התמודדות עם חוסר ודאות, פחד וחרדה
חזרה ליסודות – אילו מטרות אנחנו צריכים להציב לעצמנו בהתמודדות הרגשית עם המצב.
שיעור לרגל המצב שהועבר במסגרת התיקון הגדול בצוותא.
מכתב ה"צמח צדק", לפני תק"צ (1830) לר' שלמה פריידעש
על דבר מבוקשו נידון המורך לב… לא מנעתי מלכתוב בזה אשר עם לבבי. ודאי שיש לבקש מה' על שמחת הנפש כמאמר שמח נפש עבדך וכן הסר ממנו יגון ואנחה כו'.
שלב א: מודעות למאבק (האדם נולד להיות לוחם, הבינוני)
על כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו והבחירה ורשות נתונה לו למנוע עצמו ממנו.
וראיה ברורה בזה הוא אשר נצטווינו בלאו שלא לערוץ ולפחוד במלחמה, כמו שכתוב אל ירך לבבכם. ומנאה הרמב"ם וספר מצוות גדול בפרשת שופטים בתרי"ג מצוות. ולכאורה זה פלאי, ומה יעשה אם מכל מקום לבו הומה עליו ומפחד בראותו דמי מלחמה. וידוע שכל המצוות אין אלא בדבר שיש לאדם בחירה על-זה לעשותו או למנוע מלעשות…
שלב ב: הכרת זירת הקרב העיקרית
אך הענין דיש לכל אדם ג' לבושי הנפש – מחשבה דיבור ומעשה. והם עיקר בהנהגת האדם ובהם הבחירה ורשות נתונה לחשוב ולשבר ולעשות כרצונו במוחו ואף אם מפחד בלבו יוכל לסלק המחשבה דיבור ומעשה והעיקר שלא לחשוב ולדבר מזה כלל אלא לצד ההיפוך כנ"ל כמו שכתוב… ועל זה נצטוינו אל ירך כו' כלומר לא תחשבו בענין הפחד… וכל המבהיל עצמו ומחשב מחשבות כו' עובר בלא תעשה. ומיד שלא יחשוב בזה כלל, ממילא יתבטל גם הפחד שבלב. ועל כל פנים מיד יהיה הפחד כאילו הוא ישן ואינו נרגש בגוף ובמשך ימים אחדים יתבטל לגמרי עד שלא ייפול במוחו כלל אפילו דרך מחשבה זרה וזהו אל ירך לבבכם.
והטעם לזה שעל-ידי סילוק המחשבה יתבטל הפחד הוא לפי שכל המידות קיומן מהדעת שהוא הנקרא מפתחא דכליל שית, והתלבשות הדעת במידות היא על-ידי אמצעות המחשבה, ולכן על ידי סילוק המחשבה הרי זה ממילא מסיח הדעת מהמידה ואז אין המדה מתעוררת והיה כלא היה.
וגדולה מזה אמרו לענין ביאות אסורות שאמרו רז"ל אין אונס באיש, שאפילו כשמדביקין אותו לערוה אמרו שלא שייך בזה אונס שאלמלא לא היה נותן דעתו עליה לא היה מתעורר כו', אף על פי שהוא דבר מיחוש וחייב סקילה… וכן מה שכתוב בגמרא שביכולת האדם להתפחד או לא להתפחד (עיין ברכות ד"ס ע"א).
שלב ג: לא רק סור מרע – עשה טוב. מחשבה חיובית
אך עיקר היסח הדעת והמחשבה הוא על-ידי שישמור מחשבתו להלבישה בעניינים אחרים דהאי עלמא הנצרכים ומשמחים ובתורת ה' המשמחים לב דבר יום ביום בקביעות עתים לתורה
שלב ד: אחרי המעשים נמשכים הלבבות
וגם עוד זאת שלא לדבר בענייני דמרה שחורה חס ושלום, רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות כאילו הוא מלא שמחה בלבו אף על פי שאין בלבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן. והטעם הוא כי לפי המעשים והפעולות אשר האדם עושה נקבע אחר כך בלבבו. וכמו שכתב הרמב"ם (ספ"א מהלכות דעות) יעשהו ישנה וישלש במעשיו שעשה על-פי דעת ויוקבעו בנפשו… והפרק הנ"ל הוא מענין הרפואות חולי הנפש…
הכלל העולה שישמור מחשבה דיבור ומעשה שלו שלא להרהר בענייני הדאגה ומורך לב. אדרבה לדבר ולעשות כנ"ל ואז יוקבעו כן המדות בנפשו וככה יערה ה' רוח ממרום בשמחה ובטוב לבב. וכן שמעתי (מבעל התניא) היה אומר שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה בתפילת ערבית והמתין לי עד שסיימתי את תפילתי ואחר כך אמר לי בשם המגיד והנה ראוי למעלה ללמוד את עצמו מכל מה שכתב שיש לאדם לסלק הפחד מלבו אף במקום שיש ממה ליפחד.
וכל שכן בנידון אין לו ממה ליפחד כלל וכלל בין בבריאות הגוף ובין בממונו כו'. בשגם שחוט של חסד משוך עליו בקיץ העבר והרי ידוע מאמר רז"ל כל מי שמיטיבין לו לא במהרה כו', אלא שהמה רק פתוי היצר וצריך להשליך זה כמו מחשבה זרה ורעה ממש וכמו שכתוב לא תתורו אחרי לבבכם כו' דלאו לא תתורו אחרי לבבכם להסיח דעתו ממחשבה רעה בענין העוונות כמו שכתב הרמב"ם…
אך אם תרצה לקיים מצות הדאגה – תן לה מקומה הראוי לה, והוא מאמר רז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו (חגיגה). וענין דאגה זו והתירוץ עליה ידוע מזאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני
