על דתל"שים, תשובה ושאלה

סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הבוחן את מידת הדתיות בישראל מלמד כי 21% מהיהודים רואים עצמם יותר דתיים מבעבר. 5.4% מהאוכלוסייה, כ-200,000 איש מגיל 20 ומעלה, מקטלגים עצמם כחוזרים בתשובה. ידידיה מאיר זיהה מיד את הפנים החיוביות של הסקר וטען כי יש מי שמעלים את ההתקרבות ההמונית הזאת לעולמה של היהדות.

יחד עם האמור, הסקר מלמד על תופעה אחרת, אולי לא פחות סוחפת, של אלה הצועדים בדרך ההפוכה ומתרחקים מהדת. 14% מהיהודים מבני 20 ומעלה מדווחים שהם פחות דתיים ממה שהיו בעבר.

7% אחוזי פער עשויים להיות חלק ממסגרת הטעות הסטטיסטית.

לשון אחר, מי שלא הרגיש זאת בסביבתו הקרובה יכול ללמוד זאת מהסקר: בישראל קיימות שתי נטיות, התרחקות מהדת, התורה והמצוות, לעומת התקרבות אליה, וכלל לא בטוח שאחת מהן היא הריאקציה של השנייה.

שגם הילדים יהיו דתל"שים

בניגוד לחוזרים בתשובה, את הדתל"שים,  בין אם אתם חילונים או דתיים, יהיה לכם הרבה יותר קשה לזהות. להוציא כמה מתלהבים, הם גם הרבה פחות מנסים לשגר את המסר שלהם לעולם ולרוב משמרים סוג של יחסי אהבה-שנאה סבוכים עם העולם ממנו יצאו.

בשל היחסים המורכבים הללו קשה לכנות את כל המתרחקים מהדת חוזרים בשאלה. הם לעתים קרובות מורידים את הכיפה, אך שומרים על הפרדה בין בשר וחלב; מפעילים מחשב בשבת אך נמנעים מלהדליק אש; אינם מניחים תפילין או מתפללים בקביעות אך עומדים על כך שילדיהם ילמדו בחינוך מעורב ויזכו לקשר עם היהדות.

אם לנסח זאת מדויק יותר, חלק גדול מהדתל"שים רוצים שגם ילדיהם יישארו דתל"שים, לא דתיים, אבל גם לא חילונים גמורים.

תשובה ושאלה

אי אפשר להבין באמת מהי תשובה, מה תכליתה ומה מהותה אם לא עומדים על מניעי הדתל"שיות. הנטייה היא לראות ברוב המתרחקים מהדת ככאלה שמחפשים חיים קלים יותר, התעייפו מהמצוות, מהקהילתיות המהבילה ומהלחץ הסביבתי והחליטו להקל קצת על עצמם. בניגוד לחוזרים בשאלה שעשו כברת דרך ממעוזי החרדיות, הדתל"שים לכאורה לא עסוקים בברור עצמי מתמיד ובבחינה של מקומם מול התורה והאמונה.

נדמה שנטייה פרשנית זו מרדדת את התופעה ומקלה ראש באינטלגנציה ובמחויבות העיונית של הדתל"שים לבחון את חייהם. מהתרשמות כללית ניתן לומר כי עבור דתי מבית קשה להוריד כיפה לא פחות מאשר לחילוני לחבוש כיפה.

תופעת הדתל"שיות היא ארוכה ומייסרת. היא כוללת בתוכה תהליך כואב של כעס על כפיית ההורים. הבלוגר ומבקר הספרות, אריק גלסנר, מתאר, כחוזר בשאלה, את החזרה בשאלה כ"תהליך הגירה שאורך שנים רבות ואולי אפילו חיים שלמים".

הוא גם מתאר את הסנטימנט הבסיסי שנשאר בקרב כל מי שהיה קרוב לדת:

"לפני שבע שנים, הנסיעה הארוכה הראשונה לחו"ל. ערב יום כיפור ואנחנו בפריז. אני לא צם, בעיקרון (אני לא יכול לסלוח על המועקה והאשמה שהונחו בנעוריי על כתפי הצנומות לקראת ובמשך "יום הדין"), אבל לבקשת אמי הלכנו לבית הכנסת ל"כל נדרי" ואחר כך הזמנו מקום במסעדה. התפילה מתחילה ואני מתחיל לבכות. למה? מה קורה לי? אבל אני לא יכול לעצור בעצמי, בוכה ובוכה. אני נזכר באבי ז"ל, אני נזכר בי ובו בבית הכנסת, אני נזכר, לבסוף, בי בלבד בבית הכנסת. זה חזק ממני. הבכי נפסק, התפילה נפסקת. כן, הלכנו לאכול. אבל כמו שהראה יפה קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת", יש בנו כנראה כוחות נסתרים עצומים, משפחתיים ושבטיים, שגדולים מאתנו, מהאינדיבידואל האוטרקי שאנחנו מתדמים ביהירותנו להיות."

הכוחות האלה, המיוחסים למערכת הקונפורמית השבטית, הם על-פי פנימיות התורה חלק מכוח אמוני המצוי בכל אדם מישראל, חלק מירושת אבות הפורצת ברגעים מיוחדים.

רוצה לומר, ייתכן שהחיפוש אחר החיים הקלים והנהנתנים הוא התוצאה הסופית, אבל מאחוריהם ניצבת סיבה, עמוקה ויסודית הנאבקת בסנטימנט כלפי הדת ובמקורו.

סתירות ואובדן האמונה

מעבר לתופעת העדריות, המרד בהורים ובקהילה, החיפוש אחר חיים נוחים ומודרניים יותר, התורה שבעל פה מספקת בכמה מקומות את הסיבה השורשית להתרחקות מהדת – אובדן האמונה בבורא, באופן שבו היהדות משרטטת אותו, כתוצאה מגילוי של סתירות לכאורה בקנונים הדתיים.

אלישע בן אבויה משמש כידוע כארכיטיפ לחזרה בשאלה. בן אבויה היה בר פלוגתא של רבי עקיבא, תלמיד חכם גדול ודובר רהוט, שכאשר היה מדבר היו הכל מייד רצים לשמוע את דבריו בקשב רב, ולאחר מכן מנשקים את ידיו לאות הערכה[1]. הוא היה אחד מהארבעה שנכנסו לפרד"ס, וכשהוא יצא משם הוא כבר הפך לאדם 'אחר' – כזה המקצץ בנטיעות[2].

התלמוד מביא כמה סיבות לכך שהפך לכופר בתורה בה היה כה בקיא. האחת היא שראה שאין קשר ישיר וחיובי בין המצווה לבין שכרן[3]. לתדהמתו, הבטחות הבורא לאריכות ימים בגין קיום מצוות שונות לא בהכרח מתקיימות.

הסיבה השנייה הייתה המשיכה שלו לפילוסופיה ולתרבות יוון[4], ולשאלות שהעסיקו אותו לגבי הקשר בין לימוד תורה כמערכת עיונית, תיאורטית, לבין החובה לקיים את האמור בתורה במעשה[5]. שאלות אלה שהעסיקו את בן אבויה עשויות לשמש גם כיום את השיח סביב תרומתם של זרמים שונים העוסקים בהוראת פנימיות התורה תוך הבלטת הצד הפסיכולוגיסטי של הדברים והעלמת הערך של קיום המצוות כחלק מהותי מרעיונות פנימיות התורה.

הסיבה השלישית נוגעת לאופן לימודו וחינוכו. שלמה המלך מדגיש כי 'חנוך לנער על-פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. בעל התניא מביא פסוק זה בהקדמה לשער היחוד והאמונה ורואה בו כלל גדול בהוראה. בן אבויה ממחיש כיצד כלל זה יכול להתקיים לשני הכיוונים. הוא אכן לא סר מדרכו וזאת משום שכבר מצעירותו למד תורה שלא לשמה אלא מתוך דחיפה שישיג כבוד ויתעלה לדרגת תלמיד חכם[6].

הסיבה הרביעית לחזרתו בשאלה של בן אבויה היא שלימודו את פנימיות התורה הובילה אותו להכרה כי ישנן שתי רשויות ולא רק אלוקים אחד. לכן אם יש שתי רשויות, כל האמונה המונתאיסטית היהודית עלולה להיות בטלה[7].

ר' אבנר, תלמיד הרמב"ן

כמה ספרים מביאים סיפור מרתק[8], המזכיר את זה של בן אבויה, על ר' אבנר, תלמידו של הרמב"ן שהתנצר ועלה לגדולה. יום כיפורים אחד הזמין אליו ר' אבנר את מורהו הנודע ביום הכיפורים. בעת שהגיע הרמב"ן לתלמידו לשעבר זה הביא לפניו חזיר, שחט אותו, בישל אותו ואכל אותו, ואחר שאל את הרמב"ן על כמה עברות כרת עבר. הרמב"ן ענה שעל 4, והתלמיד, כמו אלישע בן אבויה, ניסה להפגין את ידענותו התורנית וטען בפני רבו לשעבר כי עבר על חמש עברות כרת. הויכוח עורר את כעסו של הרמב"ן שנתן בתלמידו מבט ישיר וכועס. ר' אבנר הבין שהגזים, ומשום שנותרה בו מעט יראה כלפי מורו נאלם.

הרמב"ן הבין כנראה שמדובר בשעת כושר ושאל את ר' אבנר מדוע התנצר. זה ענה כי פעם, כשהרב לימד את פרשת האזינו, הוא אמר שניתן למצוא בפרשה את כל 'המצוות והדברים שבעולם'. ומאחר והדבר לא נראה לו הגיוני, הוא החליט שכל התורה כולה לא אמיתית ולכן נכנע ללחצי הנוצרים בספרד של ימי הביניים והתנצר.

הרמב"ן לא התרגש מהדברים וטען שהוא עדיין דבק בגרסתו. ר' אבנר החליט לאתגר את רבו וביקש אם כן שימצא את שמו וקורותיו שלו עצמו בפרשה.

הרמב"ן התכנס עם עצמו בקרן זווית, התפלל רגעים אחדים, וחזר אל ר' אבנר עם התשובה. הוא אמר כי בפרשה כתוב הפסוק: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". קיבוץ האות השלישית בכל מילה יוצר את שמו של ר' אבנר, וכן גם מספר את סיפור חייו.

מששמע את הדברים נפלו פניו של ר' אבנר. הוא הבין שטעה בדרכו ופנה לרבו בשאלה כיצד יוכל לעשות תשובה. הרמב"ן ענה לו שהוא כבר שמע את פירוש הדברים, כפי שהם עולים מן הפרשה.

בשקט שכר ר' אבנר ספינה, ללא מלח או ציוד הפלגה ויצא אל הים הגדול ומאז לא נודעו קורותיו[9].

להיות דתי זה לחפש

כמו בן אבויה, רב אבנר התרחק מהדת משום שמצא בה סתירות. בכלל נדמה כי סתירות וחוסר עקביות הם הגורם הראשון במעלה הדוחק אנשים להתרחק מהדת. חוסר העקביות יכול להיות מועבר אליהם לא רק על ידי בחינה לוגית של רעיונות ואפשרות היתכנותם אלא גם דרך התנהגות הוריהם או רבניהם, האומרים דבר אחד בפה ואחר בהנהגה או בלב.

הגישה כאן כלפי הדת מזכירה את המחלוקת בתחום הפילוסופיה של המדע. קרל פופר מחשובי הפילוסופים של המדע במאה ה-20 גורס כי במקום לחפש אישוש מתמיד לסדירות הטבעית, על החוקר לעמול על הפרכה. החוקר הטוב צריך לתור אחר מקרים בהם התיאוריות שלו אינן פועלות, ולא להתאהב בתיאוריה ולבקש למצוא לה אישוש, ועל ידי כך לעתים לאנוס גם את הממצאים. במובן הזה, הפך פופר כל תיאוריה, כל תגלית מדעית, לזמנית בלבד, עד שיוכח אחרת.

הגישה הדתית היהודית הפוכה לחלוטין. על-פיה, בשל מבנה העולם המסתיר את מציאות הקב"ה, מי שרוצה להכיר את הבורא צריך לבצע עבודה מתמדת של חיפוש. עליו מוטלת המשימה לגלות בכל אירוע וכל התרחשות את ייחוד הבורא בעולם. אם לא ייעשה כן מובטח לו שימצא את הסתירות ויתרחק מתורתו.

הנחת המוצא לעבודה הדתית הזאת היא כי כל החרגה של דבר כלשהו מתחום האלוקות מגבילה את הבורא. היא מבשרת על מציאות שבה הבורא אינו נתון. זה המאמין שישנו גורם עצמאי בעולם, נחשב, בתפיסת היהדות, עובד עבודה זרה. לכן מידת הכעס למשל, היא עבודה זרה[10]. בזמן שאדם כועס הוא שוכח את היותו חלק ממציאות הבורא ומדגיש את ה'אני' שלו, שאינו שבע רצון מכך שהמציאות אינה מסתדרת בהתאם לרצונו.

עבודה זרה לפי השקפה זו היא לא כפירה באלוקות לגמרי, אלא תפיסה לפיה הקב"ה אכן ברא את העולם, אולם הניח לחוקים ולסדר הטבעי לשלוט בטבע. כוחות אלה, הנתפסים כפועלים בצורה עצמאית, גם אם נבראו על ידי הבורא ומקיימים את רצונו, מהווים אלוקים אחרים. הבעל שם טוב מטעים על כך כי ברגע שהאדם מפריד עצמו מהקב"ה, ומצליח לראות מציאות שאינה קשורה בבורא, הוא בה בעת הופך להיות עובד עבודה זרה. אין שלב שהוא ממוצע בין עבודת הבורא לעבודה זרה. עבודה זרה אינה מחייבת מעשה אקטיבי. היא יכולה להיות גם צורה פסיבית של התנתקות מחיפוש אחר אחדות הבורא, ואי הכרה בהיותו הכוח היחיד הפועל בעולם[11].

בעניינו של אלישע בן אבויה נהוג לומר כי לכל אדם יש תשובה, להוציא אלישע בן אבויה, או ליתר דיוק להוציא 'אחר'. מהגמרא ניתן להבין כי ייתכן ואלישע בן אבויה היה רוצה לחזור בתשובה אולם הוא הבין כי תשובתו לא תתקבל בעליונים.

על פי פירוש מסוים, בן אבויה טעה בהבנתו את המסר מהעליונים. המסר כלפיו היה "שובו בנים שובבים חוץ מ'אחר'"[12] ולא חוץ מאלישע בן אבויה. לאחר שעזב את הדת כונה בן אבויה 'אחר'. הכוונה, על-פי פרשנות אחת, הייתה שתשובתו תתקבל בברכה רק אם ישאיר את המגמה של 'אחר' מחוץ לתהליך. 'אחר' הוא מי שמחפש את ההפרכה ולא האישוש. הוא מי שעבודתו הדתית היא למצוא סתירות ולא לאתר אחדות. פופר אמנם העלה רעיון נכון לוגית, אולם אם המדענים היו הולכים בעקבותיו סביר שהיינו נותרים יובלות מאחור בכל התחומים. תארו לכם רופאים שיוותרו על תרופה בגלל שלרוב היא עובדת, אולם במקרים מצומצמים נכשלת. העבודה הדתית, עבודת התשובה, השיבה אל הבורא, תובעת מאמץ מתמיד. אמונה היא מלשון 'אומן המאמן ידיו' אומר בעל התניא[13]. אמונה דורשת אימון וחיפוש מתמיד אחר האחד.

עבודת החיפוש והאישוש קלה יותר ביום בו מתגלות כל הבחינות בנפש האדם, יום הכיפורים. ביום זה, אפילו ל'אחר' יש מקום[14], שכן גם הוא צריך 'למרוד' בקב"ה, לא לשמוע בקולו, ולנסות לדחוק את הדלת. אם ידחק אותה וידחף, מובטח לו, למרות ההצהרה האלוקית, שגם יצליח להיכנס בשערי התשובה[15].

[1] רות רבה, פרשה ו.
[2] ירושלמי, חגיגה ב', א'
[3] קדושין, ל"ט עמוד ב.
[4] מסכת חגיגה ט"ו, ב'
[5] ראו למשל: פרקי אבות ד', כ'.
[6] ירושלמי, חגיגה ב' א.
[7] חגיגה ט"ו, א.
[8] הסיפור מובא בספר סדר הדורות לרב יחיאל בן שלמה הלפרין (ד' אלפים תתקנ"ד); בספר עמק מלך לר' נפתלי הרץ (שער ראשון (שעשועי המלך) פרק ד'; ספר שלשלת הקבלה לרבי גדליה בן יחייא; ומופיע גם אצל הרבי מליובאוויטש, בשיחת פרשת השבוע האזינו תשמ"ב. הקרדיט על העלאת הסיפור מגיע לרב ג'ייקובסון בשיעור נפלא (כרגיל!) שהעביר בערב ראש השנה התשע"א.
[9] המעניין הוא שבכל המקורות בו מוזכר הסיפור נותר התואר רב מוצמד לשמו של אבנר, וזאת למרות שעבר על עברות רבות. הסיפורים נוקטים בשם ר' אבנר ולא אבנר, משום שהתורה, בפרשת האזינו, כפי שמצא הרמב"ן, קוראת לר' אבנר רב. זאת על מנת להמחיש את מעלתה של התשובה, את העובדה שגם אם מישהו מתרחק מאוד מאמונתו נותר לו כבודו והסיכוי שישוב למקורותיו.
[10] 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', שבת ק"ה ע"ב; ועוד. מבואר בכמה מקומות בכתבי החסידות, ראו: בתניא אגרת התשובה פ"ז; אגרת הקודש פרק כ"ה; לקו"ש חי"ז ע' 20 הערה 33.
[11] ראו בצוואת הריב"ש סע"ו בפירוש על ישעיה נה, ח; וראו גם בספר מאור עינים, פירוש הבעל שם טוב על הפסוק 'וסרתם ועבדתם אלקים אחרים'. מובא אצל הרבי מליובאוויטש, שיחת שבת פרשת ראה, מברכים החודש אלול, ה'תש"כ.
[12] חגיגה טו, סע"א.
[13] לקוטי אמרים מ"ב.
[14] ראו למשל הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג' שיחת יום ד' פ' תבוא, ח"י אלול, ה'תשי"א, עמ' 314.
[15] לשון חז"ל – קידושין נב, ב. ועוד. וראה תניא פכ"ה (לא, ב). שם אגה"ת פי"א, ק, ב.