מי שיש לו מה להשפיע לא יכול להיות פסיבי ולחכות שיפנו אליו
"והוא יושב פתח האוהל כחום היום."
מדוע ישב בפתח האוהל?
כי חיפש עוברים ושבים, כדי שיהיה לו על מי להשפיע חסד.
ומה היה חשוב לו כל כך להשפיע?
שתי תנועות מרכיבות את העולם – השפעה וקבלה. שתי התנועות מצויות בכל אדם, אולם מי שדומיננטי אצלו יותר מרכיב ההשפעה, מי שרוצה לתת, להעניק, לשנות, להשפיע – ואין לו מי שיקבל ממנו – "נאבדת כל פעולתו".
ומה מלמד אברהם? שמי שהוא משפיע בטבעו, מי שהכוחות שלו זועקים כי הם רוצים להתגלות, אינו יכול להיות פסיבי. הוא לא יכול להיות תלוי ב"מקבלים" שיבואו אליו, או להמתין שיצטרכו אותו.
שכן אם יחוש שאין מי שמקבל ממנו, שאין קונים למסר ולאיכויות שהוא רוצה להביא לעולם, הוא יאבד את חשיבותו, גם בעיני עצמו, ומכאן קצרה הדרך לנפילת רוח, עצבות ודיכאון.
לכן עליו לצאת ממקומו ולחפש אחר מי שיקבל את מה שיש לו לתת. עליו להניח בצד עניינים של כבוד ואגו, אכזבות, רפיון ידיים ואפילו אינטרסים אישיים שמגבילים את השפעתו – ולחפש אחר "מקבלים".
שרק כך הוא יוכיח לעצמו ולעולם שהכוחות הייחודיים שבו, אלה שרק מחכים להתגלות, חשובים בהרבה מאשר הוא עצמו.
(בראשית יח, א; וראו: שיחת שבת פרשת פנחס ה'תשכ"ח)
