כוחו של "הצד האחר" | תניא פרק ו

בכל אחד ואחת יש "צד אחר", לעתים גלוי אך לרוב נסתר, כזה שגורם לפרוד, ריחוק ואגוצנטריות. מהו ומיהו אותו צד, מה המקור שלו, מה הנזקים שהוא גורם לנו, מתי הוא משתלט עלינו ומדוע חשוב לזהותו ולהתמודד עמו.

הלימוד יתקיים הערב ב-21:30 בזום. מוזמנים להצטרף.

מקורות

כוחו של "הצד האחר"

1. הצד האחר מובנה בתוכנו

תניא, ספר של בינונים, פֶּרֶק ו

וְהִנֵּה זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים. כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אַחֲרָא מִקְּלִפַּת נֹגַהּ הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁהֵן שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן, הַנֶּחֱלָק לְשָׁלֹשׁ שֶׁהֵן חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, מְקוֹר הַמִּדּוֹת. כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם, וְכֵן מִתְכָּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים, וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת. וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיִּי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵבָרָיו נִקְרָאִים לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.

וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח1 שֶׁהֵן תְּבִירוּ דְּרוּחָא כו'. וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה' הֵמָּה וּלְרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן סִטְרָא אַחֲרָא, פֵּרוּשׁוֹ צַד אַחֵר שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדֻשָׁה. וְצַד הַקְּדֻשָׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, בֵּין בְּפֹעַל מַמָּשׁ כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ, כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ"ל2 שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כו', וְכָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָא שָרְיָא לְעוֹלָם.

אֲבָל כָּל מַה שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חִיּוּת מִקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדֻשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִם, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחִיּוּת מִעוּט אַחַר מִעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּמוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקֹּדֶם שֶׁנִּבְרָא.

וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ עוֹלָם הַקְּלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא. וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ב סוֹף פֶּרֶק ד.

אֶלָּא שֶׁהַקְּלִפּוֹת הֵן נֶחֱלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ. הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא שָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל3 "רוּחַ סְעָרָה וְעָנָן גָּדוֹל" וגו'. וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחִיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כו', וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ט פֶּרֶק ו'. וְכֵן קִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שְׁסָ"ה לֹא תַּעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה.

• מאפיינים? הקליפה מעוררת פרוד

כתיב הרים כדונג נמסו וגו' (תהלים צז, ה), ובפסוק של אחריו כתיב יחד הרים ירננו (תהלים צח, ח).

כיצד יתקיימו שני מקראות הללו. ואפשר לומר כי ידוע מ"ש רז"ל אין הרים אלא האבות (שמ"ר טו, ד). וגם אמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה. ויש להבין איך הוא שהאבות התחתונים יהיו המרכבה. אך ידוע כי [מדת] אברהם הוא מדת אהבה שהוא מדת החסד, ויצחק מדתו יראה, ויעקב תפארת המכריע. ואמרו רז"ל ג' סימנים בישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים, שהם ג' מדות של האבות מתתא לעילא. רחמני"ם הוא מדת יעקב, ביי"שנים [הוא] מדת יצחק, כי הירא מחברו הוא בוש ממנו, וגומלי חסדים הוא מדת אברהם, שהוא אהבה חסד. והנה זה לעומת זה עשה אלהי"ם, כי כמו כן יש בטומאה ג' מדות הנזכרים הנקראים אבות הטומאה. אך ההפרש שביניהם, כי בקדושה כל הג' מדות כלולים זה בזה. למשל האוהב את חבירו מרחם עליו, [ואם] לפעמים שלא יוכל למלאות חפץ חבירו הוא בוש ממנו, נמצא כי שלשתן כלולים זה בזה, והם כמו אחד, שכן בקדושה הוא אחדות גמור. אבל בטומאה הג' מדות הם נפרדים, יתפרדו כל פועלי און, שהוא אהבה זרה דבר אחד, וירא מדבר אחר, ומרחם על דבר אחר.

וז"ש הרים כדונג נמסו, ר"ל הרים של טומאה. ולכן לא נאמר כאן יח"ד, לפי שאין להם אחדות רק פירוד כנזכר. אבל בפסוק ב', המדבר בהרי אבות הקדושה שהם אחדות גמור, לכן נאמר יח"ד הרים ירננו.

ופי' הפסוק יתפרדו כל וגו' רומז אל הנזכר. כי המדות רעות אשר באדם ח"ו נקראים פועלי און, שהם המביאים אותו לידי און עצמו, שהוא עבירה ממש. והמדות הזרות אין להם יחוד וחיבור יחד, לכך אמר יתפרדו כל פועלי און, כי הם נפרדים ואין להם אחדות. ולכך אמר פועלי און, ולא אמר עושי און, לרמז כי אף הפועלים של און אין להם אחדות כנזכר.

• מדוע נוצרנו כך – כדי שלא יהיה לחם חינם

אמנם, הקב"ה אינו רוצה שהענינים דישראל יהיו שלא ע"י עבודת עצמם, באופן דנהמא דכיסופא, אלא שכל הענינים יהיו ע"י עבודת האדם ובבחירה חפשית דוקא. ולכן את זה לעומת זה עשה האלקים24, שברא את העולם הזה הגשמי שנדמה לו שמציאותו מעצמותו, ועד שהוא מלא קליפות וסט"א האומרים לי יאורי ואני עשיתיני, אני ואפסי עוד. וע"י עבודת ישראל בעולם הזה לגלות את העצמות, הרי אז יש בהם התואר זה ע"י עבודת עצמם ולא באופן דנהמא דכיסופא. ולכן (מכיון שבריאת הלעו"ז היא רק בשביל עבודת ישראל) גם היצר הרע עצמו יודע שאין עוד מלבדו, ורק ניתן לו רשות לבלבל את האדם ולפתותו, כדי שכל הרוצה לטעות יטעה וידמה בעצמו שמציאותו מעצמותו. וכוונת הדבר היא כדי שע"י שיעמדו בנסיון יהי' השכר והגילוי נעלה עוד יותר. וכמשל הזונה שבזוהר פ' תרומה, דכאשר הזונה מפתה את בן המלך ובן המלך עומד בנסיון עי"ז יגדיל את שכרו. ופירוש הגדלת השכר היא, לא שהוא ריבוי בכמות, שהוא גדול יותר אבל עדיין אין זה השכר האמיתי, אלא שעי"ז נעשה שכר גדול כזה שאין גדול ממנו, והיינו ההתקשרות בהעצמות שלמעלה מכל האורות והגילויים. ועל זה נאמר גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו, גדלות העצמות. וע"י שהאדם עומד בנסיון ואינו מתפעל מטענת הסטרא אחרא שמציאותו מעצמותו, בחינת זה, עי"ז דוקא הוא מגיע לגילוי ענין העצמות שבישראל, התקשרות עם העצמות, עד שנק' בשם עם זו.[1]

[1] תורת מנחם, ה – שנת תשי"ב – חלק שני, ש"פ ויקרא, ג' ניסן ה'תשי"ב, צב.