התשובה לעייפות וריקנות
לפעמים אנחנו חשים עייפות, ריקנות, רפיון. אין לנו אנרגיות לעשות, שלא לדבר על ליצור ולהניע פרויקטים חדשים. אנחנו לא כועסים ולא פגועים, פשוט כבויים. סוג של עייפות שאינה קשורה בהכרח לבעיה פיזית. בדרך כלל זו הנשמה שעייפה. ההרגשה היא כמו לנסוע עם מעצור היד משוך כלפי מעלה, כאילו משקולות המונחות על כתפינו גורמות לנו לאיבוד עניין וטעם.
מדוע זה קורה לנו? האם אנו יכולים לאתר סיבה ספציפית? האם העייפות נולדת בעקבות כישלון או פחד מחוסר הצלחה? מה משקל האירועים החיצוניים? והכי חשוב, כיצד מתמודדים עם אובדן חיות ומוטיבציה?
נס השמן
המתינו עם התשובה לשאלה. בואו נעבור לרגע לאחד מסיפורי הנסים המיוחסים לנביא אלישע.
אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט פעל בממלכת ישראל במשך שנים ארוכות, למעלה מששים. הוא נחשב לגדול תלמידיו של אליהו הנביא וממשיך דרכו. הוא אף זכה לבקש לפני הפרידה מאליהו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אליי" (מלכים ב', ב'). כלומר שיזכה כנביא לעשות פי שניים ניסים מאליהו.
על פי הסיפור, אשה אחת, אלמנה, מגיעה לנביא אלישע. היא משתפת אותו בכך שבעלה מת, בעלה שהיה דבק בעבודת הבורא. עתה היא חוששת שהנושה, לה המשפחה חייבת כסף יבוא לקחת את ילדיה.
"מה אעשה לך?", כיצד אני יכול לסייע, שואל אלישע. במקום להציע עזרה חיצונית הוא מבקש לדעת מה יש לה בביתה.
כלום היא עונה. ואולי בעצם נותר לי דבר אחד. אסוך שמן, כלי אחד של שמן.
הנביא שמח על המציאה. הוא מבקש ממנה שתשאל כלים מן החוץ, מכל שכניה, ו"אל תמעיטי", כלומר תשאלי כמה כלים שתוכלי.
עכשיו שתסגור את דלת ביתה ותתחיל למזוג את השמן לתוך הכלים, הוא מצווה עליה.
כאן מגיע הנס. השמן בכלי הקטן מספיק כדי למלא את כל הכלים. כשהיא מסיימת את המלאכה, פוקד עליה הנביא, קחי את כל הכלים מלאי השמן, מכרי אותם וכך תוכלי גם לשלם את הכסף לנושה וגם "את ובניך תחיי בנותר". (מלכים ב, ג)
בהשקפת החסידות, הגם שסיפורי התנ"ך התרחשו כפשוטם, הם נבררו על ידי הנביאים מפני שיש בהם רמזים וסודות גנוזים שהם רלוונטיים לזמננו. מה הסוד של סיפור נס השמן? מה המסר העולה ממנו? כיצד הוא משמעותי לחיינו? והכי חשוב, כיצד הסיפור קשור למצבים שבהם אנו חשים כבויים?
הנשמה זועקת
האשה מבני הנביאים היא הנשמה. והנשמה צועקת לנביא אלישע, צועקת לבורא, עבדך אישי מת, כך על פי אדמו"ר הזקן והרבי מליובאוויטש.
אני מת, מעיד האדם בכוחות אחרונים. אני מרגיש את עצמי לא מחובר, חסר מוטיבציה, עייף, מנותק מהבורא ומזרם החיים. הנשמה לא מפעמת בי כפי שהיא צריכה.
"עבדך אישי מת" היא לא רק זעקה. זהו גם התנאי הראשון להתמודדות עם מצב שבו אנו כבויים. להכיר בכך שאני לא באמת חי. להכיר בכך שאני פועל על אוטומט. אני עושה דברים מתוך הרגל אבל ללא חיות. ללא ההכרה הזאת האדם יכול לחיות חיים שלמים שאין בהם התלהבות ותשוקה. אין בהם להט וקרבת הבורא. יש רק אינטרסים צרים וחיפוש אחר מילוי תאוות ותענוגות.
והנושה בא לקחת את שני ילדיי לו לעבדים, ממשיכה הנשמה. מיהם הילדים? "התולדות" במשקפי החסידות הם הרגשות. "המדות נקראים בשם תולדות", כך בלשונו של הרבי מליובאוויטש, "ועיקרי המדות הם אהבה ויראה". ומיהו הנושה? הנושה הוא העולם, השיגרה, המרוץ אחר הקריירה, הטרדות, האגו. כל אלה באים לקחת את חובם כשאני מת. את מה הם לוקחים לי? את היכולת להתרגש מהדברים הנכונים. הם לוקחים לי את הילדים ומשתמשים בהם. עתה הילדים שלהם, כלומר עתה אני מתלהב, מתעורר וירא מהדברים הלא נכונים. מהעולם, מהמרוץ הכלכלי, מהחומר ולא מהחיים עצמם, לא מהתגלות הנשמה והקשר העצמותי שלה לבוראה. "וזהו והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, לאהבות זרות וליראות זרות," בלשון הרבי.
חיבור לעצמיות
אלישע מבין את מצוקת האלמנה. אבל הוא יודע שרק היא יכולה להושיע את עצמה. רק האדם יכול להחיות את עצמו. זה מה שרוצים ממנו. לכן הוא אומר לה – מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת.
במילים אחרות, הפתרון נמצא בך. המסר הוא שאל תחפשו משהו או מישהו אחר שיחייה אתכם. הדרך להתמודד, לחיות, להתגבר על המצב מקופל בכם.
ומה אתם יכולים להביא כדי להחיות את המוטיבציה והתשוקה לחיים? מה יש בכם כדי שהנשמה לא תצעק עוד "עבדך אישי מת" ושתתגלה בעוצמה?
רק אסוך אחד של שמן, משיבה האישה. שמן הוא עצם הנשמה. רק העצמיות נותרה. עצמיות היא המקום הפנימי ביותר של האדם. המקום שבו הוא לא זקוק לשום דבר חיצוני. המקום שבו הוא לא תלוי בדבר.
העצמיות היא מקור עוצמה גדול, שכן היא מקור החיות. במקום שבו האדם לא זקוק לכלום הוא יכול להתחיל לחיות באמת. חייו לא סובבים אחר אינטרסים וצרכים. או אז מתגלה בחיים הטעם הפנימי והאמיתי שלהם. הטעם של עצם החיים כשהם נקיים מרצונות חיצוניים.
תכירי בכך שזה מה שנשאר לך, אומר הנביא אלישע. לאדם יש תמיד את העצמיות שלו. יש לו תמיד את המקום הבלתי מותנה במציאות החיצונית. המקום שבו הוא קשור ללא תנאי בבוראו המחייה אותו בכל רגע. במקום הזה שבו האדם אינו מותנה בדבר, לנפש הבהמית, למרוץ, ליצרים, לצרכים אין שליטה עליו, פשוט משום שהוא לא צריך שום דבר. הוא מחובר לעצם החיים.
כלי ריק
עכשיו כל מה שנותר לה זה לאסוף כלים ריקים.
בשביל מה הכלים? קשה לאדם להיות מחובר רק לעצמיות. יש לו חיים לחיות. כדי לחיות את החיים הוא צריך לקחת מאותה עצמיות ו"לשפוך" אותה לתוך הכלים. זה מה שיחיה אותו. עליו לקחת את התנועה בנפש שהיא בלתי מותנית, התנועה של עוצמה שבה הוא לא זקוק לדבר ומחובר לעצם החיים, ולמלא בה את חייו.
מהם הכלים? יש כמה סוגי כלים. סוג אחד של כלים הם מעשי האדם, המצוות והלימוד שלו, שהם כרגע ריקים מהתלהבות וחיות, ריקים מרגשות. עתה עליו "לשפוך" לתוך המעשים שלו את התנועה לפיה הוא לא עושה כי הוא צריך, הוא עושה כי הוא מחובר, כי יש לו שליחות, כי צריכים אותו. וכשצריכים את האדם הוא חש משמעות ובעל השפעה.
חשוב להדגיש כי הכלים צריכים להיות ריקים. אם הכלים אינם ריקים, האדם אינו יכול למזוג לתוכם דבר. הכל יישפך. כלי ריק הוא מקום שבו האדם אינו מלא בעצמו. הוא לא מתיר לישותו לכוון אותו אל החיצוניות דווקא. הוא אינו נותן לרצונות זמניים להשתלט על חייו ולהכווין אותם.
כך, מתוך החיבור לעצמיות מתמלאת התנועה של האדם בהתקשרות, התלהבות ומוטיבציה הצובעות את החיים בצבעים עזים.
