כשמישהו פועל ורוצה להשפיע ולשנות, אובדן פתאומי שלו יכול להיות כואב במיוחד. מדוע?
הבוקר ניסיתי להבין למה כאב לי במיוחד על מותה של ד"ר שמרית פרקול פינקל. אישה מיוחדת כל כך ומוות סתמי כל כך.
חשבתי על זה כשהכנתי את השיעור על תודעת שליחות.
שמעתי כמה משפטים שבעלה אמר עליה. היא רצתה ליצור שינוי בתפיסה העולמית, סיפר. רצתה לתרום, לעזור לשנות.
ודאי שכל אובדן הוא טרגי וכואב. אבל כשמישהו מגלה את הכוחות שלו, כשהוא חי חיי שליחות ודוחף כדי להשפיע טוב לעולם, הוא מושך אותנו יותר בזכות האור המיוחד שהוא מוריד. ואם פתאום שליחותו נקטעת, האובדן כואב אף יותר. הסיבה לכך היא כנראה התחושה שלא איבדנו רק אותו, אלא ששליחותו נעצרה. שיש כאן פוטנציאל שלא התממש. ופוטנציאל לא ממומש מעצים את הכאב.
אולי על כך אומרים חכמים ש"כל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו" (סוטה, מט, א). כל יום ויום טומן בחובו את הקללה שלו, המקופלת באי הוודאות. התפקיד שלנו הוא להסיר את הקללה הזו כך שבכל יום ויום נממש יותר פוטנציאל ונביא יותר אור ויוזמות ואמונה באדם ובעולם במקום זה שאובד.
בדיוק כפי ששמרית רצתה.
