, ז- שנת תשי"ג, חלק ראשון, שיחת יום ג', י"ח תשרי, ב' דחוה"מ סוכות ה'תשי"ג):
"ונקודת הענין – שכללות הגישה שיהי' ביכולת הנברא להתקשר עם הבורא, הרי זה לא ע"י ענין של שכל וגעשמאַק, אלא ע"י ביטול מציאותו דוקא, שמכריז: "אין עוד מלבדו", וגם הוא עצמו בכלל, וזוהי ההתחלה שיוכל להיות דבוק באלקות, כמ"ש (כמו שכתוב) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם גו'", היינו, שיוצא ממציאותו, עד שכל המציאות שלו היא המציאות דאלקות."

ועל דרך שמצינו בזהר שרשב"י אמר "אנא סימנא בעלמא", היינו, שאינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו אינה אלא סימן להענינים שלמעלה.[2]"

להפוך למלך: וזהו גם תוכן המשל המובא בפירוש רש"י "עבד מלך מלך"[3] – דכיון שכל מציאותו היא היותו "עבד מלך", ומלבד זה אין לו שום מציאות כלל, נעשה הוא מציאות המלך עצמו, ובמילא, ככל שתגדל מציאותו של המלך, נעשה גם הוא – לאחרי שנתבטל ממציאותו להיות רק עבד מלך – גדול ועמוק ורוחני יותר.

ולכן, כאשר נרגש אצלו הענין ד"אין עוד מלבדו", היינו, שכל מציאותו אינה אלא שהוא קשור עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא אמיתית המציאות – נעשה גם הוא בעצמו אמיתית המציאות, ובמילא, נעשה גם אצלו אחיזה והבנה והשגה בתורה, ולא רק בנגלה דתורה, אלא גם בפנימיות התורה."

מי כתב את הפסוקים הבאים?

מכאן מתחיל הדיון בגמרא (בבא בתרא) ואצל המפרשים: מי תיאר את מות משה ומעלותיו?

אבן עזרא  (על דברים ל"ד: א': א'):
"ויעל משה. לפי דעתי מפסוק זה כתב יהושע. כי אחר שעלה משה לא כתב, ובדרך נבואה כתבו."

אור החיים( על דברים, ל"ד: ו'):
 "וראיתי להרב ר' אברהם בן עזרא שכתב שיהושע כתב כן. ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים הספר תורה שמסר ללווים, שבאוזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר זה ומסתעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת הגויים שמבני ישראל… והעיקר שכל ספר תורה כתבו משה…"

3.   לא להפוך את הפסולת לעיקר

"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
(דברים ל"ד, ו')

אבן עזרא  (על דברים ל"ד: ו': א'):
"ויקבר אותו. הוא קבר עצמו שנכנס במערה בגיא".

ריב"ש,  רבי יוסף בכור שור [מבעלי התוספות] (דברים ל"ד: ו'):
"בארץ מואב מול בית פעור שלשה סימנים נתנה תורה בקבורתו של משה. שאמר בגיא. ובאיזה גיא בארץ מואב. ובאיזה מקום מול בית פעור. ואפי' הכי לא ידע איש את קבורתו:"

רלב"ג ,  רבי לוי בן גרשום [פרובנס]  ( ביאור המלות על התורה, דברים, ל"ד דברים ל"ד: ו'):
"זה עניין נפלא כי התורה ביארה מקום הקבר לפי מה שאפשר ועם זה סבב השם יתעלה שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מהאנשים והנה עשה זה השם יתעלה כי אולי אם נודע מקום טעו יעטו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה…"

מהו פעור?

הרבי מליובאוויטש  (תורת מנחם, י"ז- שנת תשט"ז, חלק שלישי, שיחת יום ה', פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשט"ז):
"ענין וענין זה שפעל החטא דבעל פעור, לא פעלו כל שאר הענינים הבלתי-רצויים – עד כדי כך, ש"משה נקבר אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור", ו"בכל שנה ושנה (עד ביאת המשיח!) . . בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג . . וכשהוא רואה קברו של משה חוזר שוקע כו'"[4]

(תורת מנחם, לח- שנת תשכ"ד, חלק ראשון, י"ט כסלו, ה'תשכ"ד):
"שמהם נמשך ענין הרע, שזוהי מציאות הקליפות, שישנו החילוק בין קליפת פרעה לקליפת פעור, שבזמן פרעה הי' תחילת ענין הגלות, ובסיום הגלות (קודם הכניסה לארץ) הי' העבודה זרה דפעור. והענין בזה, שקליפת פרעה, שהיא כנגד עולם הבריאה, ענינה תחילת התגלות היש, שזהו"ע (שזהו עניין) פרעה, מלשון אתפריעו כל נהורין (כדאיתא בזהר), והיינו, שהיש הוא בגילוי, שנעשה מציאות מורגש כו'. ומזה יורד עד למדריגה היותר תחתונה שבקליפות, שזהו"ע קליפת פעור, שהיו מתריזין בפני', היינו, שהפסולת נעשה אצלם ענין עיקרי כו'. "

"זה נצטוו ישראל ובחרת בחיים, היינו, שלא תהי' הבחירה ברע, עי"ז (על ידי זה) שלא תהי' הבחירה במות, כי אם בענין החיים, והיינו, שאע"פ (שאף על פי) שניזון מאכילה ושתי (ושתיה)' גשמיים, יודע הוא שזהו רק פסולת של התענוגים העליונים (ממים העליונים שמעל הרקיע) שמתברר ונשפע למטה ע"י הקרביים העליונים, שהם כל עניני עוה"ז (עולם הזה) התחתון שאין תחתון למטה הימנו, שהם פסולת וטפל לגבי העיקר, שהו"ע (שהוא עניין) החיים העליונים.[5]

אדמו"ר הזקן  (ליקוטי תורה, פרשה במדבר, י"ב, א):
"ויש להקדים מה שארז"ל ספ"ק דסוטה ע"פ ולא ידע איש את קבורתו לאותם שעמדו למעלה נדמה להם למטה ולאותם שעמדו למטה נדמה להם למעלה. וביאר זה המגיד נ"ע (נשמתו עדן). כי הנה מרע"ה (משה רבינו עליו השלום) השיג בחייו מ"ט (49) שע"ב אבל שער החמשים לא אתייהב למשה… וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שאז השיג שער החמשים

וזהו ענין ולא ידע איש את קבורתו וכמ"ש בזהר פ' יתרו (דפ"ט ע"א)… אמנם פי' לעליונים נדמה להם למטה כו' היינו כי שער החמשים דבינה הוא הממוצע בין חכמה לבינה כי חכמה היא בחי' אין ובינה נק' יש והממוצע ביניהם המחברם הוא שער החמשים. ולכן לעליונים היינו לגבי בחי' אין ממש נדמה למטה כי השער החמשים כיון שהוא הממוצע בין אין ליש א"כ הוא למטה מבחי' אין ולגבי תחתונים בחי' יש והשגה נדמה שהוא למעלה דהיינו שהוא בחי' אין ממש. ועכ"פ לפ"ז מבואר ששער החמשים הוא בחי' ממוצע בין אין ויש*, וכן לפמ"ש בת"ז ובע"ח שם דשער החמשים הוא כתר עליון הרי נודע ג"כ דהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים[6]".

הרבי מליובאוויטש  (תורת מנחם, א'- שנת ה'שי"ת, משיחת יום ב ' דחג השבועות ה'שי"ת, 93):
"ועפ"ז (ועל פי זה) יש לפרש מ"ש במשה רבינו "ולא ידע איש את קבורתו", "אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה למטה נדמה להן למעלה" (סוטה יד, רע"א.)  שאף אחד (לא העומדים למטה ולא העומדים למעלה) לא לקח העצמיות שלו ("קבורתו"), והיכן נמצא הוא בעצמו…[7]"

4.   להרפות – אמת מול חסד

ז) וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה–בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה. ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.." (דברים ל"ד, ז', ח')

רש"י  (על דברים, ל"ד: ז') :
"בני ישראל. הַזְּכָרִים, אֲבָל בְּאַהֲרֹן מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם וְנוֹתֵן שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּבֵין אִשָּׁה לְבַעְלָהּ נֶאֱמַר (במדבר כ, כט) "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" — זְכָרִים וּנְקֵבוֹת:"

חזקוני  (דברים, ל"ד: י') : "ויבכו בני ישראל ובאהרן כתיב כל בית ישראל לפי שכשמת אהרן מי הוא הרואה את משה בוכה ולא יבכה הוא."

הרבי מליובאוויטש  (תורת מנחם, א'- שנת ה'שי"ת, משיחת יום ב ' דחג השבועות ה'שי"ת, 93):

מדוע מזכירים בעת מיתת משה את החיסרון שלו ביחס לאהרון?

"כלומר: אע"פ (אף על פי) שאהרן קיבל הכל ממשה, היינו, שקיבל ממשה לא רק את הענינים שדיבר, אלא גם עצם הנהגתו לדבר ולקרב את כולם היתה ע"פ הוראת משה, שזהו "שבחו של אהרן שלא שינה" ממה שקיבל ממשה, וא"כ, ידעו כל בית ישראל שהנהגת אהרן שהי' אוהב שלום כו' היא מצד משה – אעפ"כ (אף על פי כן), ההסתלקות של משה לא עשתה עליהם רושם כמו ההסתלקות של אהרן, כי, העובדה שהנהגת אהרן באה ממשה היתה אצלם באופן של אמונה וידיעה, ואילו בגלוי ובפועל קיבלו זאת מאהרן.

ומזה מובן החילוק בין משה לאהרן – כדאיתא במדרש על הפסוק "חסד ואמת נפגשו", "חסד זה אהרן .. ואמת זה משה", והיינו, שמשה הוא בחי' אמת, וכיון ש"אמת אומר אל יברא", לכן לא הי' באופן של קירוב עם העולם; ואילו אהרן הוא בחי (בחינת)' חסד, ו"חסד אמר יברא", ומצד חסד נעשית ההמשכה גם במקום שהוא מלא שקרים.[8]"

ובמקום אחר: אהרון עשה שלום בזה ששינה קצת מהאמת. משה שמידתו אמת אינו יכול לפעול כך. ויש בזה מה שאין בזה. משה דואג לאמת, אהרון מביא שלום לכל אחד, גם אדם כזה שבשבילו צריכים לשנות מהאמת. במשך חייו היה עסוק משה במילוי תפקידו. כאשר השלים את שליחותו, הרגיש את מעלת הנהגת אהרון.

5.   מהשבר צומחים

ט) "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו.

י) וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים. 

יא) לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. 

יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל."

(דברים ל"ד, ט'- י"ב)

הגר"א , הגאון מווילנה  (אדרת אליהו, דברים, ל"ד: י"ב):
"ולכל היד החזקה. הוא בים שנא' (שנאמר) ויולך ה' את הים וגו' וכן ביציאת מצרים כתיב וביד חזק' ישלחם. ולכל המורא הגדול. זה מ״ת (מתן תורה) שנאמר וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק. וכתי' ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכתי' כי יראתם מפני האש וכתי' ותאמרו הן הראנו. אותות. היא שמגיד ומתרה מקודם כמ״ש הגידו האותיו' לאחור ונדעה וגו'. ומופתים הוא שינוי הטבע. ועיקר הענין כתיב לעיני כל ישראל שהוא כולל את הכל ואמר כאן יו״ד דברים לכל האותות והמופתים. הם ג' כלולין בו״ק:"

רש"י  (על דברים, ל"ד: י"ב:) :
"לעיני כל ישראל. שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבּוֹר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט') וְהִסְכִּימָה דַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות ל"ד) — יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ:”

(על שמות לד א):
"פסל לך. אַתָּה שִׁבַּרְתָּ הָרִאשׁוֹנוֹת, אַתָּה פְּסָל לְךָ אֲחֵרוֹת, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִנִּיחַ אֲרוּסָתוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת, מִתּוֹךְ קִלְקוּל הַשְּׁפָחוֹת יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, עָמַד שׁוֹשְׁבִינָהּ וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ לְהָרְגָהּ, אֹמַר לוֹ עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ; בָּדַק הַמֶּלֶךְ וּמָצָא שֶׁלֹּא הָיָה הַקִּלְקוּל אֶלָּא מִן הַשְּׁפָחוֹת, נִתְרַצָּה לָהּ, אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ כְּתֹב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, שֶׁנִּקְרְעָה הָרִאשׁוֹנָה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ אַתָּה קְנֵה לָהּ נְיָר אַחֵר וַאֲנִי אֶכְתֹּב לָהּ בִּכְתָב יָדִי; כֵּן הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּבָּ"ה, הַשְּׁפָחוֹת אֵלּוּ עֵרֶב רַב, וְהַשּׁוֹשְׁבִין זֶה מֹשֶׁה, אֲרוּסָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נֶאֱמַר פְּסָל לְךָ (שם):"

הרבי מליובאוויטש:
ה"יישר כוח ששברת" לא היה באותו יום או למחרתו, אלא כעבור ארבעים יום. כשהקב"ה אמר לו פסול לך לוחות ראשונים. רק אז אמר לו הלוחות הראשונים אשר שברת – יישר כוחך ששברת.

מה המעלה בשבירת הלוחות שבזה חותמת התורה?

"לא עשו את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה."
הקב"ה נתן אפשרות ליצר הרע לשלוט לשם עילוי התשובה. עד כדי ביטול החטא שהאדם עומד במעלה נעלית מכפי שהיה לפני החטא.

מזה מובן טעם שבירת הלוחות – שהטעם לכך הוא על ידי שיתוסף עילוי בלוחות השניים.

ואשברם לעיניכם – כאב שהנהגת בנו אינה כראוי והוא דוחהו מחוץ לביתו ועל ידי זה מתגלית אהבת הבן לאב…

לכן יום שבעה עשר בתמוז יהפוך ליום ששון ושמחה"

[1] המשך תער"ב > חלק ראשון > ליל א' דחה"ש, תרד"ע > תעד (דוד עבדי הוא חי באמת)

[2] תורת מנחם ז – שנת תשי"ג, י"ח תשרי, עמ' 52

[3] לך לך טז, יח. בהעלותך יב, ח. דברים א, ז.

[4] תורת מנחם > יז – שנת תשט"ז – חלק שלישי > שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז… > 66

[5] תורת מנחם > לח – שנת תשכ"ד – חלק ראשון > י"ט כסלו, ה'תשכ"ד > 241

[6] ליקוטי תורה, פרשה במדבר, יב א:

[7] תורת מנחם > א – שנת ה'שי"ת > משיחת יום ב' דחג השבועות… > 93

[8] תורת מנחם > לו – שנת תשכ"ג – חלק שני > שיחת ש"פ וארא, ראש-חודש שבט,… > 63