לפתח עמוד שידרה פנימי | חנוכה
כל אדם צריך לפתח לעצמו עמוד שידרה, תוקף הנובע מחיבור פנימי. עמוד השידרה כולל מרחב מסוים שבו הוא מוכן להקריב מעצמו ולעמוד מול הרוחות המנשבות כדי לגלות את כוחותיו הפנימיים. התהליך הזה של עמידה מול העולם גובה מחיר, אבל מחזיר בחירות ויצירתיות.
מקורות
1. פתיחת המרד החשמונאי
- מגילת אנטיוכוס
היא המתינה שמונה ימים, כדי שתוכל למול את בנה ואז זרקה אותו מהחומה. התינוק מת במקום. בעקבותיו קפצה גם היא. היה זה בנה שנולד לה מבעלה שמת. במעשה זה היא הציתה את נס המרד. כמו אמרה לכל אותם בעלים ואחים המסתתרים מפני המלחמה כי אם לא יעזרו עוז לצאת להילחם באויביהם, לא יהיו להם לא בנים ולא נשים, וסופם להימחק מעל פני האדמה.
במקום אחר, על-פי גרסה אחת, יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, שיפת תואר הייתה, הצליחה להציל את עירה מהמצור היווני בזכות תושייתה. היא יצאה אל שר הצבא היווני עם מאכלי גבינה ויין ולאחר שנשתכר שלפה את חרבו וערפה את ראשו.
- קרב בית חורון
ספר מקבים א, ג׳
"וישמע סירון שר צבא ארם כי נאספו כל יראי ה' אל יהודה, וכי נקבצו אליו עם רב למלחמה, ויאמר.
אכבדה ביהודה ובעמו ובכל בוזי דבר המלך, לעשות לי שם בארץ
ויאסור את רכבו, וחיל כבד מן הגויים עלו אתו להינקם בישראל, ויבוא עד מעלה בית חורון.
ויהודה יצא אך במתי מעט לקראתם.
ויהי בראותם את מחנה האויבים, ויאמרו הנה אנחנו יוצאים במתי מעט, ונפשנו יבשה מבלי אוכל, ואיך נעמוד לפני החיל הנורא הזה.
ויען יהודה ויאמר: היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים, ואם יש מעצור לו להושיע ברב או במעט…
לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו.
ויהי ככלותו לדבר ויפול בחתף עליהם, בטרם ידעו בבואו, ויך את סירון ואת עמו לפי חרב."[1]
- נוסח על הניסים
"וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה.
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל, חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה, עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם, מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בָּעוֹלָמֶךָ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ, וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ, וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ, לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל."
מעטים לא יוצאים לקרב מול הרבים אלא אם הם מאמינים שיש להם משהו חשוב שהם לא מוכנים לוותר עליו.
2. להתחזק בנקודה מועטת
כל אדם צריך לחפש משהו בתוכו, משהו שהוא מוכן להתאמץ עבורו. שהוא מוכן להקריב בשבילו. מקום שבו הוא לא מתרגש מביקורת.
שפת אמת, בראשית לחנוכה ח
"בימים אלו צריך כל אחד להתחזק בנקודה מועטת שנמצא בכל איש ישראל ששורה בו ברכה כמ"ש רבים ביד מעטים טמאים ביד טהורים כל זה הוא בכל נפש ישראל אף שכחות סט"א הם גבורים ורבים עכ"ז השי"ת נוקם נקמתינו באלה הימים. ואיתא רבת את ריבם כו' פי' שישועות הבורא ית' תליא ברצון האדם וכפי כח השנאה ומריבה שהיה לבנ"י כך עזר להם הבורא ית'. גם פי' רבת את ריבם שהשוו מריבת בני ישראל למריבת הבורא ית' כלומר שהיה שנאתם על מלכות יון לשם שמים בלבד על שרצו להשכיחם ולהעבירם כו'. לכן נראה שתקנו הימים רק להלל ולהודות אף שהיה הצלה בגופם ג"כ. רק בעבור שנעשה להם הנס בזכות זה שהיה עיקר שנאתם על הנפשות שמררו חייהם בהעברת הדת ולא על צער הגוף הנ"ל:”
3. לא ללכת אחר הרוב
למה צריך למצוא נקודה פנימית? כי העולם שואב, מטלטל, דורש שניכנע לו ונלך אחריו.
הרבי מליובאוויטש , אגרות קודש, כרך י"א, ג'תסט
"שהאדם רואה או שומע יכול ובמילא גם צריך ללמוד הוראה בעבודתו אם השי"ת, ועאכו"כ במאורע שנוגע לכו"כ מבני ישראל, וברפט אם רואים שמסר השי"ת רבים ביד מעטים באופן נסי, ה"ז צריך לעורר תוספת כח לעבדו ית', ואין להתרשם כלל וכלל ממה שישנם נוהגים באופן אחר, ורוצים לבאר הנהגתם ע"פ שכל שהם הרוב, והנ"ל הוא הוכחה להיפך, שאין הרוב בכמות מכריע כלל וכלל, וגם אלו המתנהגים אחרת יודעים עד"ז, אלא שיצרם הרע אין נלחמים בו כראוי, ולכן נופלים תחת משלתו, שזהו נוסף על כל שאר הענינים הנהגה דכפוי טובה באופן היותר מבהיל.
משל למה הדבר דומה, למלך גדול ורב, שמראה אהבת הגדולה והעצומה לאיש הדיוט נבזה שפל אנשים כו', ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו כו', ומכניסו להיכלו היכל המלך כו' (ע"ד המבואר בתניא פרק מ"ו), האפשר לומר ששפל אנשים זה יאמר למלך, אשר היכל זה אינו של המלך אלא של ההדיוט, ולכן יתנהג בו כפי רצונו, ותחלת הנהגתו היא לגרש אתה מלך מהיכלו בכל האופנים שאפשרי, והיינו ע"י הנהגה גסה היפך ציווי המלך על כל צעד וצעד?! והנמשל מובן…"
4. להאמין בניסים טבעיים
למה זה חשוב – להבין את האופן שבו ברא הבורא את הבריאה.
רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, קדושת לוי קדושת לחנוכה, קדושה רביעית
"ועתה אבאר על מאמר חכמינו ז"ל (שבת כא:) מצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, וגם על קריאת שם חנוכה. דע, כי הנסים אשד עשה לנו הבורא ברוך הוא מתחלקים על שלשה אופנים.
כי הנה יש נסים נסתרים ויש נסים נגלים.
הנסים הנגלים, כמו שנעשו לאבותינו במצרים כמו דצ"ך עד"ש באח"ב וקריעת ים סוף שהם שנוי טבעיים והכל ראו באלו הנסים.
ויש נסים נסתרים, כמו בימי מרדכי ואסתר שהיה כמדומה שהוא טבעיית שבתחלה גדל את המן ואחר כך אהב את אשתו והרג אוהבו בשביל אשתו, וגם הנס הנזכר בעל הנסים שמסר רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים כו'. והנה נס נסתר, שהמה בדרך מלחמה וגם מעשה יהודית היה קצת בטבעים. אמנם באמת מעשה נסים ולא טבעיית אבל נס נסתר היה ולא נס נגלה. וכן מבואר באור חדש שחיבר בעל גור אריה, שנס חנוכה היה קצת טבעיית. גם אדומ"ו בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער ז"ל אמר, שנס נגלה כמו במצרים נקרא יום שמאיר לכל.
והנה הנסים נסתרים נחלקו לשני בחינות. בחינה אחת, כמו פורים שהשם יתברך עילת כל העילות הוא סבב הסיבה בעצמו ובכבודו בלי שום פעולה מהתחתונים עד שהפר עצת המן הרשע והשיב לו גמולו בראשו והציל אותנו מכף כל העריצים והתחתונים לא עשו כלום שום פעולה. ומה שזמנתה אסתר להמן הוא מטעם שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה טו:) כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו כו', או כדי שיהרג הוא והיא כו', ומטעמים אחרים.
אבל בחנוכה, עשו תחתונים איזה פעולה, כי חשמונאי ובניו נלחמו מלחמות ה' ועשו פעולה, רק שהשם יתברך עשה שלא כדרך הטבע ומסר גבורים ביד חלשים כו', אבל היה באיזה סיוע תחתונים. נמצא הם שלשה מדריגות.
נס דיציאת מצרים, היה שינוי טבעית והוא נקרא יום והוא נס גדול.
וקטן ממצרים הוא פורים, שהיה בטבעיית קצת נס נסתר והוא נקרא לילה כאשר כתבתי בשם אדומ"ו ז"ל אבל לא היו בסיוע התחתונים.
וקטן מפורים נרות חנוכה, שהיה נס נסתר וגם סיוע מתחתונים.
לכן אחר ראש השנה ויום הכפורים ושמיני עצרת כאשר ביארתי בדרוש דלעיל, בתחילה חנוכה, ואחר כך פורים, ואחר כך פסח, כי מעלין בקודש ולא מורידין, כי אנו ממשיכין ההארה של הנסים והחסדים של חנוכה שהמה אינם כל כך גדולים שהוא נס נסתר בסיוע התחתונים במלחמות חשמונאי ובניו, ואחר כך מעלין בקודש ומקבלין ההארה מחסדים ומנסים דפורים שהוא נס נסתר אבל לא היה בו סיוע תחתונים שהמה יותר גדולים מחנוכה. ואחר כך מעלין בקודש, ומקבלין ההארה יותר גדולה בנסים וחסדים דפסח, שהיה בו נס נגלה שהוא דומה ליום שמאיר לכל…
והנה אם אדם חס ושלום אינו מאמין בנסים נסתרים, אזי הוא במחשבתו שכך הוא ההרגל שביום מאיר החמה ובלילה מאיר הלבנה ובלילה הוא ישן וביום הוא נעור והמרבה בסחורה הוא מעשיר וההולך למרחקים הוא מרויח וכשהוא חולה ליקח רפואה והוא סבור שכך ההרגל.
אמנם כשרואה נסים נסתרים אשר מסר האל הבורא ברוך הוא גבורים ביד חלשים, וכמו מפלת המן, וכל שכן נסים נגלים. הוא רואה שאין העולם מתנהג בהרגל, רק שהשם יתברך הוא המתיר אסורים והוא הזוקף כפופים והוא הגולל אור מפני חושך והוא היוצר אור והחושך. והשם יתברך הוא הרופא חולים. ועיין שם ברמב"ן בפרשת בחקותי, שחשב לחטא על מלך יהודה וגם בחליו לא דרש אלהים והכל בידו יתברך שמו, רק קודם שרואה הנסים הוא סובר שהכל הוא בהרגל, כי ההרגל הוא הטבע והרגל והטבע הכל אחד והוא מעשה בעל דבר שתולה בהרגל:
אמנם אחר התגלות הניסים הנגלים והנסתרים כמו חנוכה, שמסר גבורים ביד חלשים. ומפלת רשעים כמו בימי מרדכי ואסתר. רואה שאין העולם מתנהג על פי ההרגל… והנה הרא"ה כתב בספר החינוך, שבזה שאנו עושים מעשים טובים כמו בפסח אכילת מצה אזי מעשה מעורר המחשבה שהמחשבה מזדככת ומאמין בנסים ונפלאות ומאמין בהבורא ברוך הוא על ידי מעשים אכילת מצה ופסח שהמחשבה נתעוררת לטבעיות המעשים והוא הדין בכל מעשים טובים מתעוררת המחשבה לטובה כן כתב הרא"ה.
והנה האר"י ז"ל כתב, שהשוק מרומז על חצונים. וזה מצותה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, כלומר מצותה משתשקע החמה, נסים נסתרים אשר המה מרומזים בשקיעת החמה שאינו מאיר כל כך. ועד שתכלה רגל מן השוק, כלומר שצריך אתה לחשוב במחשבתך בהדלקת נר חנוכה שתכלה רגל מן השוק, שתכלה ממחשבותיך שהעולם מתנהג על פי הרגל הטבע. וזה המחשבה היא מעשה חצונים ומחשבת יצר הרע אשר המה רמוזים בתיבות שוק. ובהדלקת נר חנוכה, תכלה זה המחשבה לילך ממך זה המחשבה שהעולם מתנהג על פי ההרגל. ורגל, לשון רגילת מן השוק אשר זה המחשבה בא מן החיצונים אשר הוא מרומז בשוק… ולכך בנר חנוכה הוא מודה על הנסים אפילו על נסים הנסתרים שהוא מרומז בשקיעת החמה לכן הולך ממנו ומכלה זה המחשבה רעה שהעולם מתנהג חס ושלום על פי ההרגל. וזה לשון הרמב"ן סוף פרשת בא, מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים נסתרים שהם יסוד התורה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שמאמין בכל דברינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגי העולם עד כאן לשונו:
והנה שהבורא ברוך הוא יתברך שמו הוא מלך העולם ומי שהוא מלך אזי מחדש בעולמו כרצונו ואין בהם שום טבע והרגל לומר שכך מתנהג עולם תמיד, רק שאפילו בטבע הבורא יתברך שמו שהוא מלך העולם הוא מחדשו וברצונו מחדש הטבע וברצונו מבטל הטבע ואינו אומר שזה שהיה אתמול הוא יהיה, רק שבכל יום ויום הקדוש בדוך הוא מחדש כל ברואיו כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שהוא המלך הטוב תמיד בכל עת ובכל שעה. וזה עד שתכלה רגל מן השוק, שלא לאמר שהוא חס ושלום ההרגל, רק אנו מודים שהוא מלך עולם ועד ולעדי עד ימלוך והוא המחדש ובזה מאמין שהנסים נסתרים אינם טבעים, דק שהוא מחדש את העולם תמיד בכל עת ובכל שעה, רק לפעמים מחדש את הטבע כמו כשקבע בהעולם בששת ימי בראשית ולפעמים מחדש דבר חדש כגון נס נגלה,
רק המודה בנס נסתר אזי הוא מודה שהוא מחדש תמיד ואפילו הטבע הקבוע בעולם.
וזה חנוכה, לשון חנוכת הבית, לשון חדש שאנו מודים בנסים הנסתרים ושהוא מחדש תמיד אפילו הטבע הקבוע בעולם ואין העולם מתנהג על צד ההרגל חס ושלום.
וזה להדליק נר חנוכה, כלומר שיאיר זה הבחינה שהוא מחדש תמיד העולם בכל עת ובכל שעה וזה הבחינה יאיר תמיד בתוך מחשבותינו ויטהר לבנו לעבודתו אחר שהיינו מסורים בידו יתברך שמו.
והבחינה שכתבתי לעיל הוא שהוא ברא וחדש את העולם. ומה שכתבתי עכשיו שאפילו אחר שברא את העולם הוא מחדש תמיד הטבע הקבוע בו. וזה אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, אתה הוא המלך המחדש את הטבע תמיד וזה ה' מלך ה' מלך והבן:"
5. כיצד מגלים עמוד שידרה
- גילוי מסירות נפש
"ועוד זאת, שגם ההצלה דבנ"י היתה ע"י הנהגה שלמעלה מטו"ד (היפך השכל), שהו"ע המס"נ. הן בחנוכה, ע"י המלחמה באופן דמסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו', שהנהגה זו (שחלשים ומעטים יצאו במלחמה נגד גבורים ורבים) אין לה מקום בשכל, אלא היא באופן דמס"נ. והן בפורים, שהתחלת ביטול הגזירה הי' עי"ז שמרדכי קיבץ תינוקות של בית רבן דוקא ולמד עמהם תורה, עד שעלה קולם למעלה כקול גדיים, ואז נטל הקב"ה אותן אגרות שגזר עליהם וקרעם וכתוצאה מזה נעשה לאח"ז ביטול הגזירה למטה. ובהמשך לזה היתה הנהגת בנ"י למטה, נשמות בגופים (שלא ידעו שנשתנה גזר הדין למעלה), באופן שמסרו עצמן למות כל השנה כולה ולא עלתה להם (אפילו אצל הקטן שבהם) מחשבת חוץ ח"ו. ודוקא ע"י ענינים הנ"ל שהם למעלה מטו"ד נעשה ביטול הגזירה באופן דונהפוך הוא.
וכללות הענין בזה, שחנוכה ופורים הם ב' החגים שניתוספו בזמן הגלות דוקא. דהנה, גם נס חנוכה שהי' בזמן בית שני, הרי גם אז היו בנ"י בגלות. ועאכו"כ נס פורים, שגם לאחרי הנס אכתי עבדי אחשורוש אנן. וכיון שכללות העבודה דזמן הגלות היא באופן של מס"נ דוקא, לכן, גם ההתנגדות שמצד הלעו"ז היא (לא בנוגע לענינים של שכל, אלא) בנוגע לענינים שלמעלה מטו"ד דוקא. אמנם, התנגדות זו מעוררת את הכחות הפנימיים והנעלמים, שעל ידם נעשית העבודה ביתר תוקף וביתר שאת (כנ"ל ס"א)."
מדוע נקבע הנס על פח השמן ולא על הניצחון?
"…ע"י המלחמה באופן דמסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו', שהנהגה זו (שחלשים ומעטים יצאו במלחמה נגד גבורים ורבים) אין לה מקום בשכל, אלא היא באופן דמס"נ."
תורת מנחם, ד – שנת תשי"ב – חלק ראשון, ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח…, רו
"והנה מכיון שהמסירת נפש היתה באופן נעלה כל כך, לכן גם הנס שנפעל עי"ז הוא נס נעלה ביותר. דמלבד נס הנצחון דמסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים הי' גם הנס שמצאו פך שמן שלא הי' בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. והנה לכאורה זה גופא דורש ביאור, מדוע עשה הקב"ה שימצאו פך שהספיק ליום אחד בלבד, ואחר כך הצטרכו לנס גדול כזה שידליקו ממנו שמונה ימים, ולא מצאו מלכתחילה פך שיספיק לשמונה ימים. אך הענין הוא, שרצה הקב"ה שיהי' נס מופלא כזה משום שעבודתם מלמטה היתה במסירת נפש מופלאה ביותר. ובזה יובן גם מה שהנס נעשה במנורה דוקא, דהרי ידוע דענין המנורה (נר המערבי שבה) הי' כדי להיות לעדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל… ומכיון שישראל ע"י עבודתם במסירת נפש שלמעלה מטו"ד המשיכו מלמעלה את גילוי האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, לכן הי' זה באופן של נס נפלא שלא הי' בו להדליק אלא יום אחד והדליקו ממנו שמונה ימים…
וע"פ הנ"ל מובן עומק הענין דחיבתן של ישראל, שע"י המס"נ שלמעלה מטעם ודעת המשיכו את האהבה העצמית שלמעלה שהיא למעלה מטעם ודעת, להראות חיבתן של ישראל.
והנה נתבאר לעיל (בד"ה פדה בשלום), שיש שני אופני בירורים, בירור בדרך מלחמה ובירור בדרך מנוחה. דבירור בדרך מלחמה הוא ע"י שנכנס במשא ומתן עם המנגד, שישנה מציאות המנגד (האויב) והיא מציאות חזקה, אלא שהוא לוחם עמו ומנצחו. ומכיון שעדיין ישנה מציאות האויב גם לאחר שניצחו הרי יכול להיות חוזר וניעור. אמנם הבירור בדרך מנוחה הוא באופן שהמנגד מתבטל בדרך ממילא…
ובכל זה יובן מה שמצות נר חנוכה היא דוקא על פתח ביתו מבחוץ ודוקא משמאל ודוקא משתשקע החמה (דלא כנרות המקדש ונרות שבת). כי מכיון שהנס דחנוכה בא כתוצאה מהמס"נ שלמעלה מטו"ד לגמרי כנ"ל, שעי"ז נמשך מלמעלה גילוי האהבה העצמית דהקב"ה לישראל, ולכן הי' הנס שהדליקו בשמן טהור דוקא כנ"ל, יש לומר, שזהו ע"ד הבירור דלעתיד לבוא שמתבטל לגמרי ענין הטומאה, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והיינו שיש מעלה בנרות חנוכה אפילו לגבי הגילוי שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים."
- יתרון הרוח על הכמות
מהר"ל מפראג, נר מצוה, חלק ב ט׳
"ואע"פ שהנצחון היה "רבים ביד מעטים" [כמו שאומרים ב"על הנסים"], מ"מ יתכן לומר שלא היה בזה נס, וכמו שביאר בגו"א בראשית פי"ד אות טו שלפעמים החלשים והמועטים מתגברים על החזקים והרבים "במקרה… משום דמזלא גרם". אמנם כאן ביאר שאפשר היה ליחס את נצחון המלחמה ל"כחם וגבורתם", ולא למקרה. וכנראה שכוונתו היא שכחם וגבורתם הועילו להם במקרה."
אדמו"ר הזקן, תניא: פרק כ"ו
"ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול. כי: כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומ"ש בכל עצב יהיה מותר פי' שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו הבאה אחר העצב האמיתי"
כשאתה ממעט את עצמך אתה מנצח רבים
עריכה: אבישי הארוניאן הגוני
[1] קרב בית חורון שנערך בשנת 166 לפנה"ס, בין סירון והחיילים הסלאוקים לבין יהודה ואנשיו. היה זה הניסיון השני של האימפריה הסלאוקית לדכא את מרד החשמונאים. אך ניסיון זה כשל. הצבא הסלאוקי נפל למארב של המורדים בדרך הררית, הובס ונרדף.
