fbpx
פסיכולוגיה בפרשה

איך מגיבים לצביעות, אגוצנטריות ורוע? | פסיכולוגיה בפרשה | תולדות

האם אתם נרתעים והמומים מגילויי צביעות ורוע? מתרעמים? אולי נאיביים ולא מזהים? ואולי דווקא כן מזהים אבל מגנים על האינטרסים שלכם? ומה אם גילוי הרוע הזה הוא בתוך הבית שלכם?

התגובה שלנו חשובה כי היא מלמדת עד כמה אנחנו מאויימים ואיך אנחנו רואים את העולם בפנימיותו.

יצחק אוהב את עשו. באהבה שלו הוא מלמד אותנו איך להתמודד עם רוע ואגוצנטריות.

השיעור מתקיים בזום, ביום ראשון ב-20:00 ומייד לאחר מכן עולה לאתר. מוזמנים להצטרף ללימוד בזום.

מקורות

יצחק אוהב את עשו. באהבה שלו הוא מלמד אותנו איך להתמודד עם רוע ואגוצנטריות.

וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃

וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃

כב וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ את ה'׃

וַיֹּ֨אמֶר ה' לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃

וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃

וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃

כְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃

וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃

וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ בראשית כה.

למה יצחק אהב את עשו ורבקה אוהבת את יעקב?

כיצד אפשר לפרש את אהבת יצחק לעשו? פרשנים מציעים מספר הסברים. אף אחת מהן אינה כוללת רתיעה מבנו.

האינטרס של יצחק והנפילה בדברי מרמה

העמק דבר על בראשית כ״ה:כח:ב

בכי ציד בפיו. ביאר הכתוב שלא היו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ושניהם ידעו דעיקר הזרע אשר עליו נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק. הוא יעקב יושב אהל אברהם בתורה. ורק אהבה החוזרת היה ליצחק את עשו דמשמש לי׳ כעבדא ונהנה בשימושו מאד. משא״כ יעקב הי׳ יושב אהל ולא שימש הרבה ועיין עוד להלן כ״ו ל״ד:

ורבקה. שלא היתה נצרכת לשימוש בניה:

דאהבת את יעקב. לא הביטה אלא על המעלה והתכלית מש״ה כתיב לשון הוה ולא כמו ביצחק דלא כתיב ויהי יצחק אוהב משום דאהבת יצחק לא היה אלא במקרה ע״פ השעה. ובאמת בסוף ימיו נתהפכה האהבה. וע׳ מש״כ ס״פ זו. משא״כ אהבת רבקה היתה מצד טבע הענין.

חזקוני, בראשית כ״ה:כח:א

ויאהב יצחק את עשו גבי יצחק כתיב ויאהב ללמדך שלא היה יצחק אוהבו תמיד אלא באותו זמן כי ציד בפיו, אבל גבי יעקב שהיה איש תם כתיב ביה ורבקה אהבת את יעקב אהבה תדירה. ועוד דדרך אשה לאהוב את מי שמגדל בהמותיה.

כלי יקר על בראשית כ״ה:כח:א

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. לפי כשהיה שואלו אביו מה אתה עושה בשדה כל היום היה מתנצל ואומר כדי לצוד ציד להביא טרף לפיו של אביו, ולפי שלא היה מצוי אצל אמו על כן לא אהבה אותו רבקה והיתה אוהבת את יעקב שהיה מצוי אצל אמו וכל געגועיה עליו ויתכן לפרש כי מורה על הזמן לומר לך כי באותו זמן שהיה נותן ציד בפיו באותו זמן לבד אהבו, אבל אחר שכבר אכל מצידו בטל דבר בטל אהבה, אבל רבקה אוהבת את יעקב על לא דבר, ואהבה כזו איננה בטלה.

אהבה התלויה בדבר

שני לוחות הברית, תורה שבכתב, תולדות, דרך חיים, ד

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה, כח). בכאן רומז הא דתנן (אבות ה, טז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל הדבר בטל כו', וכל שאינה תלויה בדבר האהבה מתקיימת. על כן יצחק שאהב את עשו בשביל ענייני עולם הזה, כתיב ויאהב לשון עבר, כי כשלא הביא ציד בטלה האהבה. ורבקה אוהבת את יעקב בשביל עולם הבא הנצחי, אומר אוהבת, שאוהבת תמיד ולא פוסק:

הוזהו מוסר גדול שלא יאהב האדם ענייני עולם הזה באהבה רבה וחשוקה, אבל התורה והמצות (תהלים קיט, צז) אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי:

הטור הארוך, בראשית כ״ה:כח:א

כי ציד בפיו. ות"א שמצידו היה אוכל והמקר' חסר הנתינ' ופי' כי ציד יתן בפיו. א"נ כי ציד בפיו של יצחק שהיה רגיל לאכול ציד ולכך היה אוהב לעשו שהיה יודע ציד. והרמב"ן פי' שהוא מליצה כלו' עשו ציד בפיו של יצחק שמכנה האיש למעשיו לתדירותו וכמוהו רבים:

רבנו בחיי, בראשית כ״ה:כ״ח:א׳-ב׳

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. יבאר הכתוב כי לא היה אוהב אותו בשביל בכורתו רק לפי שהיה מהנה אותו בצידו, ולמדנו הכתוב כי עשו הרשע היה ציד משני צדדין, כי יצוד החיות במדברות ובשדות ממה שהזכיר איש שדה, ויצוד גם כן דעת אביו כשהיה מזמן ההנאות בפיו מתוך ערמת דבריו וזהו כי ציד בפיו.

ואמרו רז"ל במדרש עשו הרשע אומר לאביו המלח חייב במעשר והיה יצחק תמה ואמר כמה בני מדקדק במצות, היה אומר לו בני היכן היית היום, אמר לו בבית המדרש ולמדנו הלכה פלונית וענין פלוני, ורוח הקודש צווחת ואומרת כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו, ועוד דרשו היה צד ומאכיל לאביו ונותן לו שוחד כדי שיטול הברכה, וזהו שכתוב (דברים ט״ז:י״ט) כי השוחד יעור וגו', וכתיב ביצחק ותכהין עיניו מראות ע"כ. ואנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד אוהבי הלעטות, כמו שאמר עשו הלעיטני נא, ועליהם אמר דוד ע"ה (תהלים קח) מתרפס ברצי כסף, והם מושכים כח מן השר שלהם שהוא מקבל שוחד ביה"כ, וכן כל אומה ואומה מושכת כח מן השר שלה, וכבר ידעת כי ממנו קבל הנחש כח להחטיא ולשפוך דם, והיה הוא אב ושרש לכל בוחרי הדם והאוכלים אותו, והוא העוזר לזרע עשו האדמוני לשפוך דם, והוא המקטרג של ישראל הנמולים והמתרחקים מלאכול דם, ואליו כוון המקטרג הערום אשר בטל ברית מילה והתיר הדם מפני שעלה בחלקו וע"כ מחזיקים בו, וזהו שאמר הנביא לזרע עשו (יחזקאל ל״ה:ו׳) אם לא דם שנאת ודם יהדפך, יתנבא עליו אבדן מפני שנאתו דם מילה, וזהו שאמר הכתוב (ירמיהו מ״ח:י׳) וארור מונע חרבו מדם, זה דם המילה.

נאיביות או העדפה לא לראות את הרע

מדרש אגדה

כי ציד בפיו. שהיה מכבד את אביו ומה שהיה צד היה אוכל אותו אביו:

…היה שואל לאביו היאך מעשרין את המלח ואת התבן, והיה יצחק אוהבו סבור בו שהוא מחמיר במצות, והוא לא היה שואל אלא לרמות את אביו, אבל רבקה שהיתה רואה מעשיו הרעים לא היתה אוהבת אותו, אבל ליעקב שהיתה רואה שהוא איש תם, ואוהב ללמוד תורה, והיה הולך לבית המדרש, היתה אוהבת אותו:

מעלת כוח הבינה

בכור שור, בראשית כ״ה:כח:א

ורבקה אוהבת את יעקב. שהיה רועה צאן ועוסק בישובו של עולם ודרך האשה לאהוב מי שמגדל טלאים וגדים:

רמב"ן

כי ציד בפיו אמרו המפרשים (הראב"ע והרד"ק) כי יתן ציד בפיו של יצחק או יביא ויחסר המעשה וכן למועד אשר שמואל (שמואל א יג ח) וה' אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ יא) נתן או שם אותי ויתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד כל היום יתאוה לאכול את הציד ותמיד הוא בפיו לא יאכל דבר אחר והוא המביא לו כאשר אמר איש יודע ציד והנכון בעיני כי היא מליצה כי עשו ציד בפי אביו יכנה האיש במעשה לתדירותו וכמוהו שבתך בתוך מרמה (ירמיהו ט ה) וכן ואני תפלה (תהלים קט ד) וכן אמרו בבראשית רבה (סג ו) קופרא טבא לפומיה כסא טבא לפומיה:

רש"י על בראשית כ״ה:כח:א

בפיו. כְּתַרְגּוּמוֹ בְּפִיו שֶׁל יִצְחָק. וּמִדְרָשׁוֹ בְּפִיו שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁהָיָה צָד אוֹתוֹ וּמְרַמֵּהוּ בִדְבָרָיו:

אור החיים על בראשית כ״ה:כח:א

ויאהב יצחק וגו'. הנה לדבריהם ז"ל (תנחומא) שאמרו שהיה צד אביו בדברים היאך מעשרין את המלח לא חש לעשות כן אלא ליצחק ולא לרבקה כי לא לצד המצוה היה חושש אלא לצד שהיה ירא מקללתו גם לתקות הברכות, מה שאין כן רבקה…

קול בלי לב – לא מייחס זדון

מאור עינים, ואתחנן ל״ז

ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך וגו׳ יש לך אדם שגופו חביב עליו וכו׳ ויש לך אדם וכו׳ הנה העיקר העבודה היא בלב שלם רחמנא לבא בעי כי אף שעובד את השם בדבור ומחשבה מכל מקום אם הוא אינו בתנועת הלב דהיינו שיהיה הלב מתעורר לדבורו וירגיש בתוכיותיו שנתעורר הלב כמו שאם היו דנין אתו על חיותו להורגו היו כל כחותיו ועיקר לבו מרגישין בהצער ואחר כך כשהיו נותנים לו חיותו ופוטרין אותו אזי מיד כשיבא לו הדבור מפי המבשרו בודאי ירגיש לבו בקרבו שנתעורר לשמחה ההיא בהתלהבות גדולה כן בוודאי כשמדבר הדבורים בתורה ובתפלה אפילו אם המחשבה אינו נפרד מן הדבור רק שהלב אינו מעורר בהרגש גדול כאמור במשל אזי האדם אינו דבוק באלהיו כי רחמא פי׳ שיהא דבוק בה׳ לבא בעי. על כן נאמר בכל נפשך יש לך אדם שגופו חביב וכו׳ פי׳ לפי מה שהוא אדם יצייר בדעתו ובמחשבתו הרגש לבו ושמחתו ויש לך אדם שממונו חביב וכו׳ דהיינו אנו רואים אם יש לאדם איזה עסק סחורה שמעותיו בתוכו בודאי ישים כל לבו וכל כחותיו בו ובפרט אם כל פרנסתו תלוי בזה בודאי יתלהב לבו התלהבות גדול כך בחשבו כי כל רגע ורגע נותנים לו חיותו מלמעלה וכל פרנסתו הכל הוא מלמעלה אזי ראוי שירגיש לבו לכל דבור ודבור וכל מעשה כי הלב הוא המלך בתוך איבריו והוא עיקר העבודה לה׳ אשר לא יצוייר עבודה זולתו ואם יעבוד כמה וכמה פעמים אין לו שום עליות מדריגה וצריך לבא לעולם פעם אחרת שיבא לתכלית העבודה ובודאי לא יושג זה בנקל כי לכל דבר הטוב אי אפשר בלי טורח. ובעשו כתיב (בראשית כ״ה, כ״ח) כי ציד בפיו כי ניצוצות קדושות היה בתוך דבורו כמ״ש האיך מעשרין את התבן והוא היה סובר באמת רק שהיה עם הארץ בדבר ואף על פי כן היה עשו וזהו הקול קול י אף על פי שהקול קול י אם הוא רק קול לבד בלי לב אף על פי שמראה תנועות בידיו הידים ידי עשו רק העיקר הוא הלב כנ״ל:

דרך הטיפול ברוע ואגוצנטריות היא על ידי גילוי של אהבה

מי שמתבייש ישנה את דרכו אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)

לכאורה יש לומר איך היה יצחק הצדיק אוהב את הרשע הוא עשו ובודאי כל רז לא אניס ליה. ויובן בס"ד שמן הדרך הוא אם אדם רשע הוא בעל עבירות ואינו רוצה לפרסם רשעתו לפניך מחמת הבושה יותר טוב הוא שגם אתה תעשה עצמך כאלו אינך יודע ברשעתו שבזה אז יש תקוה שלפחות כל זמן שהוא יושב לפניך לא יעשה דבר רע מאחר שהוא מתבייש ממך וכן יש תקוה נמי עוד שאם תספר לו בדברים רבים דרכי מוסר תוכל להחזירו למוטב מחמת הבושה אבל אם אתה מפרסם הדבר שאתה מכיר בו אז הבושה שיש בינך ובינו ג"כ תלך ומו"מ לא ישמע לקול מורים ויעשה בגלוי גם לפניך ובן היה גבי עשו שהיה ערמן ולפני יצחק אע"ה היה עושה עצמו חסיד כיצד מעשרין המלח והתבן ולפי האמת אין לה דין מעשר ומוכרח יצחק אע"ה כשראה שיש לו בושה ממנו אמר יש תקוה שאח"ך יחזור בתשובה ע"י דיברו עמו ולפחות הצלה פורתא הוי שלא יעשה רע בפני אביו כ"א בסתר ולזה אהב אותו כדי להורות שהוא חושבו לצדיק ובזה ישמר לעשות רע בפני אביו וז"ש ויאהב יצחק את עשו אל תחשוב שהיא לגמרי אהבה פנימית מלב ונפש אלא כל זה מפני שראה כי ציד בפיו שהיה ערמן ואינו רוצה שיכיר אביו ברשעתו לכן אהבו לפי שעה לפנים שאמר אולי יש תקוה ממנו שישוב בתשובה מחמת הבושה:

בן איש חי, דרשות, תולדות ז׳

בא הכתוב ללמד שני טעמים לאהבת יצחק את עשו שלא תחשוב שאהב באמת את הרשע אלא הוכרח להראות לו אהבה מבחוץ חדא משום כי עשו היה ציד בפיו רמאי שהיה מראה טלפים לפני יצחק לשאל לו שאלות של חסידות אם מעשרין את המלח והתבן וכיוצא בזה שלא היה רוצה להראות עצמו כרשע לפני אביו לכן אמר אם אין אני מראה לו אהבה ידע שאני מכיר ברשעתו ואז יהיה רשע בפרהסייא ויוסיף רשע עשר ידות משא"כ עתה ימנע בבושתו ממני והב' ראה שרבקה אוהבת את יעקב להדיה ואמר אם גם אראה אהבתי ליעקב ושנאתי לעשו אז יסתכן יעקב בקנאת עשו שהיה מתקנא בו משא"כ עתה אם רואה שאני מראה לו אהבה לא יתקנא מן אהבת רבקה ליעקב כי יסתפק באהבה שלי ולז"א ויאהב יצחק את עשו לא מפני שלא הכיר ברשעו אלא הסיבה חדא כי ציד בפיו שהוא בוש עתה להראות רשעתו ואדרבא מראה חסידות ואם אשנאהו יפקור וירשיע ביותר והב' דרבקה אוהבת את יעקב לבדו ולא את עשו ואם גם יצחק יעשה כן היה מסתכן יעקב מקנאת עשו:

הטוב מעורבב ברע

באר מים חיים, בראשית י״ט:ג׳:ב׳

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ותוכן הדברים כי הנה בעשו היה נבלע כח שורש הקדושה נשמת שמעיה ואבטליון שבאו מאתו ובבוא עשו לפני אביו היה מתנכר אצלו ודיבר אתו בכח אלו הנשמות אשר היו ניצודין אתו והגביר אז כח הטוב לבד, ובם היה מדבר. ולכן אהבו אביו כי סבר אשר תוכו כברו ותמיד הולך בטוב, ובאמת לא כן היה כי היה כולו רע, רק לפעמים דיבר בכח הטוב שבו. ולזה גם כאן בבקשת אברהם אבינו על אנשי סדום אמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ולכאורה מי לא ידע שאין בסדום אף צדיק אחד וכמאמר הכתוב ואנשי העיר אנשי סדום נסבו וגו' מנער ועד זקן כל העם מקצה.

לא לתת לשליליות להשתלט – תעשה פתח בצד

צד=לא דרך הישר. תעשה בה פתח

הכתב והקבלה, בראשית כ״ה:כח:א

… (ערש"י), וראה לפרש מלת ציד עד"ז, כי הוראת צידו מענין צד, אשר יורה על הצדידה והנטייה מכנגד פנים (רש"י ע"פ ואשר לא צדה), והושאל לכל פעולות הנעשות בתחבולה, כי כל הרוצה להשלים איזה דבר בחשאי שלא יתודע לזולתו, הוא בא עליו מן הצד כמלאכת הציידים אשר בתחבולות מרמה יארבו על החיות, לכן נקרא פועל הצידה ציד, וכלי המלחמה מצודה, ופעל הרמי' בכללה ואשר לא צדה, או השליך עליו בצדי' והוא הגורם לזולתו נזק מן הצד בכדי שלא יתגלה מי הוא המסבב הנזק. וישמש פעל זה גם על ההשתדלות בתחבולת מרמה לקשור נפש זולתו אל רצונו ודעתו, כמו לצודד נפשות (יחזקאל י"ז)… ויעקב הפך עשו כי היה איש תם שאינו יודע לרמות וכמ"ש רש"י: ולדבריהם אלה תתיישב דעתנו ממה שיקשה להמפרשים סבת אהבת יצחק לעשו, ויאמרו שהיתה אהבת התועלת שהיה אוכל מצידו, ואין זה נכון, אבל סבת נטייתו אליו היתה מחלקת אמרי פי עשו, וזהו שגילתה התורה ויאהב יצחק כי צַיִד, שהאהבה היתה מסבת מרמה…

לקוטי מוהר"ן קי"ב, ב

וַאֲזַי: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, וְצִדָּה, הִיא מִלְּשׁוֹן (בראשית כ״ה:כ״ח): צַיִד בְּפִיו, וְהַיְנוּ הַיֵּצֶר הָרָע וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא.

חוְזֶה, שֶׁתִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת פֶּתַח בְּהַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַחֹשֶׁךְ הַמְסַבְּבִין מִכָּל צַד. כְּלוֹמַר שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת פֶּתַח מְכֻוָּן מַמָּשׁ בְּצִדָּהּ, כְּלוֹמַר כְּנֶגֶד הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרֵאת צִדָּה. כִּי כְּמוֹ הִתְגַּבְּרוּת הַצִּדָּה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, כֵּן לְפִי זֶה מְכֻוָּן מַמָּשׁ אַתָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת פֶּתַח הַתֵּבָה, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל, וְהָבֵן הֵיטֵב:

קי״ב:ג׳

וְעִקַּר הַכַּוָּנָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַכְלִית הִתְגַּבְּרוּת הַחֹשֶׁךְ וְהַקְּלִפָּה, וְהוּא כָּלוּא וּמְסֻגָּר בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ אֲפֵלָה, הַמְסַבֶּבֶת וּמַקֶּפֶת אוֹתוֹ מִכָּל צִדֵּי צְדָדִים בְּכַמָּה סִבּוּבִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין לוֹ שׁוּם פֶּתַח וְתַקָּנָה וְתַחְבּוּלָה לָצֵאת מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אֲזַי עִקַּר עֲצָתוֹ – שֶׁיַּמְשִׁיךְ עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת, וְיַבִּיט עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וִיבַקֵּשׁ רַק הָאֱמֶת הָאֲמִתִּי.

וּכְנֶגֶד זֶה אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ וְסִבּוּב שֶׁיַּחֲשִׁיךְ לוֹ, כִּי הָאֱמֶת הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְהוּא בְּחִינוֹת: ה' אוֹרִי. וְכֵיוָן שֶׁה' אוֹר לוֹ, אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ שֶׁיַּחֲשִׁיךְ אוֹתוֹ, וּבְוַדַּאי יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ, בִּבְחִינוֹת: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים כַּנַּ"ל, וְהָבֵן הֵיטֵב.

וְהָעִקָּר – שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, מִגֹּדֶל הַחֹשֶׁךְ וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד מִכָּל צַד, אַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא. כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיֹּאמַר: "ה' הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת. אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי, אַף־עַל־פִּי־כֵן יֹאמַר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא.

דוְעַל־יְדֵי הַדִּבּוּר הָאֱמֶת, יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר, וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, וְכַנַּ"ל. (וְעַיֵּן לְעֵיל כָּל זֶה בְּהַתּוֹרָה "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" בְּסִימָן ט.)

קי״ב:ד

גַּם בָּזֶה שֶׁיִּזְכֶּה לִבְקֹעַ פֶּתַח לָצֵאת, יְזַכֶּה גַּם אֲחֵרִים עִמּוֹ, לְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה רְשָׁעִים אֲחֵרִים, לְהוֹצִיאָם מֵהַחֹשֶׁךְ וְהַגָּלוּת שֶׁהֵם אֲסוּרִים שָׁם.

וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת:

וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים – שֶׁתַּעֲשֶׂה פֶּתַח בְּאוֹתָם שֶׁהֵם מִן הַצַּד, כְּלוֹמַר שֶׁהֵם מִצַּד אַחֵר, וְלֹא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, רַק מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְהוּא יַעֲשֶׂה פֶּתַח לְעוֹרֵר לִבָּם לַהֲשִׁיבָם לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ. וַאֲזַי:

דתַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים – הַיְנוּ הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת כַּנַּ"ל,

התַּעֲשֶׂהָ – כִּי אַתָּה תְּקַיְּמֵם בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל:

השליחות של הנפש הבהמית בעולם והמעלה הגדולה שלה

המאבק הפנימי

תניא, פרק ט: אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה

תניא, פרק יג: כדכתיב ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל וכשזה קם כו' שנפש האלהית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות שהיא בינה להתבונן בגדולת ה' א"ס ב"ה ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו ואז אתכפיא ס"א שבחלל השמאלי אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני אלא בצדיק שנאמר בו ולבי חלל בקרבי והוא מואס ברע ושונאו בתכלית השנאה והמיאוס או שלא בתכלית השנאה כנ"ל. אבל בבינוני הוא ד"מ כאדם שישן שיכול לחזור וליעור משנתו כך הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי בשעת ק"ש ותפלה שלבו בוער באהבת ה' ואח"כ יכול להיות חוזר וניעור.

ולכן – יתרוצצו גורם לייסורי נפש

שני שלבים במאבק – עכשיו ולעתיד

אדמו"ר הזקן, מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, תולדות

יאהב לשון עתיד. והוי"ו מהפך לעבר.

ורבקה אוהבת לשון הוה.

ומה שאמרו רז"ל לעתיד לבוא ישראל לא ידענו כי אתה יצחק אבינו

וכעת בגלות אברהם אבינו ויעקב אבינו

לפי שבחינת יצחק גבוה מאוד שהוא בחינת הזהב שגבוה מכסף שהוא חסד. ולעתיד לבוא יושג בחינת יצחק.

ובעשו היה הציד דנשמות קדושות שנפלו לקליפות. היו בפיו ולא בתוכו שלא יהפכנו. ולכן אהבו יצחק שורשו.

ולעתיד לבוא כשיתברר הטוב שנפל להרע ולא יהיה להקליפות חיות אז יכירו יצחק אבינו שזהו שורש שממנו יצא הטוב והרע. אבל כעת בגלות מעורב הוב ברע, (ולכן) צריך להיות ורבקה אוהבת את יעקב ואת עשו שנאתי

התענוג – לגלות את הטוב מהרע

קדושת לוי, בראשית, תולדות י׳

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה, כח). פירוש, כי צדיק התענוג שלו מעליות נצוצות שמעלה הנצוצות אשר נצודו בקליפות ובמה הוא מעלה אותם בתורה ובתפלה שלו שהיא בפה. וזהו כי ציד בפיו, בפיו שלו מוציא הנצוצות. וזהו ויאהב יצחק את עשו, כי בשורש עשו היה נצוצות אשר ניצודו שם, דהיינו נשמת שמעיה ואבטליון ונשמת רבי מאיר וכן כמה נצוצות עד ימות המשיח:

לרומם את הרע

יערות דבש ז׳:ז׳

האר"י ז"ל האריך בזה למאוד וזהו הדבר אשר אמרתי בראיית פני רשע כי לפעמים צדיק מביט ברשע כי יש בפניו נצוצי קדושה וכשהצדיק מביט בו אז הקדושה ממשיכה קדושה כנודע כי כל מין למינו אז מושך הקדושה מן הרשע לעצמו וזה היה ענין יעקב שהביט בפני עשו כי בפני עשו היו ניצוצי קדושה ולכך נאמר עליו (בראשית כה כח) כי ציד בפיו שיצחק הרגיש כי בראשו קדושה ולכך היה ראש עשו במערת המכפלה כי ראשו היה בו מהקדושה ולכך הביט יעקב בו ללקט ניצוצי קדושה והראית צדיקים בשכינה היא גם כן כביכול להמשיך לעצמו קדושה ונצוצות טהרה וזהו אמרו של יעקב לעשו (בראשית לג י) ראות פניך כראות פני אלהים כי שניהם הולכים אל כונה אחת להמשיך לעצמו קדושה וכן במשה שהיה מביט בפרעה היה גם כן לקבל ממנו ניצוצי קדושה אבל לבסוף כשנשלם הליקוט ניצוצות היה אסור להסתכל בפני פרעה ולכך כשאמר פרעה למשה (שמות י כח) לא תוסף ראות פני וכו' אמר משה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך והרצון כן ויפה ובדין דברת כי לא אוכל עוד לראות פניך ובראותי אקבל מסטרא דרע שהוא הכל מסטרא דמותא כנודע רשעים קרוים מתים ואם כן יפה אמרת כאשר אוסיף עוד ראות פניך והיה לו מיתה ח"ו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי תרצו לקרוא גם

Back to top button