לברוח, להתעלם מהחושך, ממידות לא רצויות, מכאב, פחדים או מחשבות מבלבלות או שיש במקומות האלה משהו שאנחנו צריכים לברר. "ובקשתם משם" מלמד שיש מקום מסוים, "שם" הוא מכונה, שאנחנו צריכים לחזור אליו ולחפש בו משהו שאבד לנו. שיעור הכנה לחודש אלול.

שימו לב השיעור הוקדם לשעה 20:00

השיעור יתקיים ביום שלישי בשעה 20:00 בלינק הקבוע של לימודי התבוננות. מוזמנים להצטרף.

מקורות

להורדת דף המקורות

דברים ד (כ"ט: ל)
1. “וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד־יה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ׃“

משם – כלומר מהגלות

 כתר שם טוב (הבעש"ט) , ב׳: כ״ה: ב׳

2. "פעם נאמר דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה, ו) וארז"ל (ר"ה יח, א) דקאי על עשרת ימי תשובה. ופעם נאמר (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה' אלהיך – ומצאת כי תדרשנו – משמע כל זמן שתדרשנו כמ"ש (דברים ד, ז) אשר לו א-להים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו.

הפירוש הוא דהנה היום בזמן הגלות הוא בקלות נענה בתפלה ולהשיג רוח הקודש יותר מבזמן הבית כמשל המלך כשהוא בבית מלכותו אי אפשר להתקרב אליו כל כך כמו כשהוא בדרך שאז יוכל להתקרב אליו כל מי שירצה אפי' בן כפר שאינו הגון לבוא לפני המלך בבית מלכותו ובדרך בפונדק שלו יכול לבוא לפניו ולדבר עמו. כך היום בגלות כשהאדם מחשב בדביקות הש"י ב"ה אזי שורה עמו ושוכן אצלו…"

משם – הבקשה מעצם הלב

3. אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), ואתחנן כ׳

"ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. יובן בס"ד לרמוז שאם יבקשו ישראל בגלות בעבור כבוד שמו ית' ולא בעבור צערם ודוחקם אזי הם נגאלים גם שהמה בלתי ראויים

ואמנם העיקר צריך להיות הבקשה מלב ונפש ולא שבפיהם יאמרו שהם רוצים בעבור כבודו ית' ולבם לא כן יחשוב והכל מן השפה ולחוץ אלא העיקר שתהיה הבקשה בעבור כבוד שמו ית' מלב ונפש כי בעבור כבוד שמו ית' אין שמים לב על צערם כלל וזהו שכתוב ובקשתם משם את ה' א-להיך רוצה לומר אם תבקשו משם הגאולה בעבור הנוגע לה' א-להיך אז הנני מבטיחך כי ומצאת את המבוקש שלך שודאי הקב"ה יגאל אתכם גם שתהיו בלתי ראויים ואמנם בתנאי כי תדרשנו בכל לבבך וככל נפשך שיהיה הדבר מלב ונפש:"

4. ספורנו על דברים (ר' עובדיה ספורנו) ד׳: כט: ב

"כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך והטעם שתמצאנו הוא כי אמנם תדרשנו בכל לבבך:"

משם – בלי ייסורים

5. אור החיים (ר' חיים אבן עטר) על דברים ד׳:כט:א

"ובקשתם וגו' בכל לבבך וגו' בצר לך וגו'. ב' כתובים הבאים אלו צריכין ביאור דע כי יש ב' הדרגות תשובה, יש תשובה שישראל עושים מעצמן שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם, ויש תשובה שעושים על ידי יסורין אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב, וכנגד ב' הדרגות דיבר משה אל כל ישראל, כנגד העושה תשובה הגם שלא שמע קול נוגש אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך שיתעוררו הלבבות לחיבת אלהיהם, ומצאת, והגם שיש בידך עבירות חמורות כאמור בסמוך ועבדתם שם אלהים אחרים וגו' אף על פי כן פטורים אתם מהיסורין ודי לכם התשובה, והטעם כי תדרשנו בכל לבבך שתשובה כזו היא תשובה שלימה בכל לב ובכל נפש:

וכנגד תשובה הבאה מצד היסורין אמר בצר לך ומצאוך וגו' ושבת וגו' פירוש מחמת היסורין אשר יצר לך אויבך, וכאן לא הזכיר בכל לבבך וגו' כי באמצעות היסורין הוא שב, ומה שחסר לשבים מחמת יסורין בבחינה הדרגת התשובה משלימין אותו בבחינת היסורין עצמן שעברו עליהם כי היסורין ממרקין העונות ומטהרין את הנפש, ומה שחסר לכת הראשונה מצד שלא עברו עליהם יסורין משלימין אותו בבחינת מעלת התשובה, וכפי זה מאמר בצר לך נמשך עם מה שלפניו וזה שיעורו ובקשתם וגומר ומצאת והטעם כי תדרשנו וגו' או בצר לך וגו' ושבת הגם שלא תהיה בכל לבבך וגו', ונתן הכתוב טעם לקבלת ה' תשובה שלימה לבדה בלא יסורין או תשובה שאינה שלימה על ידי יסורין כי א-ל רחום ה' א-להיך"

משם – גם יחיד

6. רבנו בחיי, דברים ד׳: כט:א

"ומצאת. היה ראוי לומר ומצאתם בלשון רבים. אבל אלו אמר כן היה נראה כי הרבים הדורשים להקב"ה מתוך גלותם יהיה נדרש להם ולא כן ביחיד, לפי שזכות הרבים גדול, כמו שאמרו אין הקב"ה מואס תפלתן של רבים, שנאמר (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר ולא ימאס, על כן אמר ומצאת ללמדך כי גם ליחיד ידרש כשידרשנו בכל לבבו ובכל נפשו, ולא יהיה ענינו נגזר אחר הרבים להיותו נמנה בכללן."

משם – המקום שבו אתה נמצא מבחינה רוחנית

7. ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ציצית ג׳:ט׳:א׳

"וְעַל-כֵּן צִיצִית מְקַבֵּץ נִדָּחִים מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְחוּ לְשָׁם, כִּי כָּל אֶחָד מֵהַנִּדָּחִים נִדְחָה וְנָפַל לַמָּקוֹם שֶׁנָּפַל מֵחֲמַת מְקוֹמוֹ, כִּי מְקוֹמוֹ גָּרַם לוֹ בִּבְחִינַת (אבות פרק ב) אֶל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ כַּנַּ"ל וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם כַּנַּ"ל וְיוֹדֵעַ מָקוֹם כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הוּא דָּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, כִּי יוֹדֵעַ שֶׁמְּקוֹמוֹ גָּרַם לוֹ וַאֲזַי כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה לְרַחֵם עָלָיו בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים, הוּא מַעֲלֶה אוֹתוֹ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם וְשָׁם נִמְתָּק וְנִתְתַּקֵּן הַכֹּל, כַּמּוּבָא לְעֵיל (יט) וְזֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כִּי תְּשׁוּבָה קָדְמָה לָעוֹלָם, (כ) כִּי תְּשׁוּבָה הִיא בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם, בִּבְחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּבְחִינַת (יומא פז) גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד כִּי הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד גּוֹרֵם לוֹ הִתְרַחֲקוּתוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הַמָּקוֹם הוּא בְּחִינַת תֹּקֶף הָעֲשִֹיָּה, תֹּקֶף הַצִּמְצוּם שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר אֲחִיזָתָם כַּיָּדוּעַ (כא) וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ תָּמִיד לְבַקֵּשׁ אֶת ה' בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם וּלְקַשֵּׁר וּלְהַעֲלוֹת בְּחִינַת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם לִמְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּהַיְנוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָז זוֹכֶה לַעֲבֹד ה' בֶּאֱמֶת וְאֵין שׁוּם מָקוֹם שֶׁיִּמְנְעֶנוּ וְכַמּוּבָא זֶה בְּמָקוֹם אַחֵר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל (סימן לג) וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁנָּפַל לְאֵיזֶה מָקוֹם לֹא טוֹב בַּחֲטָאָיו, וַאֲפִלּוּ אִם נָפַל לַמָּקוֹם שֶׁנָּפַל, לְמָקוֹם נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם וּמְלֻכְלָךְ מְאֹד ח"ו, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף-עַל-פִּי-כֵן צָרִיךְ שֶׁיִּזְכּוֹר בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁשָּׁם יֵשׁ מָקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְעַל-כֵּן אֵין שׁוּם נְפִילָה בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי גַּם מִשָּׁם יוּכַל לַחֲזֹר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִדָּח לְשָׁם בִּבְחִינַת (דברים ד׳:כ״ט) וּבִקַּשְׁתָּ מִשָּׁם אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, מִשָּׁם דַּיְקָא, מִמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם, כַּמּוּבָא בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב ז"ל."

משם – ממשכן הקליפות

8. ליקוטי תורה (אדמו"ר הזקן), פרשה ראה, לב ג

"והנה יש באדם בחי' עיר מושב. ובחי' שדה ומדבר. מדבר היא ארץ לא זרועה שהם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה' המה. אין צריך לומר אם פגם במחשבה דבור ומעשה אלא אפילו גם עניני היתר רק שהם ענינים שאינם צריכין לעבודת ה' ודברים בטלים הרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא. וזהו אשר לא ישב אדם שם.

פירוש אדם הוא כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו' לא ישב שם כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כתיב. ועצה היעוצה לזה הנה כתיב ובקשתם משם את הוי' אלהיך. פי' כי הנה כתיב וירא א-להים את האור כי טוב ופירשו רז"ל כי טוב לגנוז שבחי' אור שהוא בחי' הארת פנימיות רצונו ית' יש בכל אחד ואחד מישראל אלא שהוא בבחי' הסתר והעלם מאד בטבעו וצריך לגלות אוצר של יראת שמים (ועמ"ש במ"א בפי' מי גילה לבני רז זה והיינו אור האהבה המסותרת), ויש מי שהוא בבחי' אבידה אצלו ובחי' גלות.

וע"ז נאמר ובקשתם שתבקש ותחפש ואין חיפוש אלא אחר אבידה דהיינו דבר שהוא אבודה אצלו בבחי' גלות שהוא בחי' ניצוץ א-להות הנ"ל. וזהו את הוי' א-להיך שהוא נמשך מבחי' א-ל השורה בכל אדם להחיות נפשו הא-להית. והנה הכתוב אומר ובקשתם משם. משם דייקא כי כשם שאי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה. כך לא ישיג אור פני ה' ושתהיה אהבתו אליו ויראתו על פניו כ"א אחר החיפוש תחלה במקום שנאבדה לו ע"ד מ"ש נחפשה דרכינו כו' שיפשפש במעשיו ודבוריו ומחשבותיו שעברו וחלפו מיום היותו אשר לא טובים וזהו ובקשתם משם. כי לשון זה הוא דבר שיכול ממש להראות עליו באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה וא"א לומר כך רק על הקב"ה כמ"ש זה אלי ואנוהו כי מלא כל הארץ כבודו, אבל מקום ומשכן הקליפות נק' שם כלומר עמוק מאד למטה."

9. ליקוטי תורה (אדמו"ר הזקן), פרשה חקת,  נו ד

"כי לשון שם הוא מקום הסט"א כי לשון זה הוא דבר שיכול ממש להראות באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה וא"א לומר כך רק על הקב"ה כמ"ש זה אלי ואנוהו כו' כי מלא כל הארץ כבודו, אבל מקום ומשכן הקליפות הוא רחוק מאד לכן נק' שם כלומר עמוק מאד למטה וז"ש ושם ימותו שהוא מקום המיתה ושבירת הכלים כו' וזהו ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כו' כי לית אתר פנוי מיניה ולכן גם מבחינת שם יוכלו למצוא את ה' ע"י ובקשתם את ה' לצעוק אל ה' בצר לו מעומקא דליבא ובחי' תשובה."

10. תורה אור (אדמו"ר הזקן), וישב, כז,א

" אך בזמן הגלות הנה כתיב ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וגו' משם דייקא דהיינו כשתתבונן על ההיפוך מדרכי ה' איך שהוא רחוק מה' בתכלית הריחוק כמו עובר רצונו ומאין נשפע להם שפע וחיות להיות בהם חיות וקיום מרצונו ית' שרצונו ית' הוא המחיה אותם כמ"ש ואתה מחיה את כלם. אך על זה אמרו כמה ארך אפים לפניו שמבחי' ארך אפים נמשך ונשתלשל ממדרגות עליונות דרך נפילה להחיות העכו"ם אף שהם עוברי רצונו. וזהו אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה שיושפע בחינת רצון עליון שהוא למעלה מעלה מגדר עלמין שלא בבחי' ירידת והשתלשלות המדרגות בבחי' חכמה ומדות אלא בבחי' פנימית נקודת הלב שהיא בחי' תשובה עילאה שקדמה לעולם. וזהו כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. דהיינו שיהפך לבו מן הקצה אל הקצה ואתהפכא חשוכא לנהורא ע"י בחי' רעותא דלבא זו למאוס בחיי עוה"ז ותענוגים ולמשוך לבו ונפשו לדבקה בו ית'. והנה כל זה ע"ד משל הסוחר הנ"ל שמוציא כסף וזהב מרשותו להיות מפזר ונוסף עוד. כך הנשמה אע"פ שמוציאה כסף וזהב שהוא בחי' אהבה ויראה הגלוים להתלבש ולהסתיר בגוף ונפש הבהמית הנה עי"ז יש לה יתרון בבחי' רעותא דלבא כרשפי אש מן ההפוך."

11. המשך תער"ב (הרש"ב) חלק ראשון , שבת תשובה, תער"ג, קמד

" אמנם י"ל שז"ע ובקשתם משם דפי' ובקשתם הוא ל' בקשה וחיפוש ואין חיפוש אלא אחר אבידה דהיינו דבר שהיא אבודה אצלו בבחי' גלות כו', והיינו הניצוץ האלקי שבנפשו וכחות נפשו האלקית שהם אבודים ר"ל בחומריות הנה"ב ומתפזרים ומתפרדים מאד בריבוי המחדו"מ אשר לא לה' המה כו'. ועז"א ובקשתם משם שיחפש במקום האבידה וכמ"ש נחפשה דרכינו שיפשפש במעשיו ודבוריו ומחשבותיו שעברו וחלפו מיום היותו אשר לא טובים המה כו', ועי"ז יתמרמר נפשו מאד מעוצם ריחוקו ויצעק אל ה' בצר לו וכמ"ש מן המיצר קראתי כו', שמפני המיצר והצער מעוצם הריחוק ה"ה קורא מעומק פנימיות נפשו בבחי' רצון וצמאון גדול ביותר כו', והרי הצעקה היא בחלק הנשמה המלובשת בגוף שהיא האבודה ר"ל בהנה"ב, וע"י שהיא ממארי דחושבנא בפרטי מחדו"מ הלא טובים הרי היא צועקת במר נפשה כו', דבצעקה זו ה"ה יוצאה מהגלות דנה"ב וגם פועל על הנה"ב שתתהפך גם הלב החומרי לאלקות כו'. דלפי שהיתה תחלה מלובשת ומוסתרת בנה"ב ומתמרמרת וצועקת מעומק הלב כו', ה"ז פועל גם על הנה"ב שיתהפך כו', ובפרט כאשר הצעקה היא בהנה"ב עצמו שהנה"ב צועק על ריחוקו, והוא ג"כ ע"י פעולת הנה"ב שנעשה לו צר מעניניו החומרים והבהמיים ומריחוקו מאלקות וצועק במר נפשו כו'. והסימן ע"ז הוא כאשר המרירות הוא בלב נשבר ביותר, וכמו המיואש ר"ל שאין לו נוחם לנפשו כלל וכמו כאשר רואה דבר לא טוב ואין לו שום עצה כלל שנשבר רוחו בקרבו לגמרי כו', ועד"ז הוא הלב נשבר דנה"ב כו' (ועמשית"ל פ'). דעי"ז מתהפך לבו לגמרי מן הקצה אל הקצה, וכנראה בחוש בבע"ת אמיתיים שמתהפכים לגמרי בעצם מהותם ע"י המרירות הגדולה וצמאון נפשם ביותר כו'. וז"ע הקישוטין וכמו עד"מ עיקר התכשיט הוא אבנים טובות ומרגליות ועיקר יוקרם הוא רק מצד החידוש שבהם שהאבן שהוא דומם יאיר כ"כ וכמ"ש במ"א, וכך הו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא שלב האבן דנה"ב תתהפך להיות בבחי' כלה שארי ולבבי ועמך לא חפצתי כו', וזה נק' קשוטין כו'."

12. מאמרים מלוקטים (אדמ"ור הזקן), חלק א, מוצאי שבת בראשית- בחדרו- התשל"ח

"תכלית הכוונה של ההעלם והסתר הוא בכדי שיהי' ובקשתם משם, בכל עניני העולם, בההעלמות וההסתרים (וכמשל האב המסתיר את עצמו מבנו הקטן בכדי להראות את חכמת הבן שמבין שההסתר וההעלם אינו אלא בכדי שיבקשנו וימצאנו), והבטיחה תורה שכאשר ובקשתם משם אז בודאי "ומצאת", שכובשים את כל העולם ועושים ממנו דירה לו ית', עד אשר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' לעבדו שכם אחד. והיתה לה' המלוכה."