הסוגיה הכי משפיעה ביהדות ומשמעותה הפסיכולוגית | פסיכולוגיה בפרשה | וירא
כיצד ייתכן שהבורא הוא אינסוף ובו בזמן "יורד", מצוי ומנהל את פרטי המציאות הקטנים ביותר?
נשאל זאת מהבחינה הפסיכולוגית. כיצד אהבה צריכה להיות בלתי מותנית, ומצד שני היא תלויה במעשים ובמאמץ של בני הזוג?
כיצד אדם צריך לתפוס את עצמו כבלתי מותנה ושלם ובו בזמן הוא נדרש לפעול, להניע ולממש את הפוטנציאל שלו?
השיעור מתקיים בימי ראשון, 20:00, בזום וכאן באתר. להצטרפות לשיעור וקבלת עדכונים. כדאי להצטרף גם לקבוצת הוואטספ (ייעודית רק לפסיכולוגיה בפרשה. בה מתעדכנים שינויים בזמני השיעור).
מקורות
וַיֹּ֣אמֶר ה' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃
אֵֽרֲדָה נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃ (בראשית יח כ, כא)
מה הכוונה – ארדה נא?
תורה אור, וירא, יג,ג
"וגם להבין מהו ארדה נא ואראה הלא משמים הביט ה'."
אור החיים
ארדה נא וגו'. צריך לדעת אומרו לשון ירידה. ועוד למה יצטרך ה' לרדת והלא כל העולם כגרגיר של חרדל לפניו.
לבדוק אם כולם שותפים בחטאים
בן עזרא: …פירושו אראה אם עשו כלם כרעה הזאת.
הטור הארוך: פירוש שכולם חטאו בהם אכלה אותם ואם לאו אלא שחטאו מקצתם אדעה מי הם החוטאים ואדון אותם
ירידה – יציאה ממקומו, שלא לכבודו
העמק דבר: ארדה נא. כבר נתבאר לעיל בדור הפלגה ענין ירידה כאן שהוא השפלת כבודו יתברך להשגיח במעשי בני אדם של תהו. והרי הם כקטנים שאין כבוד לאב להזדקק לשפוט מעשיו. אך כאשר עושה דבר מבהיל מוכרח הוא להזדקק ולהענישו אע״ג שאינו לכבודו. כך הי׳ ירידה לכבודו ית׳ להזדקק למעשי סדום:
התרעה
צפנת פענח על התורה
ארדה נא ואראה וגו׳. מכאן למד רבינו הרמב״ם ז״ל בהלכות עבודה זרה גבי עיר הנדחת, דתחילה מתרין בהם לתשובה, ואם עשו תשובה אז אותם שעבדו ע״ז נסקלין, ושאר, כנשים וטף וגוף העיר תשאר, אבל אם לא עשו תשובה אז הוה עיר הנדחת וכולם נהרגים והעיר תשרף וכן שללה…
לחפש סניגוריה
רד"ק
ארדה נא ואראה, ענין הירידה באל יתברך פירשנו בפסוק וירד ה' לראות את העיר. ואמר ואראה כמו שאמר, סר לראות (שמות ג׳:ד׳) אע"פ שהכל גלוי וידוע לפניו יתברך נכתב זה ללמד לבני אדם שלא ימהרו במשפטם שהרי האל אמר לראות, ואמר ואראה, וענין הראייה להתבונן במעשה ההוא אם יש דרך לפוטרם מן העונש, כאדם שנושא ונותן בדין. ובזה הלשון פתח לאברהם דרך, שאמר ואראה, כדי שיתבונן אברהם ויראה אם ימצא להם ליפטר, וכדי ללמדו משפט האל, לפיכך אמר ויגש אברהם.
ולפיכך אמר הכצעקתה, אם כצעקה הבא אלי עשו אז הם חייבים כלה, כלומר לעשותם כלייה אם הם עשו כמו אותה הצעקה. ואם לא, פירש ואם אינם חייבים כלייה לפי מה שעשו הכל אדעה, וארצה שיתבונן אברהם בזה וישאלני ויחקר משפטי כדי שילמד וילמד.
מה הסיבה לחטא
באר מים חיים
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. פירוש ארדה לסוף מעשיהם ואראה בהם אם כצעקתה של מדינה הבאה אלי עשו הם מעצמם בלי פתוי היצר הרע אז כלה ונחרצה הגזירה עליהם ולא יועיל דבר, ואם לא שלא עשו דעת עצמן כל כך רק נתערב בהם פתוי היצר אז אדעה להפרע מהן ביסורין ועל ידי היסורין נכנע כח הרע והיצר הרע שבהם ויחזרו בתשובה לפני.
תפקיד הדיין
רש"י על בראשית י״ח:כא:א
ארדה נא. לִמֵּד לַדַּיָּנִים שֶׁלֹא יִפְסְקוּ דִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בִרְאִיָּה, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְפָרָשַׁת הַפַּלָּגָה. דָּבָר אַחֵר, אֵרְדָה נָא לְסוֹף מַעֲשֵׂיהֶם:
מאור ואור
אדמו"ר הזקן
פתח אליהו אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו'.
"פָּתַח אֵלִיָּהוּ וְאָמַר, רִבּוֹן עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חָד וְלָא בְחֻשְׁבָּן, אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין, סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין, לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כְּלָל, אַנְתְּ הוּא דְאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּקּוּנִין, וְקָרִינָן לוֹן עֲשַׂר סְפִירָן, לְאַנְהָגָא בְהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין, וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, וּבְהוֹן אִתְכְּסִיאַת מִבְּנֵי נָשָׁא"
להבין ענין זה למה נק' י"ס (10 ספירות) בשם תקונין. צריך להקדים ביאור ענין מהות הנפש.
כי הנה הנפש מצד עצמה היא אור פשוט בלי התחלקות שכל ומדות
והשכל והמדות שלה הן בחינת לבושין לנפש שהנפש יש לה שכל ומדות אבל אינן מהות ועצמיות הנפש…
אלא שהן נקראין בשם תיקונין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן…
וענין תיקון הוא מלשון תכשיט שמתקשט בו ומתפעל ממנו והרי מתאחד עם תכשיט זה כאלו הוא מגופו ממש.
וכמו הנפש עם הגוף שעם היות שהגוף הוא לבוש לנפש מכל מקום הרי הנפש מתפעלת ממקרי הגוף שכשהגוף נוקף אצבעו מרגשת הנפש וכן מה שעולה ברצון הנפש לפעול איזה פעולה באברים האברים נשמעים לרצון זה תיכף ומיד כשעולה ברצונו לעשות הפעולה. הרגל להלוך בו כו'. בלי שום קדימת התפשטות והמשכת המחשבה מהמוח ברגל שאם כן היה איזה שיהוי זמן מה והרי אינו שוהה אפילו רגע אלא מיד שעולה ברצונו כו'.
אך אין זה אלא מפני שהגוף מתאחד עם הנפש והנפש פועלת בו כרצונה כאילו היה עצמותה ומהותה ממש ואף שהגוף הוא לבוש הנפש מ"מ הוא מתאחד עם הנפש. וכמו"כ יובן עד"ז ענין השכל והמדות של הנפש שהן ג"כ רק בחי' תקונין ולבושין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן והן כלי הנפש שבהן ועל ידן פועלת הנפש כגרזן ביד החוצב בו. לאהוב במדת האהבה ולהשכיל בחכמה כו' שכל זה וכיוצא בזה הוא רק פעולת הנפש והתפשטותה שאינן אלא ממנה לזולתה אבל הנפש מצד עצמה היא למעלה מכל הבחינות הללו.
שהרי השכל והמדות הם מקבלים שינויים כי במדות יש קטנות וגדלות שהקטן אוהב דברים קטנים כו'. והשכל כל זמן שמזקינים כו'.
ולא שייך כל זה בעצמיות הנפש ומהותה שהיא אינה בעלת שינויים כלל. ואינה מקבלת שינויים ממקרי הגוף שאינה מתלבשת בעצמותה בגוף אלא הארותיה וכחותיה שהן המתפשטות בגוף ומתלבשות בו הן מקבלים שנויים מצד הגוף המקבל בקטן כך ובזקן כך כו'.
וגם השכל והמדות אינן רק הארות הנפש וכחותיה המתפשטות בגוף ואינן עצמיות הנפש ומהותה. אלא שהנפש פועלת ומתפשטת בכחות והארות הללו ומכל מקום אינן לבושין נפרדים ממש כמו מחדו"מ (מחשבה דיבור ומעשה) שהן הארות וכחות המלבישים ממש את הנפש (כמו לבוש המכסה כו') אבל השכל והמדות הן הארות מעצמיות הנפש ואינן לבושין ממש אלא תקונין שעצמותה מתתקנת ומתנאה בהן כמו תקון התכשיט שהוא המיפה את האדם שמתקשט בו ומתנאה
ועד"ז יובן גם למעלה בי"ס שנקראים תקונין…. והרי התפוח הגשמי יש בו מתיקות וחיך אוכל יטעם האם נאמר שיש בכח הצומח אשר בארץ טעם ומתיקות ג"כ ופשיטא במזל שאינו מערך ומהות זה כלל. אלא הענין הוא שהמתיקות נמשך מחסד ומרירו מגבורה והרי הם ענינים רוחניים רק שבהשתלשלות וסדר ירידת המדרגות מדרגה אחר מדרגה נתגשמו עד שנמשך מבחינת חסד מתיקות כו'.
עם היות שאין ערוך אליו מ"מ הוא ממזגו ותכונתו וכמו שרואין כמה מיני עריבות ומתיקות ברוחניות כמו תענוג של דבר חכמה הוא ג"כ מתיקות וכן תענוג של ניגון שהוא מן הקול היוצא מן הלב בחי' המדות.
ולכן בכמה ירידות והשתלשלות נעשה מתיקות גשמי ממש הגם שההפרש וההבדל רב ביניהם.
להיות אנת הוא חכים דהיינו המשכת אור א"ס בחכמה הנה החכמה ממש מאין תמצא ולכן היא בחי' ענוותנותו ית' שהוא ירידה גדולה לפניו יתברך…
וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן שאינו נמנה בכלל הי"ס… שאין ערוך אליו כלל כי התהוות חכמה מהכתר היא מאין ממש ולא כסדר השתלשלות שהן בחינת התהוות יש מיש כו'.
והנה בכל העולמות אבי"ע יש בחי' כתר הממוצע. כי מלכות דאצילות נעשה כתר לבריאה. ומלכות דבריאה כתר ליצירה. אך ההפרש בין כתר דאצילות לכתר שבכל העולמות כי התהוות אצילות הוא ע"י צמצום אור א"ס להיות מקום פנוי וחלל ממש כו' והתהוות בי"ע היינו ע"י פרסא המפסיק בין אצי' לבריאה ובין בריאה ליצירה כו' ולא מקום פנוי.
וההפרש שבין פרסא למקום פנוי יובן בהקדם ענין הצמצום באור א"ס. כי הנה אור א"ס היינו אור וגילוי להיות איזה התפשטות והתהוות מקור וחיות ואור א"ס שבעצמותו היינו בחי' זו שיש בו אור להיות מאיר ומתפשט להוות ולהחיות. וזהו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד דהיינו הוא א"ס בעצמו. ושמו הוא אור א"ס שבעצמותו שהוא רק בחי' שמו שהוא בחי' הגילוי דהיינו מה שיכול להיות מתגלה ומתפשט כמו זיו השמש מהשמש שהזיו הוא האור שיש בשמש להאיר על הארץ והשמש עצמו היינו גוף השמש עצמו והנה האור היוצא מהשמש נק' בשם אור כמו שכתוב ויקרא אלקים לאור יום שהיום נק' אור ע"ש התפשטות האור והזיו מה שמאיר ביום משא"כ עצמיות השמש נקרא מאור… וכך הוא באור א"ס שהאור נקרא הגילוי שמתפשט ממנו התהוות האור וחיות כו' וא"ס בעצמו הוא בחי' המאור שהוא מקור האור וממנו נמשך האור:
והנה הצמצום היה באור א"ס דהיינו שהאור נכלל במאור כי לפי שאין העולמות יכולים לקבל גילוי אוא"ס כמו שהוא בעצמותו. והיו בטלים במציאות ממש כו' לכך צמצם האור שיוכלל במאור (להיות רק בכח ולא בפועל) ויתעלם בו שלא יהיה גילוי האור רק המאור…
ולכן נקרא צמצום זה מקום פנוי וחלל כו' פירוש שהוא חלל וריק מן האור שאין בו אור והתגלות כלל אלא נשאר בכח במאור וכמשל הנפש שבבואה לגוף נראה גילוי החיות שבה שמחיה את הגוף אבל קודם בואה לגוף אע"פ שיש בה כח החיות להחיות את הגוף בהתלבשותה בו מ"מ הרי החיות ההוא בכח ולא בפועל כ"ז שלא נתלבשה עדיין בגוף להחיותו ולהוציא גילוי החיות מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.
וכן איש חכם שכשהחכמה שלו היא בבחי' התפשטות לזולתו או אפילו לעצמו דהיינו בשעה שעוסק בה אזי היא בבחי' גילוי שנראית ונגלית חכמתו לזולתו או לעצמו אבל בעידנא דלא עסיק הרי חכמתו רק בכח הנפש דהיינו שיש בכחו להשכיל אם יעסוק בהשכלה אבל לא באה לידי גילוי מכח אל הפועל וכן כח הראי' שבעין שאף שאם יסתום העין יש לו כח הראי' בשלימות מ"מ לא בא לידי גילוי להיות העין רואה ממש עד שיפקח עיניו וכן כח ההילוך שברגל וכיוצא בזה בשאר החושים שבכל האברים כו'.
ועד"ז יובן למעלה בבחי' הצמצום באוא"ס שהאור והגילוי נתצמצם ונתעלם להיות רק בכח המאור ולא בפועל. וה"ז נק' מקום פנוי וחלל לגבי האור שלא נשאר אור וגילוי. ואף שבאמת אינו מקום פנוי לגמרי ח"ו שהרי המאור ממלא את כל החלל. שבמאור עצמו לא שייך צמצום והעלם ח"ו והאור הוא בכח כו'. אעפ"כ לפי שהמשיל האריז"ל את הגילוי וחיות הנמשך מא"ס והתהוות ע"ס חכמה בינה כו' בשם אורות שהם כמו אור וזיו היוצא משמש ומאיר כו'. לכך קרא להצמצום מה שנכלל האור במאור בשם מקום פנוי שהוא התעלמות האור והתעלמות זו היא העדר האור עד שאינו עולה בשם כלל להיות נק' בשם חכמה ואפי' חכים ולא בחכמה ידיעא כו' (שאינו ניכר מורגש אפי' בכח) עד אחר כמה ירידות והשתלשלות המדרגות… להיות עולה בשם התהוות בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא כו' דהיינו שאז נעשה בחי' כח התהוות איזו בחי' להיות מקור דמקור לבחי' חכמה…
אך ענין הפרסא שבין אצי' לבריאה ובין בריאה כו' הוא עד"מ כמו הרב שרוצה להסביר שכל גדול לתלמידו שאין התלמיד יכול לקבלו וצריך להמשילו בדרך משל וחידה
…והנה המשל הזה הוא מענינים אחרים שלא מענין השכל שרוצה ללמד עליו רק לפי שבו ועל ידו יובן השכל לכן הוא מפסיקו בדברים אחרים. וזהו ענין פרסא המפסיק בין אצי' לבריאה שהוא בחי' מסך מבדיל לדבר מענינים אחרים…
חד אריך וחד קציר וחד בינוני הנה חסד נק' אריך לפי שהוא מתפשט מלמעלה מעלה למטה מטה כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. וגבורות שהן ממטה למעלה נק' קציר שהוא מקצר ומגביל השפעת החסד שיהי' לפי ההעלאה שממטה למעלה: וזהו ארדה נא ואראה הכצעקתה כו'.
ר"ל (רוצה לומר) אראה אם הכצעקתה הבאה אלי ממטה למעלה ארדה נא מלמעלה למטה שיהיו שוין ההעלאה וההמשכה…
