רשימות קריאה

מהו ספר התניא בשבילי | טור אישי

לפני כחמש-עשרה שנים, אגב שיטוט סקרני בספריית אוניברסיטת תל-אביב, התגלגל לידי ספר קצר ומרתק: "גוף ונפש", העוסק ביסודות הבעיה הפסיכו-פיזית. הסקירה הפופולארית של היבטים בשאלת יחסי הגוף והנפש עוררה בי סקרנות מחקרית אך גם אישית.

כתלמיד מחקר במסלול לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה, סוגיית היחסים בין הגוף לנפש, בין הממד הגשמי לזה הרוחני, לא היתה קשורה ישירות לתחומים שבהם עסקתי. ואולם העניין שהצית בי הספרון הוביל אותי, במסגרת עבודת תזה צנועה, לנסות ולעמוד על הזיקה בין מדעי החברה למדעי הנפש; בין התנהגויות חברתיות ופוליטיות לבין טבע האדם. את התשובות חיפשתי אצל סדרה של הוגים מערביים, שהיה להם מה לתרום להבנת הקשר המדובר. העיון החל ביוונים הקדומים, המשיך בכתביהם של הוגי הרנסנס והעת המודרנית, והגיע עד חוקרים בני זמננו.

לשאלות המנוסחות בצורה מחקרית-פילוסופית היתה משמעות אקטואלית. באותה תקופה, לצד הלימודים, עבדתי כיועץ פרלמנטרי. המפגש האינטנסיבי עם פוליטיקאים במוקדי כוח חיזק את השאלות הנוגעות למבנה האישיות. כיצד בני-האדם שאנו פוגשים נדמים לרגע אחד מלאי ביטחון עצמי, נושאי בשורה ורצון לתת, ורגע לאחר מכן הם מכוּוצים ומכונסים בתוך עצמם; מה המקור להתפרצויות ולהתקפי חרדה; מדוע לעתים אנשים שכלפי חוץ נראה שיש להם הכול, נוטים למרמור ואומללות ואינם שבעי רצון מחייהם; מהיכן נובעת תחושת חוסר המשמעות ועל אילו יסודות צומחות יהירות ואטימות.

באופן טבעי, החיפוש הוליד תשומת לב גם לתורת הנפש ביהדות. כמה אזכורים והפניות הצביעו על התניא, ספרו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, כספר מקיף ומעמיק בתחום תורת הנפש שכדאי לבחון.

את שיחת הנפש האישית שלי עם בעל התניא אני מקיים כבר קרוב לעשור. זוהי שיחה שיודעת עליות ומורדות. שיחה שמהווה לעתים מקור לביטחון, שמחה ועוצמה, ולעתים מזמינה התחבטויות ושאלות

חיפוש פתרון לבעיה הפסיכו-פיזית

לפני כעשר שנים פגשתי דוקטורנטית בחוג למדעי המוח. ניסיתי לשתף אותה בכמה תובנות שהפקתי מהספרות בנוגע לבעיה הפסיכו-פיזית. בראשית השיחה ביטלה את דברי בביטחון. "אתה לא יודע שהבעיה הפסיכו-פיזית נפתרה כבר מזמן? אין באמת נפש כדבר מובחן מהגוף".

התשובה הנחרצת שלה הרתיעה אותי. אמנם היא ביטאה מגמה בולטת במחקר – שאלות של גוף ונפש עוברות בשנים האחרונות ממדעי הרוח אל תחום המחקר המדעי – ואולם הדברים סתרו כנראה אינטואיציה בסיסית באשר לקיומה של הנשמה. דבריה הולידו בי דחף גדול לברר לעומק מה מציע אותו ספר תניא מדובר. ואכן, התמונה שהופיעה בהדרגה, תוך כדי לימוד בספר, לא הכזיבה. התניא התגלה כחיבור יסודי המציג התייחסות משוכללת אל מבנה הנפש.

יש פער בין הדרך שבה הציבור הרחב, ובעיקר החסידים, לומדים בתניא, לאופן שבו חוקרים קוראים אותו. אפשר לסכם את ההבדלים בנקודה אחת משמעותית: בעבור החוקרים מדובר במשנה עיונית, חלק חשוב מהתפתחות תורת הקבלה והחסידות. בתוך כך הם מנסים למצוא סתירות, חזרות ואי-בהירות בספר, כדי להצביע על מגמות בחייו ובתורתו של הכותב. לעומתם, הלומדים בתניא רואים בו ספר הדרכה לחיים; ספר 'פסיכולוגיה מעשית'; מתכון מצליח להשגת יציבות נפשית, התגברות על קשיים וטלטלות פנימיות; דרך חיים הקשורה קשר ישיר לדבקות בבורא וגילוי עוצמת הנשמה. החסידים קוראים את התניא כגילוי תורת אמת רלוונטית, ולא כחלק מדיון דתי ארכאי. הם מבינים את האמור בו דרך מאות מאמרי פרשנות המרחיבים את העקרונות המובאים בספר. מאמרי פרשנות המגשרים בעבורם על מה שנדמה לחוקרים כחזרות או אי-בהירות.

אני מודה. נכנסתי אל הספר מרכיב משקפי חוקר ונשביתי בקסמיו. הקריאה בתניא כספר הדרכה לטיפול בנפש היתה בעיניי הרבה יותר מַפְרה ומרתקת מקריאה בו מהזווית המחקרית.

ביקשתי ללמוד על מבנה האישיות וגיליתי שתוך כדי הוראת תורת הנפש, ספר התניא שוזר סדרה של תשובות לסוגיות קיומיות כבדות משקל. שאלות כגון: מיהו האדם, מיהו הבורא, מה הקשר ביניהם, מהם עיקרי היהדות ומה תפקידה של היהדות בקשר שבין האדם לבורא.

מחבר ספר התניא איננו מתווכח עם קוראיו. הוא גם אינו מתאמץ לשכנע או ליפות את מה שהוא מסמן כעקרונות יסוד במחשבה היהודית. לא כל התשובות שהוא מעניק קלות לעיכול, כך הרגשתי לאורך שנים. תפיסת החיים על-פי התניא היא של ניסיונות ואתגרים בלתי-פוסקים. הוא אינו מציג מבנה חיים של הרמוניה, הבטחות ופתרונות קסם. ולמרות זאת, השיטה שהציע בעל התניא משכה עוד בימיו אלפים רבים מקרב יהודי מזרח אירופה, שראו בה מענה מעשי לקשיי האדם ולתחלואי החברה.

פגישה אינטימית עם בעל התניא

הכניסה אל בעל התניא לפגישה אינטימית, כפי שהוא עצמו מתאר את המטרה שלשמה כתב את ספרו, שונה מישיבה מודרנית על כורסת הפסיכולוג. זוהי איננה שיחה במובן של דיאלוג. בשני המקרים האדם חפץ במנוחה לנפשו. הוא מושיט יד ומבקש סיוע בהתמודדות עם כישלונות, דכדוך או דיכאון, חרדות, מתחים, תחושות אשם, בדידות, העדר משמעות ודימוי עצמי נמוך. ואולם הדרך הטיפולית אינה דומה. מערכת היחסים בין הרבי לחסידיו שונה מזו של הפסיכולוג ומטופליו. בעל התניא מתעקש, כמטפל, להכיר בתוך עצמו את מקור הבעיות של המטופלים. ההזדהות שלו איננה חיצונית, בניסיון ליצור אווירה נינוחה, הקשבה והעדר שיפוטיות. אם הוא אינו מזהה בפנימיותו את המקור האפשרי של הבעיה, את הרגש הפגום, את החסך, הוא יימנע מלייעץ ולסייע באותה בעיה. בד בבד, פגישת היחידות תובעת מ'המטופל' מאמץ, ריכוז, עבודה עצמית ונכונות לשינוי. עבודה הכוללת בין היתר לימוד, קריאה והפנמה של רעיונות. על-פי רבי שניאור-זלמן, טיפול והגשמה עצמית הם לעולם חלק ממערכת רחבה יותר של ערכים, עמדות ותפיסות לגבי העולם ותכלית האדם. 

המטרה העיקרית בשיחת הנפש היא כמובן שהלומד יכיר את עצמו. מסיבה זו, בין היתר, הקסם של שיחת הנפש הצומחת מתוך הלימוד בתניא לא פג בחלוף השנים. ההזמנה של בעל התניא את קוראיו לפגישה אינטימית עמו, דרך הלימוד בספרו, נותרה פתוחה ורלוונטית.

את שיחת הנפש האישית שלי עם בעל התניא אני מקיים כבר קרוב לעשור. זוהי שיחה שיודעת עליות ומורדות. שיחה שמהווה לעתים מקור לביטחון, שמחה ועוצמה, ולעתים מזמינה התחבטויות ושאלות.

לא גלולת פלאים

לפני כחמש שנים כתבתי את הדברים שלמעלה, כהקדמה לספרי 'לנצח כל רגע מחדש' (הוצאת ידיעות ספרים). בדרך כלל ההשפעה של לימוד מתפוגגת לאחר זמן. אלא שבמקום להניח את התניא בצד מצאתי את עצמי נסחף שוב ושוב לקריאות מחודשות במפעל האדיר של רבי שניאור-זלמן מלאדי.

כל קריאה מחודשת כזאת הובילה לא רק לתובנות נוספות, אלא בעיקר להטמעה של התכנים. האתגר הגדול של החיים האנושיים, מסביר אדמו"ר הזקן, הוא לא רק ההבנה של תשובות לשאלות כגון איך העולם העובד, כיצד צריך לחיות את החיים, וכיצד להתמודד עם רגשות לא-רצויים. האתגר הגדול הוא להתגבר על האטימות, על טמטום הלב. על מצבים שבהם אנחנו מבינים היטב את הדברים, ולא מצליחים ליישם אותם בחיי היום-יום. כדי לעמוד באתגר הזה לא דיי ללמוד רעיון ולהתקדם הלאה, כך התברר לי במרוצת השנים. צריך להתבונן בו, לחיות איתו.

העיון הבלתי-נגמר בתניא מאפשר להתגבר על אטימות הלב המקשה את השינוי. הוא מאפשר למצוא את התובנות בתוך הנפש פנימה, להכריע באמצעותם התמודדויות שונות, להתגבר על מהמורות ולשנות בהדרגה את כל מה שאנחנו חושבים על הקשר עם הבורא, על מערכות היחסים ועל השליחות שלנו בחיים.

ברוב הסדנאות והשיעורים אנשים מחפשים את נוסחת הקסם. את גלולת הפלאים שבה יבחרו, והיא שתפתור להם את הבעיות. אדמו"ר הזקן אינו מספק גלולה כזאת. הוא מעניק דרך, ארוכה וקצרה. היישום של תכני התניא מלמד שאי-אפשר להתמודד עם רגשות לא-רצויים, לממש פוטנציאל, לשפר את הזוגיות, להגביה את הילדים, לעשות שינוי, לפתח תנועה של ביטחון ולהעצים את האמונה, בלי להפוך לאנשים שמתפתחים, לומדים ומתבוננים. הקשר הקבוע לתכנים, וההתבוננות בהם, הם החיסון כנגד אטימות הלב.

להתמקד בשאלה אחרת

כיצד צריך להלך בדרך שמציע בעל התניא? פעמים רבות מי שלומד את התניא והתובנות העולות ממנו אינו עושה זאת כדי להעשיר את עצמו אינטלקטואלית, אלא כדי לפתור בעיות ממשיות בחייו; להתגבר על משברים רגשיים או זוגיים ולהתניע מחדש את עולמו הרוחני. רוב האנשים שאינם באים מעולמה של החסידות רוצים ללמוד את התניא לא מפני שהוא ספר חשוב ומשמעותי, אלא כדי להפיק מהלימוד את מה שהתניא יכול לתת להם. בעידן של זמננו, לימוד פופולרי, כזה שפונה לקהל הרחב, צריך לעמוד בדרישת היישומיות. הלומד תמיד ישאל את עצמו מה הלימוד נותן לו. בשל כך הנטייה הרוֹוחת היא לחפש בתניא עצות וכלים פרקטיים. הנטייה הזאת טבעית גם לאור העובדה שאדמו"ר הזקן עצמו מצהיר שכתב את התניא על בסיס עצות שהעניק לפונים אליו, והוא מבטיח כי בספר עצמו יש "תשובות לכל השאלות".

אלא שדווקא מתוך החיפוש אחר היישומיות, מחבר התניא מציע להתחיל בשאלה אחרת. השאלה שהוא מציב בראש אינה כיצד צריך להתמודד עם המאבקים הפנימיים וכיצד צריך לנצח בהם, אלא כיצד אנחנו צריכים להיראות; מה המצב האנושי האידיאלי; מהי התודעה שצריך לשאוף אליה; כיצד צריכה להיראות זוגיות וכיצד צריכה להיראות הורות.

מתשובותיו של בעל התניא ניכר שהוא מבקש לשכנע אותנו שביכולתנו לחיות חיים מלאים יותר, תוססים, מלאי התרגשות ולהט. באחת משיחותיו הצביע אדמו"ר הזקן על הכינוי שהזוהר מכנה את האהבה והיראה – גדפין, כנפיים. האהבה והיראה הן כמו כנפי העוף. הכנפיים אינן עיקרו של העוף, אלא רק משמשות אותו למעוף. כך האדם לא נברא בשביל האהבה והיראה, שכן המעשה הוא העיקר. ואולם בלי כנפיים העוף אינו יכול לעוף ולהתרומם, והאדם אינו יכול להתעלות ממצבו. ובלשונו: "בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא וחשוב כמת" – בלי יראה ואהבה (התורה והמצוות) לא עולות למעלה והאדם חשוב כמת.

הבעל-שם-טוב אומר (כתר שם טוב חלק א,קל): "הזהירו חכמי הקבלה בכל מצווה ותורה ותפילה שיהיה בדחילו ורחימו" [=ביראה ואהבה]. האדם צריך ללמד את עצמו לאהוב. בכל מעשה שלו, בכל תנועה, בכל מצווה, צריך שיעורר בתוכו את האהבה. לצד האהבה הוא נדרש לעורר תנועה של יראה. יראה יש בה דרגות רבות, אך בהכללה ובקיצור מדובר ביכולת הרגשית לסגת לאחור, לפנות מקום, להיות מסוגל לקבל ולא רק להשפיע. ביחסים האנושיים היראה קריטית למי שרוצה לאפשר לאחרים לצמוח לידו.

המעוף דורש מאמץ

לאן צריך האדם לעוף? הרגשות הם המנוע של הנפש. המטרה שלהם היא להוציא את האדם ממקומו ולקרב אותו אל הבורא, אל הזולת, אל בן הזוג, אל החיים עצמם. להניע אותו לעשות, לפעול. האהבה היא רגש, ולכן היא המנוע של החיים. כשאנחנו מגלים את רגש האהבה אנחנו נותנים מקום לזולת בתוך חיינו, בתוך נפשנו. לכן בלי אהבה האדם נשאר במקומו, כפי שהעוף אינו יכול לעוף והדג אינו יכול לנוע במים.

בלי אהבה ויראה אפשר לתפקד, אבל אי-אפשר להתקרב. דמיינו לכם זוגיות נטולת אהבה. בלי אהבה, בוערת, מחיה, הזוגיות נהפכת טכנית, פונקציונלית. יש בה רק חלוקת תפקידים ומילוי משימות. החיים הופכים להיות נטולי חיות, חסרי קרבה ורגש, וחסרי יכולת לגלות את הבורא כשותף ביחסים. גם בלי יראה הזוגיות תהיה חסרה. היא לא תאפשר לבני הזוג להתמזג, לתת מקום; היא תהיה חסרת הערכה הדדית.

באותו אופן מידותיו של הבורא מקרבות אותו אל העולם. הן קושרות אותו עם הבריאה. בלי מידותיו, לא היה כמעט קשר בינו לבין העולם שברא. לכן הרגשות, והאהבה והיראה בראשם, עוזרים לגלות את התוך, את הפנימיות של העולם והאחדות המתקיימת בו.

לשָם, למצב שבו אנחנו מתרגשים מחיינו, אדמו"ר הזקן מכוון אותנו. נכון, זה אתגר לא פשוט ולא טבעי, אבל השינוי לא מתחיל באיסוף כלים. הוא מתחיל בשרטוט בהיר של התמונה שאליה אנחנו שואפים – כיצד צריכים להיראות חיינו. והם צריכים להיראות מלאי אהבה ויראה, מלאי תשוקה וחיות, שירוממו אותנו מעל המרוץ והחרדות הטבעיים מפני העתיד. לעבר עולם נטול טרדות ודאגות ומלא התקשרות ומתיקות, בדיוק כפי שמבטיחים לנו חכמים שעתיד להתקיים בזמן הגאולה.

האם זה פשוט? לא. תנועת הכנפיים של העוף דורשת מאמץ. עוף מנופף בכנפיו עשרות פעמים בדקה. גם אהבה דורשת מאמץ. לכן האהבה נקראת בזוהר פולחנא דרחימותא, עבודת האהבה.

האהבה, כמו יראה, היא רגש מושכל. כלומר, היא תלויה בהתבוננות. כדי שאדם יאהב את חייו, את ביתו, את זוגתו, הוא נדרש להתבוננות. הוא נדרש לעורר בתוכו את האהבה. בלי מאמץ אקטיבי זה לא יקרה לאורך זמן. הדברים נכונים ביתר שאת גם לגבי הבורא. כדי שתתעורר תנועה של אהבה צריך להתבונן בטוב, בחסדים, במבנה העולם.

את מפעל חייו בוחר אדמו"ר הזקן לחתום באגרת קצרה, 'הנפש השפלה', בהדגשת חשיבות האהבה. באיגרת הזאת שכתב שעות אחדות קודם הסתלקותו, הוא מתאר מאבק אימתני בין האמת לבין החסד והאהבה. האמת לא רצתה בבריאת העולם. בסוף האהבה ניצחה. האיגרת דורשת עיון מעמיק לעצמו אבל את אחד המסרים העולים ממנה אפשר לנסח בקצרה: לעולם לא להתייאש מהאהבה, לחפש אותה, לעורר אותה, בכל גיל ובכל מצב. גם אחרי שנים של קרירות.

את המתנה הזאת, של לימוד והתבוננות מעמיקה ממגוון זוויות, את הסולם לטיפוס, את הדרך לחיים מלאים ומשמעותיים – הביא אדמו"ר הזקן לעולם. עכשיו כל מה שנותר זה להודות לו ולהמשיך לנצל את המתנה שהעניק לנו.

פורסם בחוברת בשעריך תניא, לקראת ארועי צמאה, י"ט כסלו התשפ"א, בהפקת מעיינותיך ועריכת הרב מנחם ברוד והרב משה שילת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי תרצו לקרוא גם

Back to top button