פסיכולוגיה בפרשהשמות

מה חוסם אותי? על הרגלים ומבנה האישיות | פסיכולוגיה בפרשה | שמות

ספר שמות. גלות. עבודת פרך. מה משמעותם בהיבט הנפשי היומיומי? בתורת אדמו"ר הזקן מושגים אלה הופכים לחלק מתהליכי הבראה הכרחיים. הוא מצביע על גורמים במבנה האישיות ועל הנטייה לאמץ הרגלים כסיבת הגלות ומציע את דרך הדילוג כדי להתגבר עליהם.

הלימוד מתקיים בימי ראשון בשעה 20:00. לקבלת לינק לזום ועדכונים הצטרפו לקבוצת הוואטספ (ייעודית לפסיכולוגיה בפרשה)

**

מקורות

שיר השירים ב', ח'

“ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃”

  1. מלבי"ם על שיר השירים, ב': ח'

"קול. מצייר שהרעיה שומעת קול דודה מרחוק. ובכ"ז מכרת כי הנה זה בא, והוא מדלג על ההרים מהר להר, ומשם מקפץ מן ההר אל הגבעה שתחתיו…

  • שמדלג מהר להר והוא מליצה על היות שכינת עוזו חוץ לעולמות (כי ההרים הגבוהים מתנשאים על הארץ והעומד עליהם הוא מנושא מן העולם הזה).
  • אח"כ מקפץ מן ההרים אל הגבעות שתחתיהם ויורד אל תוך העולם להיות ממלא כל עלמין:"
  • מצודת ציון  על שיר השירים, ב': ח'

"מדלג. מקפץ שניהם ענין רקוד ומהירות ההליכה והכפל במלות שונות יורה על מרבית המהירות:"

  • צרור המור על שיר השירים, ב': ח'

"על ההרים. בשביל ההרים היינו זכות אבות:

הגבעות. בזכות האמהות (וההפרש שבין דילוג לקפיצה הוא כי הקפיצה מדובק כל קפיצה סמוך לחברתה רק שהיא במהירות משא"כ דילוג הוא שמדלג על דבר אחד וזרקו לחוץ כקורא בספר ומדלג שנים או שלשה דפין ודילוג הוא במהירות יותר לזה להדילוג צריך להיות זכות אבות משא"כ לקפיצה די בזכות האמהות):"

  • תורה תמימה על שיר השירים, ב': ח': ד'

"קול דודי וגו'. רבנן אמרי, קול דודי זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו האיך אנו נגאלין והלא כל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו קג, אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, אין הרים וגבעות אלא עבודת כוכבים, כמו שנאמר (הושע ד׳:י״ג) על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו. (שם)"

  • אדמו"ר הזקן, תורה אור, שמות

"קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.


"שדילג קץ הישועה מת"ל לרד"ו שנה.[1]"

מה המשמעות ברוחניות?

“ולהבין ענין הגאולה ברוחניות כענין שכתוב הושיעה לו ימינו. וכתיב צדיק ונושע.

וצריך להבין תחלה ענין הגלות וירידה צורך עלייה כמ"ש אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה.

וכתיב וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה דהיינו על הר סיני בשעת מ"ת שהי' גילוי אלהותו ית' פנים אל פנים.

ולהבין זה צריך להבין פי' הפסוק אנכי ארד עמך מצרימה שלכאורה אינו מובן שלשון זה לא שייך כ"א בלשון בנ"א שמתחלה לא היה במקום ההוא ועכשיו יורד לשם משא"כ אצלו ית' הלא כתיב את השמים ואת הארץ אני מלא וגו'.

אך הענין דהנה ארז"ל מזכירין יצי"מ בלילות פי' בכל הגליות ושעבוד הדומות ללילות שכל בחי' הגלות הוא בחי' גלות מצרים.

וכן ענין הגאולה כתיב כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות וכמו שהיה גלות מצרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'.

כך בכל בחי' גלות אף שאין דוגמתן ממש בגשמיות מ"מ יש בחי' עבודה קשה בחומר ובלבנים ברוחניות.

וכמ"ש בר"מ בחומר דא קל וחומר. ובלבנים דא לבון הלכתא.

ובכל עבודה בשדה דא ברייתא:

מה זו עבודת פרך?
"ולהבין זה הנה דרשו בהגדה שמררו חיי אבותינו במצרים?   שהמוחין לא יוצרים שינוי.

פי' כי האבות הן המדות אהוי"ר ורחמנות וחיותם הם המוחין שהן החו"ב בגדלות ה' לדעת כי אין עוד מלבדו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת למעלה עד אין קץ ולמטה [עד] אין תכלית ולד' סטרין.

 שבהשכלה והבנה זו נולדה ונתעוררה מדת האהבה בקרב כל א' ואחד. וכן היראה כי כל ניצוץ מישראל יש בו בחי' אהבה ויראה והן הן עצמות הנשמה כמ"ש במ"א.

וכן כנס"י חבור כל הנשמות נק' בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנק' נדיב מפני שהוא איש חסד המתנדב חסד לכל העולמות עליונים ותחתונים ונק' אבינו וירושתנו ממנו.

רק מפני שהבחירה ביד אדם ויכול' בידו להפוך האהבה מאהבת ה' אל ההפוך לגמרי ע"כ צריך הוא לעורר את האהבה לה'.

וע"ז מיוסד כל ענין שיר השירים אם תעירו ואם תעוררו כו'."

איך יוצאים מזה? כוח ההתבוננות וכוח הצעקה

"והתעוררות האהבה היא ע"י קול דודי דופק וגו'…

אך כ"ז הוא בהיות החו"ב בגדולת ה' בהתבוננות גדול במוחו ומחשבתו ועי"כ יכול הוא לעורר מדותיו אוי"ר בהתגלות לבו ע"י עומק המחשבה בלבד.

אבל מי שמוחו קטן מהכיל התגלות אלהותו במחשבתו לעורר את האהבה הנה זאת עצתו אמונה לצעוק אל ה' בתפלה וכמ"ש צעק לבם כי הקול מעורר הכונה והתגלות לעורר את האהבה בהתגלות לבו ונק' בחי' זו בחי' מצרים מצר ים החכמה שירדה ונתלבשה במצר הגרון.

וזהו ענין ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.

כי בחי' גרון וחרון הכל אחד כידוע לי"ח.

וזהו ענין המרירות שמררו חיי אבותינו במצרים שחיות המדות ירדו ונתלבשו במצר הגרון.

ועי"ז נעשו מרים כי אלו היו בבחי' באר שבע היו מתוקים ויותר טובים.

וזהו אנכי ארד עמך וכו'. פי' אנכי מי שאנכי בחי' סוכ"ע בחי' אחד אמת ארד עמך שהוא בחי' ירידה כביכול מחמת שאין גלוי אלהותו ית' מתגלה כ"כ כ"א בבחי' מצרים והיינו ע"י שהוא עמך כמ"ש גלו לאדום שכינה עמהם ולא נשאר כ"א בחי' האמונה הנטועה בלב כל ישראל שהם מאמינים בני מאמינים אפי' בגלות כמ"ש ויאמן העם אבל אינו דומה שמיעה לראיה שהיא בחי' גלוי אלהותו כמו שהיה בשעת מתן תורה בבחי' ראיה ממש ובזמן הגלות אין בחי' ראיה ממש בהתגלות זו אלא בבחי' מצרים שהוא ע"י הקול בחי' גרון הנ"ל:

והנה גם לזה יש רבות מחשבות הטורדות ומבלבלות התפלה. והן המה עונותיו המבדילין.

ועצה היעוצה לזה הוא לעורר רחמים רבים ולא על עצמו כי אדרבה בזה הוא מעורר עליו את הדין שדנין אותו אם הוא ראוי להתפלל לפני ה' ולעבוד אותו אלא שישוב אל ה' וירחמהו ברחמים רבים על גלות השכינה שהיא ניצוץ אלהותו המתלבש במחשבתו.

והמ"ז הם נקראו לבושים צואים. וע"ז יתמרמר מאד במר נפשו ועי"ז יסורו הבגדים הצואים מעליו ונגלה כבוד ה' כמ"ש זרח בחשך אור לישרים."

למה נועדה הגלות? לברור המידות ויציאה מהטבעיות וההרגל

"והנה תכלית ירידה והגלות היא צורך עלייה גדולה שיאיר אור ה' בגילוי רב לימות המשיח: וזהו קול דודי הנה זה בא מדלג על כו'. פי' מלמעלמ"ט. על ההרים.

פי' כאדם שקופץ מהר להר ועי"כ הולך הרבה ביחד כך הנה ההרים העליונים הם בחי' חסד דאצי' שהוא חסד ה' ממש בגילוי רב ועצום ואתעדל"ע הוא ע"י אתעדל"ת אע"פ שיש הרבה מדרגות בנתיים.

מקפץ על הגבעות. פי' גבעות הם האמהות בחי' מקבלים מן ההרים.

דהיינו אפי' מי שאין לו בחי' האהבה מצד עצמו אך מפני שרואה ושומע תפלות אחרים מתעורר בו ג"כ.

והנה ארז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה (זו תפלה) ועל גמ"ח שהם עצמן תקוני המדות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו. והנה בענין תורה ותפלה כבר נתבאר בפסוק איך שהוא בחי' הגלות וכמ"ש לעיל.

ובא ג"כ לפרש בענין תקוני המדות וזה נק' את כל עבודתם אשר עבדו בהם. כי העבודה היא מהם ובהם עצמן לתקן מדותיהם.

ולזה צריך טורח עמל ויגיעה גדולה להפך מן ההפוך אל ההפוך ולשנות דרכו וטבעו ונק' עבודה מלשון עורות עבודים שצריך לעבד את המדות שיהיו מתוקנים לה' לבדו:

ועצה היעוצה לזה מ"ש בפרך ויש בו ב' פירושים. אחד לשון טורח ומלאכה כבידה. ולא מפני כבדות המלאכה מחמת עצמה אלא כעין שדרשו רז"ל גבי פרעה בפרך נתן מלאכת נשים לאנשים שהגם שבאמת מלאכת נשים קלה ממלאכת האנשים אעפ"כ היתה כבידה עליהם מפני שהוצרכו לשנות טבעם ורגילותם.[2]

בענין תקוני המדות אהוי"ר שבין אדם למקום. הן בבחי' סור מרע הן בבחי' וע"ט צריך הוא לשנות רגילותו וטבעו.

ופי' הב' הוא לשון פה רך. וזה ישים האדם ללבו כמו כעס וקנאה וגדלות והתרוממות אחד על חברו. זה הכלל מענה רך ישיב חימה. ולא חימה של חבירו בלבד אלא אף חימה שבו. דהיינו כל המדות רעות שבין אדם לחבירו שיסודם היא בחי' גבורות."

כיצד לשנות את הטבע וההרגל

  • הרבי מליובאוויטש  מי מנה עפר יעקב, ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ב

"ולהבין הענין בעבודת האדם, הנה שורש ענין היציאה מן המיצר אל המרחב [שעז"נ מן המיצר קראתי גו' ענני במרחב גו', שכאשר האדם הוא במיצר, הן מיצר גשמי והן מיצר רוחני, הנה ע"י הקריאה בתפלה נעשית היציאה מן המיצר אל המרחב] הוא בגלות מצרים ויציאת מצרים, דהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והיינו שיצי"מ היא השורש ונתינת כח לכל הגאולות מן המיצר אל המרחב.

והנה, האופן דיצי"מ היה בדרך דילוג, כמ"ש קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות,

והיינו, שבכללות עבודת האדם שנחלקת לג' האופנים דעמידה הליכה ודילוג, הנה הענין דיצי"מ הוא בדרך דילוג דוקא:

ה) והענין בזה, דהנה, ענין העמידה אינו באופן שעומד על עמדו במקום אחד, ואין אצלו עילוי והוספה כלל, שהרי ענין העמידה הוא א' מג' המדריגות שבענין העבודה, ועכצ"ל שגם בענין העמידה ישנם עליות, שדוקא באופן כזה הו"ע העבודה, שהרי אם נשאר תמיד במקום אחד, אזי הוא בכלל לא עבדו. ומה שנקרא בשם עמידה, אף שיש בזה עליות, הרי זה לפי שהעליות הן בערך זל"ז…

ורק כאשר העלי' היא למדריגה שאינה בערך למדריגה הקודמת, הרי זה נקרא בשם הליכה.

ויובן ממה שאנו רואים שיש ב' אופנים באופן השגת השכל. אופן הא' הוא שהולך מן הקל אל הכבד, שבתחילה לומד ענין פשוט יותר ואח"כ לומד ענין נעלה יותר, וככל שהשגתו בענין הקל תהי' טובה יותר, אזי יתעלה להשיג את השכל היותר נעלה בטוב יותר.

ואופן הב' הוא ע"ד שמצינו בגמרא שר' זירא צם מאה תעניתא (או ארבעים תעניות) שישכח תלמוד בבלי כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, ומובן, שענין זה אינו כאופן הא', שהרי באופן הנ"ל, לא זו בלבד שלא הי' צריך לשכוח תלמוד בבלי, אלא אדרבה, ידיעתו בתלמוד בבלי היתה מסייעת לו בלימוד תלמוד ירושלמי, ומזה שהוצרך לשכוח תלמוד בבלי, מוכח, שהעלי' מתלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי היא באופן אחר. וטעם הדבר הוא, לפי שהסדר דאופן הא' הוא רק כאשר ב' השכליים הם בערך זל"ז, אבל כאשר השכל הנעלה הוא שלא בערך השכל הפשוט, הנה לא זו בלבד שהשכל התחתון אינו מסייע להשגת השכל העליון, אלא אדרבה, שהשכל התחתון מבלבל אליו, וכדי שיוכל להגיע להשגת השכל העליון צריך לשכוח את השכל התחתון…

ובדוגמת זה הוא בענין המושכלות שאינם בערך זה לזה, שהשכל התחתון מבלבל לשכל העליון, ולכן הוצרך ר' זירא לשכוח תחילה תלמוד בבלי בכדי שיוכל להגיע ללימוד תלמוד ירושלמי.

וכל זה בשכליים שבאין ערוך זה לזה, אבל בשכליים שהם בערך זה לזה, הנה סדר העלי' הוא באופן שהשכל התחתון הוא מסייע להעליון, שמן הקל יבוא אל העליון ממנו. ובזה יובן מה שהעלי' ממדריגה למדריגה שבערך זל"ז נקראת בשם עמידה, דכמו במושכלות שהם בערך זל"ז, מה שהשכל התחתון מסייע להבנת השכל העליון הרי זה לפי שהשכל התחתון נמצא במדריגת השכל העליון (דאל"כ, הרי לא זו בלבד שהשכל התחתון לא הי' מסייע להבנת השכל העליון, אלא אדרבה, הי' מבלבל להבנתו, להיותו מהות אחר), והיינו, דכיון שהשכל התחתון הוא לפי ערך השכל העליון, ובכללות יש ביניהם ענין משותף, לכן נמצא השכל התחתון במדריגת השכל העליון,

הנה כן הוא בעבודת האדם, דכאשר העליות הם בערך זל"ז, הנה גם בהיותו במדריגה העליונה הרי הוא בערך המדריגה התחתונה ובמילא נמצאת בו המדריגה התחתונה. וזהו שהעליות שבערך זל"ז נקראים בשם השתלשלות, שהם כמשל השלשלת, שהטבעת העליונה קשורה בטבעת שלמטה הימנה, וטבעת זו קשורה בטבעת שלמטה הימנה, וכן הלאה, עד לטבעת התחתונה ביותר, וכן לאידך, שהטבעת התחתונה אחוזה בטבעת העליונה ממנה, היינו שראשה של הטבעת נמצא בטבעת העליונה ממנה, וכן הלאה, עד לטבעת היותר עליונה. ולכן, גם כאשר עולה למדריגה העליונה ביותר, הרי הוא עדיין בערך ונמצאת בו עדיין המדריגה התחתונה. ולכן הנה כללות העלי' שבערך נקראת בשם עמידה, שהרי לאחרי כל עליותיו עדיין נמצאת בו המדריגה היותר תחתונה, שלא נעתק ממנה, אלא עומד עדיין במדריגה זו.

ו) והנה תכלית ירידת הנשמה בגוף היא שתהיה הנשמה בבחינת מהלך, שהרי בהיותה למעלה היתה הנשמה בבחי' עמידה (כנ"ל), וע"י ירידתה למטה נעשית בבחי' מהלך. דהנה, כאשר הנשמה מתקשרת עם הגוף ע"י נפש הבהמית (שהרי מצד עצמה אי אפשר שתתקשר בגוף, כי אם ע"י נה"ב), אזי היא מרגשת את המיצר דהגוף ונה"ב, ועי"ז שיוצאת מהמיצר דהגוף ונה"ב, אזי יוצאת גם מהמיצר שלה בעצמה. והיינו, דהמיצר של הנשמה מצד עצמה, עם היותו מיצר, הרי להיותו מיצר שלה בעצמה, אינה מרגשת שהוא מיצר. אבל כאשר הנשמה מתקשרת בגוף ונה"ב, שאז נעשה בה בחי' המיצר של הגוף ונה"ב, שזהו מיצר שמבחוץ, הנה כאשר יוצאת ממיצר הגוף ונה"ב, אזי במילא יוצאת גם ממיצר שלה.

והנה, המיצר של הנשמה מצד עצמה הו"ע ההגבלה דשכל ומדות, שזוהי כללות העבודה שע"פ טעם ודעת, שהיא בבחי' עמידה, לפי שהעליות שבזה הם בערך, ועל זה נאמר רוב שנים יודיעו חכמה, היינו, שעמידתו עתה במדריגה זו היא ע"י ריבוי חכמות שרכש לעצמו במשך כל השנים, ונמצא שבאמת גם עתה עומד עדיין במדריגותיו הקודמות, ולכן נקרא בשם עמידה. וענין היציאה מן המיצר של הנשמה מצד עצמה (עי"ז שבירידתה למטה מרגשת את המיצר של הגוף ונה"ב ויוצאת ממנו) הוא שנעשה אצלה ענין ההילוך, שהו"ע העבודה שלמעלה מטו"ד, באופן שנעתק לגמרי מהעבודה שע"פ טעם ודעת. וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, כדי שתהי' בבחי' מהלך, והיינו ע"י העבודה שלמעלה מטו"ד. והחילוק שביניהם הוא גם בהמשכה מלמעלה, שע"י העבודה שע"פ טו"ד מגיעים לבחי' ז"א, זעיר אנפין, שהוא מלשון זעירות וצמצום, היינו שההמשכות נמשכות ע"פ הצמצום דקו המדה. ובכללות הו"ע אור הממכ"ע שהוא בערך העולמות, ועד שאפשר שתהי' ממנו אחיזה גם ללעו"ז. אבל ע"י העבודה שלמעלה מטו"ד מגיעים בבחי' הכתר שלמעלה מהעולמות, בחי' סוכ"ע.

ז) אמנם גם העבודה שלמעלה מטו"ד, אף שנקראת בשם הילוך, מ"מ, יש לה איזו שייכות לטו"ד, שהרי הא גופא שמגיע לעבודה שלמעלה מטו"ד הרי זה מצד חיוב ההשגה, שהשגתו מחייבת שצריך לצאת מטו"ד, ונמצא, שגם עבודתו שלמעלה מטו"ד היא מצד חיוב ההשגה. והגם שההשגה שמחייבת את העבודה שלמעלה מטו"ד היא השגת השלילה, הרי גם השגת השלילה היא השגה, וא"כ גם בהיותו בעבודה שלמעלה מטו"ד יש לו איזו שייכות להשגה, כיון שגם העבודה שלמעלה מטו"ד היא מצד חיוב ההשגה. ועוד זאת, שהיותו למעלה מטו"ד אינו באופן שהוא מושלל לגמרי מטו"ד ואין לו שייכות להשגה, אלא באופן שבעצם הוא שייך להשגה, אלא שמצד חיוב ההשגה ה"ה יוצא מטו"ד, וא"כ, הרי גם בהיותו למעלה מטו"ד אין זה באופן שאין לו שייכות להשגה כלל, כי אם באופן שיוצא מענין ההשגה, וא"כ יש לו שייכות לטו"ד בדרך שלילה עכ"פ, ובמילא, הנה בנוגע לכל ענין של עבודה הרי זה באופן שבעצם הוא שייך לטו"ד, וצריך לעשות חשבון לצאת מטו"ד. וא"כ, הרי גם בעבודה דהילוך יש לו שייכות לטו"ד.

 ועוד זאת, שעבודה זו גופא היא בדרך מלחמה, שלוחם עם עצמו לצאת מטו"ד, וא"כ, הרי גם בעבודה דהילוך יכול להיות הענין דלאום מלאום יאמץ.

וכמו"כ בנוגע להמשכה מלמעלה, שאף שע"י העבודה דהילוך מגיעים בבחי' הכתר שלמעלה מהעולמות, בחי' סוכ"ע (כנ"ל), מ"מ, גם בחי' כתר יש לו איזו שייכות לעולמות, דאף שהוא סובב ומקיף, מ"מ הוא סובב לעלמין. והיינו, דעם היות שבחי' הסובב אינו בערך העולמות, מ"מ יש לו איזו שייכות עכ"פ לעולמות, דהיינו, הא גופא שאינו בערך לעולמות, שזוהי שייכות בדרך שלילה. וכיון ששייך לעולמות, הרי אפשר שתהי' מזה יניקת החיצונים. דכשם שבבחי' ז"א שהוא בבחי' צמצום ע"פ קו המדה אפשר שתהי' יניקה לחיצונים, הנה עד"ז גם בבחי' הכתר, שעם היותו למעלה מהצמצום, מ"מ, להיותו שרש הנאצלים, דהיינו שיש בו בחינת הנאצלים כמו שהם בשרשם, הרי הוא שייך לעולמות, ואפשר שתהי' ממנו יניקה לחיצונים. ולכן, לא מספיק שתהי' העבודה גם בבחי' הילוך (דאף שמצד הנשמה לבדה מספיק שתהי' העבודה בבחי' הילוך, מ"מ, מצד התלבשות הנשמה בנה"ב ובגוף אין זה מספיק), כיון שגם היא שייכת לעבודה שע"פ טו"ד, וגם ממנה יכולה להיות יניקה כו', וכמו"כ יכול להיות בה הענין דלאום מלאום יאמץ, כנ"ל. ולכן צריכה להיות העבודה בדרך דילוג דוקא, שהיא למעלה מטו"ד לגמרי.

ח) והענין בזה, דהנה, העבודה בדרך דילוג היא באופן שיוצא מן הטו"ד לגמרי, וענין זה אינו בדרך טענה, אלא כאדם הבורח מן המות אל החיים, שאין זה בדרך טענה. והו"ע עבודת התשובה שהיא בדרך דילוג, והיא בשעתא חדא וברגעא חדא, ובאופן של שינוי המהות, ובלשון הרמב"ם אמש הי' זה מובדל מה' אלקי ישראל וכו' והיום הוא מודבק בשכינה וכו'.

והיינו, שהעבודה בדרך הילוך אינה שינוי המהות, דכיון שהיותו למעלה מטו"ד הוא מצד חיוב ההשגה, הרי אין זה שינוי המהות, אלא שכפי שהוא במהותו ה"ה מתעלה לעבודה שלמעלה מטו"ד, משא"כ עבודת התשובה שאינה בדרך טענה, אלא בדרך בריחה, הרי זה באופן של שינוי המהות.

וזהו גם ענין הדילוג, כמבואר בלקו"ת בביאור ג' אופני העבודה דעמידה הליכה ודילוג, דעמידה היא באופן שבשתי רגליו עומד על הארץ, והליכה היא באופן שאף שרגל אחת היא באויר, מ"מ, רגל אחת היא תמיד על הארץ, אבל דילוג הוא שברגע א' שתי רגליו הם למעלה מן הארץ. והיינו, שהעבודה דדילוג ענינה עבודת התשובה, שהיא באופן של שינוי המהות, למעלה מטו"ד לגמרי. וע"י העבודה דדילוג נעשית ההמשכה מלמעלה מבחי' פנימיות הכתר, שנקרא בלשון הקבלה בשם עתיק, והוא למעלה מבחי' חיצוניות הכתר, הנקרא בשם אריך אנפין, דעם היותו למעלה מן האצילות, ה"ה אותו הענין כמו בחי' ז"א, אלא שבז"א הוא בבחי' זעיר, ובא"א הוא בבחי' אריך, וכמו ההפרש בין מראות קטנות למראות גדולות. ולכן גם מבחי' אריך אפשר שתהי' יניקה לחיצונים, כנ"ל. משא"כ בחי' עתיק שהוא מלשון העתקה, שנעתק ומובדל לגמרי מן העולמות, ששם לא שייך שתהי' אחיזה כו'. והמשכת בחי' עתיק נעשית ע"י העבודה שבדרך דילוג דוקא.

ובזה יובן גם מה שיצי"מ היתה בדרך דילוג דוקא, דמכיון שבמצרים היו משוקעים וכו', הרי אם היתה ההמשכה מבחי' השייכת לעולמות, אפילו מבחי' סוכ"ע, הי' אפשר שתהי' בזה איזו אחיזה כו', ולכן הוצרכה להיות ההמשכה מבחי' העצמות דוקא, והיינו ע"י העבודה בדרך דילוג שעל ידה נעשית המשכת העצמות, וכמאמר אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר, דבחי' אחר היינו שמושלל מעולמות, והוא בחי' סוכ"ע, אבל ביציאת מצרים הי' הגילוי מבחי' אני הוא ולא אחר, שזהו גילוי העצמות שלמעלה מסוכ"ע…. וכמו שהי' ביצי"מ כן הוא בכל מיצר ומיצר, שצ"ל גילוי העצמות דוקא, ועי"ז נעשית היציאה מן המיצר.

אבל ביצי"מ בפסח הי' דודי לי תחילה, שזהו מלמעלה למטה, כמ"ש קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, והיינו שמצד מעמדם ומצבם של בנ"י הי' צורך בענין של דילוג, שזהו גילוי מלמעלה למטה, ולכן הי' תחילה דודי לי (מלמעלה למטה) ואח"כ אני לו (מלמטה למעלה).

  • אדמו"ר הזקן  תניא, פרק טו

ובזה יובן מ"ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד והיינו הבינוני. אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה חכם או מלך כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו. ובבינוני יש ג"כ שתי מדרגות עובד אלהים ואשר לא עבדו ואעפ"כ אינו רשע כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגירסא אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו ע"י אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו ואין צריך ללחום עמו כלל כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו וכן בשאר תענוגי עוה"ז הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה' להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להשמר שלא לעבור על מצות ל"ת ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצות ות"ת כנגד כולן אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמו ולכן אינו נקרא עובד כלל כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל וכמ"ש לקמן. וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני די לו באהבה מסותרת זו אא"כ רוצה ללמוד יותר מרגילותו ובזה יובן מ"ש בגמרא דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר ע"י שמעורר האהבה המסותרת בלבו משא"כ כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל:

עריכה: אבישי הארוניאן הגוני

דרגו את הפוסט!
[כללי: 0 ממוצע: 0]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אתכם גם:

Back to top button