בחירה באיש השנה

שנה חדשה בפתח וזו הזדמנות לבחור את איש השנה של שנת תשפ"א.

לפני ההחלטה צריך להציב את הקריטריון הראשי לבחירה. מה הכוונה באיש השנה ולמה דווקא הוא נבחר. כאן זו כבר התלבטות גדולה. מה יכול להיות הקריטריון? האם זו תרומה לחברה או כישורים אישיים מיוחדים? ואולי הקריטריון המוביל לבחירה צריך להיות יזמות, יצירתיות וחדשנות. האם ייתכן שאיש השנה חייב להציג הישגים יוצאי דופן, או שהקריטריון לבחירה בו צריך להיות קשור להיקף הפעילות או למידת ההשראה שאיש השנה הנבחר סיפק לאורך השנה.

רשימת האפשרויות מלמדת שהבחירה באיש השנה היא בהכרח סלקטיבית ותלויית היכרות. רבים וטובים הם מקור להשראה. ובכל זאת הבחירה היא הזדמנות להודות, להזכיר ולזכות בהשראה.

צריך גם לזכור שהשנה האחרונה הייתה מורכבת במיוחד. שנת הקורונה פגעה בחלק גדול מהפעילויות וחייבה התגברות על לחץ וחרדות ויצירת אפיקי לימוד, הוראה, יצירה והשפעה חדשים. לכן בהכרח שאיש השנה נבחר על רקע האתגר הייחודי של השנה.

גבורה

לאור השנה המיוחדת הזאת נדמה לי שהקריטריון החשוב ביותר השנה הוא גבורה. גבורה היא אחת התכונות הכי חשובות בחיים היהודיים. בשל חשיבותה אנחנו מברכים בכל בוקר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אוזר ישראל בגבורה'. גבורה אין פירושה כוח או שליטה. גבורה משמעותה להיות מוכן למאבק, לעמוד על שלך, כשצריך – להתאפק, ולדעת להתעקש גם כשאפשרויות הניצחון הן קטנות מאוד. גם כאשר השכל משכנע שאין כל טעם להמשיך. בגבורה יש נכונות לעמוד מול הזרם, מול הרוחות המנשבות בעולם, מול הקשיים והאתגרים, מול האבסורד, ובוודאי מול הבלבולים הרגשות והיצרים ההומים בתוכי פנימה – ולא להיכנע. החשמונאים ניצחו באמצעות הגבורה את היוונים. היהדות שרדה בברית המועצות ברוח הגבורה שהותיר הרבי הריי"צ; המאבק המתנהל היום בצפון אמריקה כנגד ההתבוללות וזקיפת הקומה היהודית אחרי השואה הן תולדה של רוחות הגבורה שהפיח הרבי מליובאוויטש בשומעי לקחו.

בשנת הקורונה רבים ויתרו על פעילות ציבורית או שהפחיתו את היקפה. הטעמים ברורים. אנשים מוטרדים, חוסר ודאות, קושי בגיוס כספים. הסגר בחגים היה זמן להתכנסות משפחתית.

בי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, שעבר נדהמתי לגלות שלא כולם חשבו כך. הייתי משוכנע שאירועי י"ט כסלו יתבטלו לגמרי והמפיקים יורידו את הרגל מהגז. כלומר הוא יוריד הילוך, הרב משה שילת. בכל זאת, גם להם עמדו התירוצים הטובים. המצב הכלכלי, הקורונה, בנייני האומה סגורים והאווירה קצת מדכדכת. לכל היותר חשבתי שיפיקו איזה זום צנוע.

בפועל כשנחשפתי לתוכנית י"ט כסלו נתגלה שזאת גרנדיוזית יותר מאי פעם. השתלבו בה אמנים מהשורה הראשונה, והיא הוקרנה לרבבות צופים ברחבי העולם.

האירועים היו עבורי שיעור בגילוי מידת הגבורה. כשהעולם מנסה להרדים אותך, כשיש לך לגיטימציה וסיבות טובות להירדם, זה הזמן לא לפחד, להזדקף ולהעלות הילוך.

הפעם השנייה שגיליתי את עוצמת הגבורה הייתה בפעילות עם הסטודנטים. ארגון חב"ד בקמפוס, ששילת עומד בראשו, ביקש להוציא את המצטיינים מקרב תוכנית לומדי התניא בקמפוסים השונים למסע מסכם אצל אדמו"ר הזקן, באוקראינה. התבקשתי להעביר סדרה של הרצאות הכנה, מזווית מעשית, לקראת המסע. הסטודנטים היו נהדרים. אלא שבשום שלב במפגשי ההכנה לא השתכנעתי שהמסע באמת ירקום עור וגידים. גם כאן לא חסרו עיכובים ומניעות – סכנת הבידוד, העלייה החוזרת והמהירה של מקדם ההדבקה, מבצע שומר החומות, מערכות הבחירות, לוחות הזמנים המדוקדקים והצרים של הסטודנטים, מה לא.

וזה לא שאני פסימי מטבעי. לא רק אני לא האמנתי שהמסע ייצא לפועל. פגשתי שליחים בקמפוסים שסברו גם הם שהתוכנית לא תצלח וחבל על המאמץ וההשקעה. למרות שכמה פעמים המסע בוטל ונדחה לא הצטערתי על הזכות להיפגש עם הסטודנטים. אלא שגם כאן, נדהמתי שבסופו של דבר הצליחו להפיק אנשי חב"ד בקמפוס מסע מושקע ומיוחד למאה וחמישים סטודנטים מרחבי הארץ. 

משפיע ומקבל

השפעה היא לא שליטה. כוח ההשפעה הוא הכוח להיות יוצר, חושב, מלמד, משנה אישיות באמצעות הלימוד והחזון. המשפיע צר צורה של תוכן. אולם הוא צריך להיות קשוב למקבל. לדעת מה נדרש ממנו, לתת לו תשומת לב. בהיבט הזה ההשפעה של מרצה או סופר היא שונה משל שליח שעיקר פעילותו היא במפגשים אישיים. הכותב לא נדרש לתשומת לב אישית לכל מי שנתקל במסריו. הוא משגר את שלו ומקווה שייגע בלבבות. העבודה עם סטודנטים, עם נערים, עם אנשים, היא אחרת. כדי לגעת בהם נדרשת תשומת לב אישית, השקעה, חשיבה על הפרטים. כל כך קשה לקנות אמון, להחדיר מסר, לשכנע ולהלהיב. כל כך קל לפגום באמון, להרחיק, לא לעמוד בציפיות. בהיבט הזה אי אפשר שלא להתרשם מהפעילות של חב"ד לנוער ובקמפוס. הרוח הנושבת שם היא של ירידה לפרטים הקטנים. הכרת "המקבל" והתאמת המסר, הסביבה והאווירה אליו. זה ניכר בכיבוד הקל שמוגש לסטודנטים, בסבר הפנים, בטיב השיח. אין ספק שהגישה הזו יורדת "מלמעלה". היא לא תוצאה של אופי חברותי במיוחד אלא של חשיבה מושכלת ומתוכננת בקפדנות – כיצד יוצרים שינוי, כיצד משפיעים על "העולם", כיצד מלהיבים וגורמים לאנשים להניע בעצמם את המסר הלאה.

אני לא רוצה להפוך את הטור הזה לסיכום שנת הפעילות של הרב שילת, אבל אני כן רוצה לציין שתי נקודות.

האחת, למעלה משמונה שנים אני עוקב ממרחק אחר היקף העשייה שלו. במבט לאחור, קל לקבוע שחלק גדול מהמסר הפנימי של החסידות מתפשט בעולם ובמגוון קהלים בזכותו, בזכות התוקף הבלתי מתפשר, בזכות גילוי מידת הגבורה, בזכות האמונה והחזון, בזכות הירידה לפרטים והתפיסה שכל נשמה קובעת. עבורי לפחות, ובשנה הזאת ביתר שאת, כל אלה הם מקור גדול להשראה.

הנקודה השנייה קשורה לביתו. ממש באחרונה נתקלתי בפעילותה של רעייתו, ברכה. סקירה קצרה והיה לי ברור מייד, זה לא איש השנה, זה זוג השנה. זוג שחושב גבוה, נלחם כדי להגשים, ולכן ראוי להערכה רבה. אבל יותר מכך, הזוג שילת מזכיר לנו, בשם הרבי מליובאוויטש, שבשנה הבאה מותר לנו לתבוע מעצמנו יותר.