מכירים אנשים שכל הזמן מתלוננים, לא שבעי רצון ומלאי טענות תמיד?
יש אנשים שמונח אצלם שאסור להראות פנים שוחקות. לשיטתם צריך להימנע מגילוי שביעות רצון מהאופן שהבורא מנהיג את העולם בכלל ובפרט מהאופן שחייהם הפרטיים מתנהלים.
הם משוכנעים שצריך לעמוד בטענות תמידיות, להצביע תדיר על הקשיים ולהציג תנועה של מרירות וחוסר סיפוק על כל צעד וענין. שכן כך צריך להיות – לעולם לא מסופקים.
ולמה כך הם משוכנעים? בדרך כלל קו המחשבה העומד בייסוד התנועה הזאת הוא שאם הם יציגו שביעות רצון, הדבר עלול להתפרש כאילו הם מסתפקים במה שיש להם. לעומת זאת אם יציגו חוסר שביעות רצון, יהיה ברור שהם מצפים שהמצב יהיה טוב יותר.
לעתים הם בכלל רוצים להניע את הסובבים אותם על ידי חוסר שביעות רצון. כאילו החמיצות שלהם תגרום לאחרים לנוע כרצונם. מזווית נוספת, הם לפעמים חוששים שמצבם הטוב ייפסק או יילקח מהם אם לא יביעו חוסר שביעות רצון.
מובן שהתנועה הזאת הפוכה לגישה הרצויה.
גישה על פיה על כל נשימה ונשימה צריך להלל, לשבח ולשמוח, כך שכל הנשמה תהלל י-ה.
ועוד, דווקא חיזוק הביטחון, תוספת השמחה, גירוש המרה השחורה והעצבות מוסיפים מרץ וחיות, מניעים טוב יותר לפעולה, משפרים את המצב וממילא מסייעים בשיפור הפרנסה והיחסים.
(וראו אגרות קודש חי"א, ג'תשו)
