מהו תוהו ובהו? | פסיכולוגיה בפרשה | בראשית

השיעור מתקיים בימי ראשון, בזום. להצטרפות לשיעור וקבלת עדכונים. כדאי להצטרף גם לקבוצת הוואטספ (ייעודית רק לפסיכולוגיה בפרשה. בה מתעדכנים שינויים בזמני השיעור).

מהי חוויית תהו ובהו, למה היא קיימת ומה התיקון לה

**

להורדת דף המקורות

מקורות

"בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃

וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃"

(בראשית א)

שבת פ"ח, א':
"אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו".

חגיגה י”ב, א'
"…תנא תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יצא חשך שנאמר (תהלים יח, יב) ישת חשך סתרו סביבותיו; בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים שנאמר (ישעיהו לד, יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו…"

שממה וריק

תרגום אונקלוס:
"וְאַרְעָא הֲוָת צָדְיָא וְרֵיקָנְיָא"

שוממה וריקנית. ריק וחוסר ידיעה.

תהו – שאין בו ממש

רש"י (על בראשית):
"'תֹהוּ וָבֹהו'ּ – תֹהוּ לשון תימה ושיממון, שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה."
"בֹּהוּ" – לשון ריקות וצדו (ס"א אינו)."

כיצד להתמודד עם בלבולים? ובמופלא ממך אל תדרוש

בכור שור (בראשית א׳: ב: א):
"והארץ היתה תהו ובהו. כלומר כשהיתה נבראת הארץ בתחלה היתה שממה וריקנית שלא היה בה לא אילן ולא עשב ולא אדם ולא בהמה ולא חיה ולא עוף ולא דגים ורמש ולא חשך ולא אור ולא רוח ולא מים כמו שתרגם אונקלוס צדיא וריקניא,

ואין רשאי לשאול א"כ מה היה. דאין אדם רשאי לשאול מה לפנים ומה לאחור והיא עבירה חמורה כמו שאמרו חכמים על זה (בחגיגה) כל מי שאינו חס על כבוד קונו ראוי לו שלא היה בא לעולם וכן אמר הנביא (זכריה י"ד ז') הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, אין בריה יודעת רק הק' שאינו לא יום ולא לילה:”

["כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". (חגיגה ב, א) ]

המצב הטבעי והמקולקל

החורבן העתידי:

בעל הטורים, רבי יעקב בן אשר ( על בראשית א': ב'):
"תֹהוּ וָבֹהוּ" – ב'. הכא, ואידך: "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ" (ירמיהו ד כג). מלמד שצפה הקב"ה בבריאת העולם בחורבן הבית, שנחרב בשנת תה"ו, שהרי הבית הראשון עמד ת"י שנה, ונחרב בשנת תי"א.
ובית שני עמד כמנין הית"ה, וזהו "וְהָאָרֶץ הָיְתָה".
ואחר כך "חֹשֶׁךְ", רמז לגלויות.
וכן דורש בבראשית רבה. דבר אחר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – בגימטריא "אלפים שנה בלי תורה".

בראשית רבה (ב׳:ד׳):
"רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַר קְרָיָא בַּגָּלֻיּוֹת,
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, זֶה גָּלוּת בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, כט): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ.

וָבֹהוּ, זֶה גָּלוּת מָדַי (אסתר ו, יד): וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן.

וְחשֶׁךְ, זֶה גָּלוּת יָוָן, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹתֵיהֶן, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהֶם, כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה גָּלוּת מַמְלֶכֶת הָרְשָׁעָה, שֶׁאֵין לָהֶם חֵקֶר כְּמוֹ הַתְּהוֹם, מַה הַתְּהוֹם הַזֶּה אֵין לוֹ חֵקֶר, אַף הָרְשָׁעִים כֵּן.

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ…"

כלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (על בראשית א': ב'):
"…ונראה לומר לפי שמששת ימי בראשית והלאה אין הקב"ה משנה שום דבר מכמות שהיה וצפה הקב"ה שעל ידי מעשי הרשעים יחזור העולם לתוהו ובוהו כמו בדור המבול. וכן בחורבן הבית כתיב (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו, והודיע לנו הכתוב שאם יקרה בזמן מן הזמנים שע"י מעשה הרשעים יחזור העולם לתהו לא יהיה נחשב שינוי בבריאה אלא יחזור העולם לכמות שהיה כי מטבעו להיות תהו ובהו וחשך, וע"י מעשה הצדיקים עשה הקב"ה הפך טבעו וברא האור לצדיקים וע"י קלקול המעשים יחזור העולם לכמות שהיה

ולא יהיה נקרא שינוי בבריאה…"

המצב הטבעי הוא רע.
הטוב הוא תוצאה של תיקון אקטיבי.
ומה טבע האדם?

תוהו ובוהו – אתה לא אדם

רשב"ם, רבי שמואל בן מאיר (על בראשית א': ב'):
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה"– הבנויה כבר.

"הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – שלא היה בם שום דבר, כדכתיב בירמיה (ד כג): "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם"; "רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם" (שם פסוק כה); "מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ" (שם ט ט). וזהו תֹהוּ וָבֹהוּ, חורבו מאין יושב."

תיקון הקליפות

הרבי מלוּבָּבִיץ' (תורת מנחם, ז- שנת תשי"ג- חלק ראשון, ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון ה'תשי"ג):
"והנה אודות ד' הלשונות תהו ובהו חושך ותהום איתא בספרים שהם כנגד ד' קליפות: ג' קליפות הטמאות לגמרי, וקליפת נוגה.

שלוש הקליפות מתוארות במרכבה שראה יחזקאל, שם נאמר "רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב" (יחזקאל א,ד).

בפסוק זה נרמזות שלושת דרגות הטומאה של שלוש קליפות הטמאות:

• "רוח סערה"
• ב.      "ענן גדול"
• ג.       "אש מתלקחת"

(כעס וגאוה  – אש, הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים – רוח, עצלות ועצבות)

המהר"ש (תורת שמואל, תרל"ג ח"א, מאמרים, כי ישאלך א', ר"י)
"והענין בשרשו הוא ענין עולם התהו ועולם התיקון שמעולם התהו נשתלשלו הקליפות ומשם חיותן, ומעולם התיקון נמשך הפרי"

התפקיד החיובי – הצורה ההיולית של הדברים

הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (הכתב והקבלה, בראשית א׳: ב': ב'):

"הציירים הבנאים כשרוצים לצייר איזה צורה לבנות איזה בנין, עושים להם מתחלה על הנייר בעט ברזל ועופרת העתקה ורשימה לדוגמה מהצורה והבנין שרוצים לעשות,

והוא על זה האופן, בתחלה עושים קו החיצון המקיף את שטח הצורה כולה אבל אין עושים קו גמור כ"א (כי אם) נקודות בסבוב, עד שכמעט אין הסבוב הזה מורגש בחוש רק במחשבה,

הסובב היולני הזה נקרא בלשון עברי תהו (אומריס) ע"ש שהוא מתוה את גבול הצורה (מן תתאו להם הר ההר), ובפנימית זה הסובב דהיינו בשטח התיכון עושים שוב נקודות נקודות לסימני גבולי החלקים ומרחקם וערכם זה לזה ועל השטח כולו, וזאת הרשימה הפנימית תקרא בלשון עברי בהו, מלשון בו ובתוך (דאס קאָלאָריט) רצונו תוכניות שלו (איינע איננונג) ואמר היתה תהו ובהו, פירוש שהיתה בתחלת הויתה בבחינת הקו החיצון המקיף בה ובבחינת החלקים התיכוניי' שבשטחה, תהו ובהו כלומר צורה גולמית היולנית שלא נשלמה עדיין…"

ללמדך את סדר העבודה והקושי הראשוני

כ"א כסלו, ה'תשי"ג:
"התורה מתחילה בפרשת בראשית, בה יסופר סדר בריאת העולם. ומובן מעצמו, כי לא באה התורה לספר סיפורים בעלמא, אלא תכליתה, כמשמעות המלה "תורה", היא הוראה, היינו להיות למורה דרך בחיים היום-יומיים, להורות הדרך לטוב לנו בגשמיות וברוחניות.

בסדר מעשה בראשית, כפי שמסופר בתורה, הנה בין כל הרמזים וסתרי תורה, יש גם הוראה למעשה בהוצאה לפועל ענינים שונים בעולם הפרטי של כל אחד ואחד, ובפרט בענינים כלליים:

בכל עבודה או תנועה העומדת לצאת לפועל, הן ברוחניות והן בגשמיות, הנה בראשית, היינו ההתחלה והעיקר הוא לדעת כי אלקים ברא את השמים – רוחניות, ואת הארץ – גשמיות. זאת אומרת אשר השם יתברך הוא הבורא יוצר ועושה כל הענינים הרוחניים והגשמיים. אלא שרוצה השי"ת שענינים אלה יצאו לפועל על ידי פלוני ופלונית, וזה שזכה לזה צריך לראות את עצמו כשלוחו של מקום להוציא רצונו יתברך מהכח אל הפועל.

בהתחלת הבריאה – והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך גו' – בהתחלת כל עבודה והשתדלות בדבר של קדושה, נדמה כי שורר תוהו ובוהו וחושך מסביב, כמה מניעות ועיכובים להוציא הענין לפועל טוב מתאים להמטרה. ולכן מרמזת התורה תיכף אשר התחלת הבריאה: ויאמר אלקים יהי אור – השי"ת מהפך מקום החושך – לאור והאור דוחה את החושך.

וכן הוא בכל עבודה ותנועה שבקדושה (ראה ויקרא רבה פכ"ה, ג): צריך להיות הרצון המוחלט לעשות, ואז אפילו במקום ששורר חושך באמת, הנה ברגע אחד נעשה אור, והיא ההתחלה למעשה שיהי' צומח ועולה למעלה מעלה, וכמרז"ל מעלין בקודש, אשר בכל ענין של תורה ומצות הולכים מחיל אל חיל."

אדמו"ר האמצעי (תורת חיים, שמות ח"א, פרשת בשלח, מקול מחצצים בין משאבים, רמא, ד):
"מפני ששרש הנוגה הוא מרפ"ח ניצוצו' דתהו ובהו, ע"כ יש ביכולתן לאחר שיבורר ויהופך חושך לאור ע"י שם מ"ה דאדם [לה]וסיף אור באדם זה וכמשל המזון שמחי' לנפש האדם כו', וע"ז נאמר למעלה ג"כ באדם העליון ששת ימים תעבוד כו' בעבודת הבירורים דנוגה"

הפרדה בין צורה לתוכן

רבי יצחק אברבנאל (על תורה, בראשית א׳: ב׳):

קיימים שני פירושים:

"ביאור מיל' תהו ובהו"

1. "…שתהו ובהו הם שני שמות נרדפים מורים כאחד על המציאות החסר הנבדל וסוגי ההעדר.

ולזה כתב הראב"ע (רבי אברהם אבן עזרא) שהיה תהו את בהו כלומר ששניהם מורים בדרך אחד על השממון ואליו נטה אנקלו' בתרגומו צדיא וריקניא

ורבים מהמפרשים יפרשו גם הם כן מזה הדעת היה מי שפי' תהו לשון תהו ושהמ"ם בו נוספת כמו שאמר רוקם חינם

 ושהיה ענין הכתוב שבתחל' הבריאה היתה הארץ כלה מכוסה מים. שהוא התהום.

 ובב"ר (בבראשית רבה) רבי יהודה ברבי סימן ורבי אבהו שניהם פירשו תהו ובהו כך באמרם שהיתה הארץ תוהה ובוהה

באמרו העליונים והתחתונים נבראו כאחד ועליונים ניזונים ותחתונים אם אינם יגעים אינם נזונים או העליונים חיים והתחתונים מתים זהו הדרך הראשון.

• להרמב"ן שהבדיל בין התהו ובין הבהו

ופירש תהו על החומר הראשון שקראו היונים היולי שלהיותו קשה הציור בטבעי קראו תהו מלשון תוהא על הראשונות.

ופירש בהו על הצורה כלומר בו הוא שבה יהיה הדבר מה שיהיה.

ופירוש הפסוק לדעתו הוא שהארץ אחרי הבריא' היתה תהו כלומר חומר שאין בו ממש כי הוא לדעתו נברא תחלה.

והלביש הקב"ה אחר כך בו צורה ועשה אותו בהו.

הַגְּרָ"א, הגאון מווילנה, רבי אליהו בן שלמה זלמן (אדרת אליהו, בראשית א׳:ב:א):
"והרמב"ן ז"ל כתב תהו הוא חומר ההיולי. בהו הוא הצורה. והחומר אין לו זמן שיהי' בלא צורה. וכן הצורה בלתי החומר אפס בעת הבריאה היו נפרדים ולא נתלכדו. "

תהו ובהו – חיצוניות ופנימיות

"וההבדל בין תהו ובהו, תהו ובהו –כי כל גשם יושקף בו שני ענינים,

א' תארו החיצוני מחודד משולש או מרובע,

ב' בנין גופו בפנימיותו, רך או קשה נוזלי או מוצק וכדומה,

 ואם אין בו ממש בחיצוניותו נקרא תהו שתהו הוא ריע של אין ואפס, מאפס ותהו נחשבו לו…"

נבראנו בו זמנית חסרים ומלאים

המלבי"ם, רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (על בראשית א': ב'):

"'והארץ היתה תהו ובהו'. מבואר מפשט הכתובים שהיה הבדל גדול בין השמים ובין הארץ,

שהשמים נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בהם שום דבר לתקונם…

אבל בארץ נעשו תקונים בכל ששת ימי המעשה, אם במה שתקן התהו והבהו במה שנקוו המים ונעשה היבשה שזה נקרא יצירה שנתקן צורתה המתדבקת, אם מה שעשה עליה צומח ובע"ח והאדם שבזה נגמר תקונו, שזה נקרא עשיה, וכמ"ש (ישעיה מה) כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה,

ר"ל(רוצה לומר) שהשמים לא נוצרו ונעשו רק נבראו לבד, כי כמו שנבראו יש מאין כן נשארו ולא נוצר בהם צורה ולא עשה בהם שום תקון, אבל בארץ מלבד הבריאה הראשונה שנבראה יש מאין יצר הארץ ע"י שאמר יקוו המים ואח"כ עושה ע"י שאמר תדשא הארץ דשא, ואח"כ כוננה וגמר בנינה ע"י יצירת ב"ח והאדם,

ומזה מבואר כי לא תהו בראה שלא רצה שתשאר תהו ובהו שאז הי' די הבריאה לבד שאז היתה תהו ובהו, רק לשבת יצרה מה שיצר אותה בתיקונה בששת ימי המעשה היה לשבת שיהיה בה ישוב.

וטעם ההבדל הזה בין השמים ובין הארץ, מפני שהעליונים קיימים באיש ואינם מקבלים לא השינוי ע"י מלאכה ולא ההפסד ע"י הטבע רק כמו שנבראו כן קיימים לעולם, לכן נשלם תקונם במאמר הראשון שנבראו מאין שאז נברא עצם הדבר, והעצם אינו מקבל שום שינוי והפסד,

אמנם התחתונים שהם רק קיימים במין ולא יצויר בהם הויה רק ע"י ההעדר כי צריכים תמיד לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת וזה יסוד קיום המיני

אם היו נבראים תיכף בכל תיקוניהם במאמר הראשון לא היה אפשר שתפול בהם שינוי והעדר והפסד וכן לא הויה, כי עצם הדבר שנברא מאין לא ישתנה לעולם, וע"כ בצאתם מרחם האפס אל היש במאמר הראשון יצאו חסרים, ונשלם חסרונם בששת ימי המעשה שהיה יצירה יש מיש לא בריאה יש מאין, ובזה נשאר בהם תמיד האפשריית לשוב אל התהו ובהו ואל החסרון והעדר שנשאר כרוך בהם בצאתם מן האין…

לכן לא נבראה שלמה במאמר הראשון רק היתה תהו ובהו, כי לולא היתה תהו ובהו בעת יצאה מן האין לא הי' אפשר שתהיה עוד תהו ובהו כי העצם לא ישתנה לעולם,

והטעם שנבראו התחתונים בענין זה מפני שהם נבראו להיות בחיריים וחפשים במעשיהם ויכולים לבחר הטוב והרע, החיים והמות, המציאות וההעדר, ובהכרח שיברא חומר הארץ באופן שיקבל השינוי, בין ע"י מעשה בני אדם כדי שתהי' להם בחירה, בין ע"י הטבע כדי שיהי' שכר ועונש לפי מעשיהם,

משא"כ (מה שאין כן) העליונים שאין להם בחירה א"צ (אינו צריך) שיצויר בהם שינוי והפסד לא ע"י מעשה ולא ע"י עונש ושכר, וכמ"ש במדרש והארץ היתה תהו אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים נזונים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים (שהוא מה שהתחתונים יש להם מעשה ועבודה ויגיעה). ועוד שם שאמרה העליונים חיים והתחתונים מתים (שהוא השינוי וההפסד הכרוך בה מצד הטבע ע"ד עונש)…"

החושך קודם לאור

אדמו"ר האמצעי (תורת חיים, שמות ח"א, פרשת בשלח, תפול עליהם אימתה ופחד, קפח, ד):

הנה כתי' והארץ היתה תהו ובהו וחשך כו' ואח"כ א' ויאמר אלקי' יהי אור דהאור נברא מאין ליש וקדם לו החשך תחלה שהוא בחי' ההעלם שהוא קדם לגילוי כו'…"

התיקון בנפש

הרבי מלוּבָּבִיץ' (תורת מנחם, ז- שנת תשי"ג- חלק ראשון, ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשי"ג):
"האורות דעולם התוהו הם אורות מרובים (דלא כמו האורות דעולם התיקון שהם אורות מועטים)"

תוהו-  פירוד, העדר אחדות, אנא אמלוך.

סדר העבודה

הרבי מלוּבָּבִיץ' (תורת מנחם, י- שנת תשי"ד- חלק ראשון, שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, 125):

"ששבת בראשית היא התחלת השנה בעבודת האדם בהענין ד"יעקב הלך לדרכו", ולכן סדר הקריאה בשבת זו מורה על סדר העבודה.

לכל לראש – "יהי אור", לדעת שצריך להאיר את העולם, כי העולם מצד עצמו הוא באופן ש"הארץ היתה תהו ובהו וחשך גו'", ועליו להאיר את העולם. והיינו, שגם כאשר רואה אור בעולם – הרי אור זה אינו שלו, כיון שנעשה כבר קודם לכן, ואילו חלקו בעולם הוא עדיין במצב של "תהו ובהו וחשך", ולכן עבודתו היא להאיר את חלקו בעולם באור התורה – "יהי אור". וכמדובר לעיל (ס"ח), ש"ראשית דהתורה" צריך לגלות ולהאיר את "ראשית בריאת העולם".

ולאח"ז ישנו הענין ד"יהי רקיע" – רקיע המבדיל:

הדרך להאיר את חלקו בעולם ("יהי אור") היא – ע"י ההבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים". והיינו, שהתענוגים בענינים רוחניים ("מים עליונים") – אין צורך לבררם, משא"כ התענוגים בענינים גשמיים ("מים תחתונים") – יש לדקדק בהם ולחשב ("מ'דאַרף אין זיי אויסרעכענען") לאיזה מהם אכן זקוקים, ורק הדברים שזקוקים להם – הם אכן מותרים ("דאָס וואָס מען דאַרף – דאָס מאָג מען").

ורק כאשר ישנו ענין הרקיע המבדיל הנ"ל – אזי אפשר להיות הענין ד"יהי אור", שאור התורה יאיר את העולם.

ועי"ז (ועל ידי זה) נעשה לאח"ז (לאחרי זה) "יקוו המים גו' ותראה היבשה"– שמתגלה מעלת העולם, שהעולם מתייחד עם אלקות (שהו"ע הקרבנות, שבאים ע"י "מים תחתונים", כנ"ל).

השינוי האפשרי

הרבי מלוּבָּבִיץ' (תורת מנחם, לה – שנת תשכ"ג – חלק ראשון, שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ג, 159)

"…הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך", א"כ, נשאלת השאלה – ע"ד ששאלו אצל ר"ע – כיצד יכול יהודי לשנות סדרי הבריאה?!

והמענה לזה – שביחד עם זה ש"הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך גו'", היתה "רוח אלקים מרחפת על פני המים", ואמרו חז"ל "זה רוחו של מלך המשיח", שענינו – לפעול קיום היעוד "ונגלה כבוד הוי' וגו'".

ונמצא, שפעולתו של יהודי להאיר את העולם אינה באופן שצריך לחדש דבר שהוא היפך סדרי הבריאה – שהרי כבר בתחילת הבריאה היתה מרחפת "רוחו של מלך המשיח", ועבודתו של יהודי היא רק לגלות ענין זה בעולם.

ובמילא, לא זו בלבד שאין זה באופן שהולך נגד סדרי הבריאה שנקבעו ע"י הקב"ה, אלא אדרבה – זהו רצונו של הקב"ה, והקב"ה עוזרו.

זאת ועוד: ידוע פתגם הבעש"ט1  שבכאו"א (שבכל אחד ואחד) מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, שהרי נשמת משיח היא נשמה כללית שיש בה כל ניצוצי נשמות ישראל.

וכיון שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מ"רוחו של מלך המשיח" שהיתה מרחפת בתחילת הבריאה, לכן בכחו וביכלתו לפעול במעמד ומצב ד"תוהו ובוהו וחושך" – "יהי אור".

עריכה: אבישי הארוניאן- הגוני

---

1 ראה כתר שם טוב בהוספות סרי"ח. וש"נ.