למה השכל לא באמת שולט ברגשות | גוף ונפש 3

אחת הבשורות הגדולות של בעל התניא היא שהשכל, המוח, שולט על הלב בתולדתו. בפועל אנחנו רואים שהדברים לא עובדים כך. מדוע וכיצד השכל יכול להשפיע בכל זאת על הלב.

מקורות

תניא, פרק יב

והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ' להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת א"ס ב"ה ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה מאהבה שזהו ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן הן הכנה לקיום הק"ש כמ"ש במ"א ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחב"ד שבמוח המקושרים בגדולת א"ס ב"ה. אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עוה"ז ותענוגיו. רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש להעמיק מחשבתו בתענוגי עוה"ז איך למלאת תאות לבו כי המוח שליט על הלב [כמ"ש בר"מ פ' פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי

• הגוף הוא כלי לאור פנימי. הרצון הוא לא אור פנימי

אור מקיף. זה ההבדל בינו לבין כוחות אחרים – האברים מתלבשים בכוחות ופועלים בהם

 והנה ידוע דהרצון הוא בחי' אור מקיף וכמ"ש כצנה רצון תעטרנו כו', דבזה מחולק כח הרצון מכל הכחות שכולם באים בבחי' אור פנימי בבחי' אור בכלי כו',

וכמו כח השכל במוח שבראש וכח הראי' בעין וכח השמיעה באזן כו',

• לכל כוח נפשי יש כלי מיוחד בגוף שמגביל אותו

שכל כח יש לו כלי מיוחדת לפי מזגו ותכונתו שלא יתלבש בכלי אחרת,

וכמו שכח הראי' לא יתלבש באזן וכח השמיעה בעין וכן השכל מתלבש דוקא במוח שבראש ולא בשאר אברים כו'.

• יש התלבשות של השכל בכוח עצמו ולא באיבר. יש איבר, כוח, והתלבשות של כוחות

והגם שיש התלבשות השכל גם ביד וברגל וכמו בכתיבת האותיות הרי יש בזה שכל וחכמה כו' לבד התלבשות השכל באותיות הכתב שבא ע"י היד להביא אור השכל בכתב כו' שזהו רק בדרך מעבר בהיד כו' וכמ"ש במ"א, הרי בעצם ציור האותיות יש בזה שכל והיא מלאכת הכתיבה שהיא ג"כ חכ', ובפרט במלאכת הציור שהיא חכמה גדולה כו', ובד"כ מי שהוא אומן יד אין זה בכח התנועה שביד לבד כ"א מקורו הוא בשכל שיש לו חוש במלאכת היד בכתיבה וציור או באריגה וריקום וכה"ג (ועמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים פ"א)[i], וכמו"כ יש התלבשות השכל ברגל וכמו בריקוד וכה"ג.

הנה התלבשות זאת אינה בהאברים דיד ורגל כ"א בהכחו' שבהם בכח התנועה שביד וכח ההילוך שברגל והו"ע התלבשות הכחות זב"ז כו', דלהיותם כחות פנימיים ה"ה מתלבשים זב"ז שהכח העליון מתלבש בכח התחתון ומנהיגו כו' (רק שההתלבשות זב"ז היא דוקא כאשר הכחות מלובשים בכלים כו' וכמ"ש במ"א),

• ומה שמתלבש הוא רק הארה לבד, לא עצם הכח כמו בהאבר הראוי לו כו'
• הכוח שהכי מתלבש הוא השכל

וביותר הוא בכח השכל מה שמתלבש בכח התנועה וההילוך שביד וברגל אין זה אמיתית ומהות כח השכל המתלבש במוח שבראש,

והיינו שההתלבשות הוא רק שכל המעשי לבד שהוא כח היותר אחרון שבשכל שעם היותו נמצא בכח השכל גם כמו שהוא במוח שבראש, הרי אין זה מהות השכל שבראש כו'.

שהרי גם כח השכל המתלבש במדות אין זה עצמות ומהות השכל,

• לכל כוח יש את המהות הפנימית שלו ואת נקודת החיבור שלו עם כוחות אחרים

דעצמות השכל הוא להשכיל שכליים עמוקים ונעלים שאינם שייכים למדות כלל ובכל ענין בעצם ומהות הענין כמו שהוא למעלה מגדר מדות כו', והמוחין השייכים למדות בכלל דהיינו חיצוניות המוחין ובפרט המוחין שבמדות שהוא הבכן אין זה עצם ומהות השכל כו' וכמ"ש במ"א, וכ"ש השכל שבכח התנועה וההילוך שאין זה מהות השכל כו'. משא"כ במוח שבראש הרי השכל מתלבש בחומר המוח ממש ומתלבש בו מהות ועצמות השכל להשכיל כל דבר שכל וחכ' כו', והיינו להיותו כלי הראוי לאור השכל ה"ה מתלבש ומתגלה בו ומתאחד בו כו'.

• האברים מגשימים את הכוחות לפי מהותם

וזהו הסיבה מה שהאברים פועלים בהכחות שבאים בהגשמה כפי מהות האברים, וכמו שהשכל ישכיל השכלה גשמיות ובכח הראי' יראה דבר גשמי כו' שאין זה מהכחות מצ"ע,

• לכל כוח לפני ההתלבשות יש מהות אחרת – רוחנית יותר

דהרי השכל שבנשמה מצ"ע הוא רק להשכיל בענינים רוחניים ואין לו שייכות כלל להשכלה גשמיות וכשמתלבש בחומר המוח ה"ה משכיל השכלה גשמיות כו'. הגם דבהתלבשותו במוח ג"כ עיקר ענינו של השכל דנשמה ועיקר הכוונה בירידתו והתלבשותו הוא להשכיל בעניני אלקות (עם היות שבאמת בכל השכלה גשמיות ובכל ענין גשמי יש בזה מהנשמה האלקית כו' וכמ"ש בסש"ב דעיקר החיות דנש"י הוא מהנשמה האלקית דוקא וע"כ בכל דבר יש בזה כחות הנה"א כו', ולכן נוגע מאד הענינים שעוסקים בהם מפני שבכל דבר ודבר שהאדם פועל ועושה מכניס בזה כחות אלקי' כו'. אמנם עיקרו של השכל האלקי דנה"א הוא להשכיל בעניני אלקות כו'). אך ג"ז הוא ע"י ענינים גשמיים דמה שאנו יודעים באלקות הוא ע"י הענינים הגשמיים שמהם אנו מבינים באלקות וממילא גם ההשגה האלקית היא באה בהגשמה ואינה מערך ההשגה דהנשמה קודם התלבשותה בגוף כו'.

• כשיש התלבשות יש הרמוניה והתאמה של מהות הכוח הנפשי

וכ"ז הוא שחומר האברים פועלים בהכחות, והיינו לפי שהכחות באים בבחי' התלבשות והתאחדות שזהו בבחי' תפיסא שנתפסים בהאברים וע"כ פועלים בהם שבאים בהגשמה כמהות חומר האברים כו'.

• האברים בטלים אל הכוחות לא כהכרח אלא בצורת התלבשות

אמנם האברים בטלים אל הכחות (דאל"כ לא היו בבחי' כלים להם כו') שהכחות יש להם שליטה וממשלה על האברים ומנהיגים אותם כו', והיינו לפי שהכחות הן בבחי' התגלות בהאברים ע"כ הם מנהיגים את האברים, וזה גופא הוא מפני שהן כלים הראויים לאור צורת הנפש ע"כ הכחות מתגלים בהם,

יש מצב שהמלביש שולט במולבש ויש להפך. לוודא שהמלביש לא שולט (לא העיניים מוליכות – אתה בוחר – חכמה זה עניין העיניים)

וכנודע שיש התלבשות שהמלביש מושל ושולט על המלובש וכמו בגלגולים ר"ל וכמ"ש במ"א, והיינו לפי שהמלביש אינו בבחי' כלי וממילא אין הנפש מתגלה שם כו'. אבל בהתלבשות הנפש בגוף האברים ה"ה בבחי' כלי והכחות מתגלים בהם וע"כ הם מושלים ושולטים עליהם להנהיגם כו', ולכן שליטה וממשלה זאת דהכחות על האברים אינו בדרך הכרח שהכחות מכריחים אותם כ"א מה שפועלים בהם ע"י התלבשות והתגלות שלהם כו'. ויובן זאת בהתלבשות הכחות זב"ז כמו כח השכל כשמתלבש בכח התנועה ומנהיגו במלאכת הציור וכה"ג הרי אין זה בדרך הכרח כ"א מה שפועל בו להיות כפי חיוב השכל כו'.

• בניגוד לאברים הרצון פועל בדרך הכרח כי הוא נעלה יותר

ואין זה כמו פעולת הרצון שפועל בכל הכחות והאברים שזהו בדרך הכרח להיותו כח נעלה בעצם לכן

ה

בהתגלות כח הרצון ה"ה מכריח התגלות הכחות כו',

• האברים נשמעים לרצון ומתבטלים לפניו

וכן בהאברים שנשמעים לרצונו הוא שמתבטלים ממילא לפני הרצון כו'. אבל בהכחות פנימיים אינו כן כ"א מה שפועלים להיות הכח התחתון כפי חיוב כח העליון שזהו בדרך פנימי ע"י התלבשות והתגלות כו'.

המוח שליט על הלב בדרך ממילא

וכמו מה שהמוח שליט על הלב הרי אין זה שליטה בדרך הכרח כ"א שפועל חלישות בהטבע שבלב ומזככו כו', וכמ"ש בסש"ב הטעם מפני שהלב מקבל חיות מהמוח ע"כ המוח שליט כו', והיינו ע"י שהלב הוא כלי אל המוח ע"כ המוח שליט על הלב בבחי' או"פ כו', וכן הוא שליטת הכחות בהאברים כו'. וכמו"כ הענין ברוחניות בהתלבשות הנה"א בנה"ב שהנה"א מושל ושולט על הנה"ב אין ענינו בבחי' שליטה בהכרח כ"א מה שפועל בו התיקון והזיכוך שהנה"ב יסכים על עניני הנה"א עד שגם הוא ירצה בעניני האלקית כו' וכמ"ש במ"א.

• האברים הם כלים לצורת הנפש

וכ"ז הוא לפי שהאברים המה כלים ראוים לאור צורת הנפש ע"כ הכחות מתגלים ופועלים בהם כו', ולכן לפי אופן חומר האברים כן הוא התגלות הכחות, וכמו דלפי אופן חומר המוחין הוא התגלות אור השכל שאם מזג המוח יבש וחם ביותר לא יהי'

מזג השכל טוב ואם הוא מזג קר ולח ביותר ג"כ לא טוב, אך במזג ממוצע בין קר ולח וחם ויבש לפי אופן טוב המזג במוח הגשמי כך יהי' השראת אור השכל במזג טוב אם בהשכלה בעומק או ברוחב או בהשכלות דקות וצחות וכה"ג. וכמו"כ בכח הראי' שבעין לפי אופן חומר העין בשחור ולבן שבו כך יבוא אור הראי' הרוחניות כו', וכנודע דגם ענין טוב עין ורע עין תלוי במזיגת חומר העין הגשמי אם הוא בריבוי דמים או במיעוט דמים כו' וכמ"ש במ"א (ובד"כ לפי אופן מזיגת והרכבת הדם והמים באברי הגוף (שז"ע אדם א' דם כו') לפי אופן כזה הוא מזיגת הכחות הרוחניים כו',

• המבנה הגופני משפיע על הנפשי

וכמו מי שהוא רגזן בטבע או שהוא שקט ונח בטבעו ה"ז לפי הרכבת הדם והמים בחומר הגוף כו', ויש שגם בריבוי דמים תהי' מזיגת המים בטוב וכמו אדמוני עם יפה עינים כו'). והגם שהכחות והאברים אינם בערך כלל זל"ז שהכחות רוחנים המה והאברים גשמים כו', מ"מ מאחר שמתלבשים בהם וכפי אופן מזגי הכלים הוא מזגי הכחות בהכרח לומר שיש בהגשמת טבעי האברים מעין ודוגמא טבע מהות אור הרוחני דנפש שעי"ז הם כלים מוכנים לקבל

בהם צורת הנפש כו', וכמו בהירות העין כלי לאור הראי' וכמו כל דבר מלוטש מקבל אור כו', וכמו"כ חומר המוח והלחלוחית הדקות שבו יש בו איזה דוגמא מטבע אור השכל כו'.

קיצור. יתחיל לבאר ההפרש בין הכתר לשארי הספירות, ויבאר המשל בנפש שכל הכחות ובראשם כח השכל הם כחות פנימיים, ולכן מתלבשים דוקא בכלים הראוים להם (ויזכיר בקצרה ענין התלבשות השכל בהכחות שלמטה ממנו). וזהו הסיבה שהאברים עושים הגשמה בהכחות, ולהיפך שהם בטלים אל הכחות והכוחות מנהיגים אותם ובבחי' או"פ בהתגלות לא בהכרח, והתגלות הכחות הוא כפי מזיגת האברים.

ח. הכוחות הפנימיים באים בהגבלה. הנפש אינה בהגבלה

ג) אמנם עיקר הענין בזה הוא לפי שהכחות הם פנימיים בעצם היינו שבאים בהגבלה מן הנפש עד שהן בערך להתלבש בכלים כו' (ומה שבא מהכחות בהתלבשות בהאברים הוא הבחי' האחרונה שבהם שנק' גשם שברוחני, אך להיות שהכחות המה פנימיים בעצם ע"כ דקות האברים הנק' רוחני שבגשמי הוא

• הכוחות הם לא הארה מהנפש אלא הנפש הבלתי מוגבלת כוללת גם את הכוחות הללו

בבחי' כלי להלביש ולהתפיס את הגשם שברוחני כו'). והגם דהנפש הוא בלתי מוגבל, מ"מ הרי הכחות הם בבחי' גבול שהרי הן כחות פרטים כמו כח החכ' כח החסד כו', והן נמצאים כלולים בנפש לא שהן הארה והתפשטות מהנפש עצמו כו', דכל הארה ה"ה לפי אופן העצם כו', אבל הכחות אינם הארה מעצם הנפש כ"א מה שהנפש עם היותו בלתי מוגבל בעצם ה"ה כולל בעצמו כחות שהן בבחי' כחות מוגבלים בעצם כו'

• אלא שבעצם הנפש הכוחות ה באחדות ממש

(ומ"מ גם הנפש בעצמו נושא את הכחות ושם הם בבחי' אחדות ממש שהנפש אחת היא גם שנושאה את הכחות בעצמה כו' וכמ"ש במ"א, אבל מה שהנפש כוללת בתוכה כחות אין זה עצמות הנפש כו'). אמנם הכחות כמו שהן כלולים בנפש ה"ה ג"כ בבחי' בלי גבול ואינם במציאות כחות כלל, וכידוע דכח השכל ההיולי העצמי הכלול בעצם הנפש אינו בבחי' שכלי כלל וכלל כו' וכן בשארי כחות כו',

• הנפש מצמצמת את עצמה כדי להתלבש באברי הגוף להיות בבחינת פנימי

אך הארתן שנמשך להתלבש באברי הגוף ה"ז בא בבחי' צמצום שהנפש מצמצם א"ע בכדי להתלבש באברי הגוף להיות בבחי' חיות פנימי כו', ועי"ז הן באין בהגבלה עד שהן בערך בחי' הרוחניות שבאברים להיות נתפס בהם כו'.

• החלוקה היא לפי איכות הכלים. יש הבדל במידת האור והחיות

 וזהו ג"כ הסיבה מה שהאור והחיות פנימי של הנפש בא בבחי' התחלקות באברי הגוף שאינו בשוה בכל האברים, שהרי אינו דומה אור וחיות הנפש כמו שהוא בראש וכמו שהוא בגוף, שעם היות שהראש הוא קטן בכמות לגבי הגוף ומ"מ הרי עיקר גילוי הנפש הוא בראש דוקא כו', וברגל החיות במיעוט ביותר כו'. וזהו מפני שהגילוי דאור וחיות הנפש הוא לפי אופן הכלים שהחיות בא בבחי' התלבשות ותפיסא לפי מזיגת הכלי כנ"ל, ע"כ לפי אופן דקות הכלי הוא גילוי אור הנפש דהראש שהוא במזיגה דהרכבה בבחי' חומר דק דמשו"ז הוא כלי מוכן יותר לאור וחיות הנפש, ע"כ מאיר שם אור הנפש בגילוי יותר דהיינו שמאירים שם כל הכחות הנעלים שבנפש כו', ובגוף הוא בבחי' מיעוט האור לגבי הראש שאור הנפש מצומצם שם כו', וברגל שהוא בבחי' חומר עב ביותר ע"כ גם אור הנפש מצומצם שם ביותר כו'. וכמו"כ בהתלבשות הכחות זב"ז שהכח העליון מתלבש בכח התחתון, וכמו השכל שמתלבש במדות וגם בכח התנועה וההילוך כו' כנ"ל, ה"ה בא בבחי' התחלקות, וכמשנת"ל דאור השכל המתלבש במדות הוא בחי' חיצוניות השכל לבד כו', ובכח

התנועה מתלבש רק שכל המעשי שאין זה עצמות השכל כלל כו', ועצם ומהות השכל הוא במוח שבראש דוקא כו'. וכן בשארי כחות כמו המדות וכח התנועה גופא שנמצא ביד וגם ברגל הרי אינו בשוה בהם דעיקר כח התנועה לפעול ולעשות דבר הוא ביד ומה שבא ברגל הוא בהילוך לבד כו', והיינו דלפ"ע הכלים כן מתצמצם אור וחיות הנפש בהם שמתמעט ממדרי' למדרי' כו'. וכ"ז הוא מפני שזהו התגלות בחי' הפנימי שיש בנפש היינו בחי' הכחות שבו כו'.

קיצור. והעיקר הוא כי הכוחות הם פנימיים היינו מוגבלים בעצם, והנפש שהיא בלתי מוגבלת כוללת בתוכה כחות מוגבלים, רק בהתכללותן בהעצם הן בלתי מוגבלים, והתגלות הארתן הוא ע"י צמצום הנפש, ולפי אופן האברים הוא הצמצום באור הנפש כו'.

יב. הנפש מתגלה בהגבלה ובפרוט וחלוקה בגלל הכלים לעומת הרצון שהוא מתגלה בצורה בלתי מוגבלת

ד) וזהו שהכחות עצמן באים בבחי' הגבלה ובהתחלקות, וכמו כח השכל שאינו בא בבחי' פשיטות ובבחי' בלי גבול כ"א בהגבלה ובהתחלקות, דכל אור

ז

שכל ה"ה מורגש בהגבלה, ולא כמו הרצון שבא בהתגלות בהתפשטות בלתי מוגבלת, משא"כ אור השכל שבא בהגבלה, לבד מה שהוא באיזה פרט דבר (שכן הוא גם ברצון כו'), הנה עצם האור והגילוי הוא אור מוגבל כו', שגם אור שכל שבא בהפשטה שאינו נתפס כ"כ באותיות ה"ה בבחי' אור מוגבל כו', וזהו ההגבלה בעצם מציאותו כו'. וגם מוגבל בההתפשטות שלו דעד פה תבוא כו', דכל שכל אמיתי יש בו הגבלה כמה יכול להתפשט כו', ומי שהוא חכם גדול שמבין הענין לעומקו יותר יוכל להתפשט בו יותר, מ"מ הכל הוא בהגבלה כו',

והיינו להיותו אור פנימי בעצם ע"כ בא בהגבלה כו'.

• הכוחות הפנימיים הם לא רק מוגבלים אלא גם מתחלקים

וגם בא בבחי' התחלקות שהרי כל ענין שכלי יש בו כמה פרטים, שא"א להיות ענין שכלי שלא יהיו בו פרטים, ובכל פרט שבו אינו דומה אור השכל המאיר בו והן בבחי' פנימיות וחיצוניות כו', והיינו שבפרט אחד שבו מאיר השכל יותר והוא בחי' הפנימיות והעומק שבו ובפרט אחר אין בו מאור השכל בבחי' פנימיות כ"כ כו'. וכן במדות שע"פ השכל יש בהם כמה התחלקות באופן התפשטות אור המדות בכל פרט כו', וכמו האהבה שע"פ טו"ד ה"ה

באה בהגבלה ואינו מחייבת ענין המס"נ לפי שהאהבה היא מוגבלת בזה כו'.

• המצוות הן כמו חלוקת האברים לפי הטעם אבל יש להם רצון שמניע כללי שהוא לא מוגבל

וזהו מה שבכוונת המצות יש התחלקות שאין הכוונה בכל המצות בשוה לפי שהטעם והסוד שבכל מצוה אינו בשוה בכולם כו', ומה שארז"ל אל תהי יושב ושוקל מצותי' של תורה דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות כולם שוים, זהו מצד הרצה"ע שבמצות שהרצון אינו בא בהגבלה והתחלקות וע"כ כל המצות שוין כו', אבל מצד הטעם והכוונה יש בזה חילוקי מדרי' כו'. ובכללות הוא ההפרש בין תורה למצות שהתורה באה בבחי' התחלקות שכל עניני התורה יש בהם חילוקים בבחי' אור החכ' שבהם כו', וגם בהתענוג שבתורה יש בזה חילוקי מדרי' כו', וזה"ע שבמ"ת על כל דבור ודבור פרחה נשמתן דבמ"ת הי' התגלות בחי' התענוג שבתורה ובכל דבור ודבור יש תענוג פרטי ומיוחד ע"כ על כדו"ד כו', וכמ"ש בלקו"ת ד"ה ואהי' אצלו אמון ובד"ה ראו כי ה' נתן לכם את השבת, והמצות מצד הרצה"ע שבהם כולם שוין כו'. ו

• יש הבדל בין מצוות לתורה. תורה לפי ערך במצוות מקיים את הרצון של הבורא ולכן התקשרות לרצון היא בלי גבול

כן יש הפרש בהחיוב דעסק התורה לחיוב דקיום המצות, דבחיוב דעסק התורה יש בזה מדרי' דהרי החיוב הוא והגית בו יומם ולילה שיהי' עסק

התורה תמיד, אך זהו ליושבי אהל, אבל בעלי עסקים החיוב שלהם הוא פרק א' שחרית ופרק א' ערבית, ומשארז"ל שיהא תורתך קבע ומלאכתך עראי היינו שיהי' בבחי' קביעות בנפש, דתכלית כוונתו יהי' עסק התורה וגם בעסקו במו"מ יהי' כוונתו בכדי שישתכר ויוכל לעסוק בתורה ולהדריך בניו בת"ת ולקיים מצות כו', וזהו בעסק התורה. אבל בקיום המצות הרי כל ישראל שוין שכולם מחוייבים בקיום המצות, משא"כ בתורה שאין כולם שוין כמו בעלי עסקים כו' כנ"ל. וגם בזה יש חילוקי מדרי' דגם בע"ס השייכים לתורה צ"ל תורתן קבע בקביעות בזמן, ומי שאינו שייך בעצם לעסק התורה דמ"מ גם הוא מחויב בעסק התורה משום דמצוה דעסק התורה הכל מחוייבים בה כו', רק שיוצאים י"ח בפ"א שחרית כו', ובהם הפי' תורתך קבע בבחי' קביעות בנפש כו', וכמ"ש בהל' ת"ת פ"ג, הרי שאינו דומה החיוב בעסק התורה להחיוב בקיום המצות, וכ"ז הוא בתורה ומצות שהתורה היא מבחי' חכ' שיש בזה מדרי' חילוקים, והמצות הן רצה"ע שאין בזה התחלקות מדרי' כו'. ובפרטיות הוא במצות עצמן ההפרש בין כוונת המצות לעצם קיום המצות מצד הרצון שבהם כו' כנ"ל,

• בכל מצווה יש שני היבטים את הכוונה הפרטית שלה ואת הרצון של הבורא

ולכן בכל מצוה צ"ל ב' כוונות, הא' בהכוונה פרטיות שבה, והב' בבחי' קבעומ"ש לקיים רצונו ולעבדו בכל מיני עבודת עבד כו' וכמ"ש בסש"ב פמ"א. וזהו שברוב המצות מסיים בתורה אני הוי' דלכאו' אינו מובן מה"ע החותם דאני הוי'. אך הענין הוא שזהו ב' הענינים שבמצות, דכוונת המצות זהו כמו שהמצות תלוים בש' הוי' שיש מצות התלוים באות יו"ד ויש באות ה"א כו', וענין אני ה' היינו בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי' שמתחבר בש' הוי' כו', דמצד בחי' ומדרי' זו לא יש התחלקות מדרי' כלל כו'. וזהו שחותם אני הוי', דעם היות שבתורה יש חילוקי מדרי' והיינו בהסוד וטעם המצות כו', מ"מ אל תהי יושב ושוקל במצותי' ש"ת כו', משום דאני הוי' דעצמות אוא"ס מאיר בש' הוי' והוא בחי' רצה"ע שלמעלה מחכ' דמצד זה לא יש חילוקי מדרי' כלל כו'.

• סיכום – הכוחות בהגבלה והתחלקות. חיבור לרצון הוא בלתי מוגבל.

וכללות הענין הוא דהאורות והכחות שבאים בבחי' פנימי ה"ה בבחי' הגבלה וע"כ הם בבחי' התחלקות בעצם וכן בהתלבשותן זב"ז ובהתלבשותן בהכלים כו', וכמו"כ ברוחניות בתורה וכוונת המצות יש התחלקות וברצון שבמצות לא יש התחלקות, וזהו אני הוי' דמבחי' אני שבהוי' כל המצות שוין כו'.

קיצור. ולכן הכחות בעצם הן בהגבלה ובהתחלקות, וזהו שיש חילוקים בכוונת המצות משא"כ מצד הרצון שבהם, וכ"ה בתורה ומצות בכלל, ולכן א"ד חיוב עוסק התורה להחיוב בקיום המצות, ולכן בעשיית המצות צ"ל ב' כוונות, וזהו שחותם בכל פ' אני הוי' כו'.

---

[i] פֶּרֶק רִאשׁוֹן

(בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְכֹחוֹתֶיהָ)

דַּע, שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת; וְיֵשׁ לָהּ פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת חֲלוּקוֹת, יִקְרָאוּן קְצָת הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן: נְפָשׁוֹת. וְיֵחָשֵׁב בַּעֲבוּר זֶה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הָרוֹפְאִים, עַד שֶׁשָּׂם רֹאשׁ הָרוֹפְאִים פְּתִיחַת סִפְרוֹ, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת שָׁלשׁ: טִבְעִית, חִיּוּנִית וְנַפְשִׁית. וּפְעָמִים שֶׁיִּקָּרְאוּ: כֹּחוֹת וַחֲלָקִים, עַד שֶׁיֵאָמֵר: חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ – וְזֶה הַשֵּׁם יַעֲשׂוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הַרְבֵּה פְעָמִים. וְאֵינָם רוֹצִים בְּאָמְרָם: "חֶלְקֵי", שֶׁהִיא מִתְחַלֶּקֶת כְּהֵחָלֵק הַגּוּפוֹת, אֲבָל הֵם מוֹנִים פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַחֲלוּקוֹת שֶׁהֵן לִכְלַל הַנֶּפֶשׁ, כַּחֲלָקִים לַ"כֹּל" הַמְחֻבָּר מֵהַחֲלָקִים הָהֵם.

וְאַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁתִּקּוּן הַמִּדּוֹת הִיא: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ. וּכְמוֹ שֶׁהָרוֹפֵא אֲשֶׁר יְרַפֵּא הַגּוּפוֹת צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע תְּחִלָּה הַגּוּף אֲשֶׁר יִרְפָּאֵהוּ: כֻּלּוֹ וַחֲלָקָיו מָה הֵם, רְצוֹנִי לוֹמַר: גּוּף הָאָדָם; וְצָרִיךְ שֶׁיֵדַע אֵיזֶה דְבָרִים יַחֲלוּהוּ וְיִשְׁמֹר מֵהֶם; וְאֵיזֶה דְבָרִים יַבְרִיאוּהוּ וִיכַוֵּן אֲלֵיהֶם – כֵּן רוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ הָרוֹצֶה לְתַקֵּן מִדּוֹת הָאָדָם, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ בִּכְלָלָהּ וַחֲלָקֶיהָ, וּמַה יַחֲלֶה אוֹתָהּ וּמַה יַבְרִיאָהּ. וּמִפְּנֵי זֶה אֹמַר, שֶׁחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ הֵם חֲמִשָּׁה: הַזָּן – וְהוּא נִקְרָא: צוֹמֵחַ; וְהַמַּרְגִּישׁ, וְהַמְדַמֶּה, וְהַמִּתְעוֹרֵר, וְהַשִׂכְלִי.

וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁדְּבָרֵינוּ אֵינָם רַק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כִּי כֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הָאָדָם, אֵינוֹ כְּכֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הַסּוּס וְהַחֲמוֹר – כִּי הָאָדָם נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִןהַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית; וְהַחֲמוֹר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִןהַנֶּפֶשׁ הַחֲמוֹרִית; וְהַנֶּשֶׁר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לָהּ.

וְאָמְנָם יֵאָמֵר עַלהַכֹּל: "נִזּוֹן" בְּשִׁתּוּףהַשֵּׁם לְבָד, לֹא שֶׁהָעִנְיָן בְּכֻלָּם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְכֵן יֵאָמֵר עַלהָאָדָם וּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים: "מַרְגִּישׁ" בְּשִׁתּוּףהַשֵׁם בִּלְבָד, לֹא שֶׁהַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בָּאָדָם הוּא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. וְלֹא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בְּזֶה הַמִּין, הוּא הַהֶרְגֵּשׁ בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר בְּמִין אַחֵר – אֲבָל כָּלמִין וָמִין מֵאֲשֶׁר לוֹ נֶפֶשׁ, יֵשׁ לוֹ נֶפֶשׁ אַחַת בִּלְתִּי נֶפֶשׁ הָאַחֵר. וְיִתְחַיֵּב מִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֵלֶּה, וּמִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֲחֵרוֹת. וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּדְמֶה פְּעֻלָּה לִפְעֻלָּה, וְיַחְשֹׁב בִּשְׁתֵּי הַפְּעֻלּוֹת שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד בְּעַצְמוֹ – וְאֵין הַדָּבָר כֵּן. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה: שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת חֲשׁוּכִים. הָאֶחָד מֵהֶם – זָרְחָה עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וְהֵאִיר; וְהַשֵּׁנִי – הֵאִיר עָלָיו הַיָּרֵחַ וְהֵאִיר; וְהַשְּׁלִישִׁי – הֻדְלַק בּוֹ הַנֵּר וְהֵאִיר. הִנֵּה כָּלאֶחָד מֵהֶם נִמְצָא בּוֹ הָאוֹר; אֲבָל סִבַּת זֶה הָאוֹר וּפוֹעֲלוֹ – הַשֶּׁמֶשׁ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר – הַיָּרֵחַ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר – הָאֵשׁ. כֵּן פּוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הָאָדָם – הוּא: נֶפֶשׁ הָאָדָם, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַחֲמוֹר – הוּא:נֶפֶשׁ הַחֲמוֹר, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַנֶּשֶׁר – הוּא: נֶפֶשׁ הַנֶּשֶׁר; וְאֵין לָהֶם עִנְיָן שֶׁיְּקַבְּצֵם אֶלָּא בְּשִׁתּוּףהַשֵׁםבִּלְבָד.וְהָבֵן זֶה הָעִנְיָן, שֶׁהוּא נִפְלָא מְאֹד; יִכָּשְׁלוּ בּוֹ הַרְבֵּה מֵהַפִּילוֹסוֹפִים, וְיִתְחַיְּבוּ בָּזֶה הַרְחָקוֹת וְדֵעוֹת בִּלְתִּי אֲמִתּוֹת.

וְאָשׁוּב אֶל כַּוָּנָתִי בְּחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ, וְאֹמַר: הַחֵלֶק הַזָּן – מִמֶּנוּ: הַכֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ, וְהַמַּחֲזִיק, וְהַמְעַכֵּל, וְהַדּוֹחֶה לְמוֹתָרוֹת, וְהַמְגַדֵּל, וְהַמּוֹלִיד בְּדוֹמֶה, וְהַמַּבְדִיל הַלֵּחוֹת עַד שֶׁיַפְרִישׁ מַהשֶּׁצָרִיךְ לְהִזּוֹן בּוֹ, וּמַהשֶּׁצָרִיךְ לִדְחוֹתוֹ. וְהַדְּבָרִים עַל אֵלּוּ שִׁבְעָה כֹחוֹת, וּמַהיַּעֲשׂוּ, וְאֵיךְ יַעֲשׂוּ, וּבְאֵיזֶה אֵבָרִים פְּעֻלָּתָם יוֹתֵר נִרְאֵית וְיוֹתֵר נִגְלֵית, וּמַהמֵּהֶם נִמְצָא תָּמִיד, וּמַהיִּכְלֶה מֵהֶם לִזְמָן קָצוּב – זֶה כֻלּוֹ רָאוּי בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאָה וְאֵין צֹרֶךְ לוֹ בְּזֶה הַמָּקוֹם.

וְהַחֵלֶק הַמַּרְגִּישׁ – מִמֶּנּוּ הַכֹּחוֹת הַחֲמִשָּׁה הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל הֶהָמוֹן: הָרְאוּת, וְהַשֵּׁמַע, וְהַטַּעַם, וְהָרֵיחַ, וְהַמִּשּׁוּשׁ – וְהוּא נִמְצָא בְּכָלשֶׁטַח הַגּוּף וְאֵין לוֹ אֵבֶר מְיֻחָד, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְאַרְבָּעָה הַכֹּחוֹת.

וְהַחֵלֶק הַמְדַמֶּה – הוּא הַכֹּחַ, אֲשֶׁר יִזְכֹּר רִשּׁוּמֵי הַמּוּחָשִׁים, אַחַר הֵעָלְמָם מִקִּרְבַת הַחוּשִׁים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְיַרְכִּיב קְצָתָם אֶל קְצָתָם, וְיַפְרִיד קְצָתָם מִקְּצָתָם; וְלָזֶה יַרְכִּיב זֶה הַכֹּחַ מִןעִנְיָנִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגָם, עִנְיָנִים אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגָם כְּלָל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגָם – כְּמוֹ שֶׁיְדַמֶּה הָאָדָם: סְפִינַת בַּרְזֶל רָצָה בָּאֲוִיר; וְאָדָם שֶׁרֹאשׁוֹ בַּשָׁמַיִם וְרַגְלָיו בָּאָרֶץ; וּבְהֵמָה בְּאֶלֶף עֵינַיִם, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְהַרְבֵּה מֵאֵלּוּ הַנִּמְנָעוֹת יַרְכִּיבֵם הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה וְיַמְצִיאֵם הַדִּמְיוֹן. וּבְכָאן טָעוּ הַמְדַבְּרִים הַטָּעוּת הַמְגֻנָּה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בָּנוּ עָלֶיהָ פִּנַּת הַטְעָאָתָם בַּחֲלֻקַּת הַמְחֻיָּב, וְהָאֶפְשָׁר, וְהַנִּמְנָע. שֶׁהֵם חָשְׁבוּ, אוֹ הֵבִיאוּ בְנֵי אָדָם לַחְשֹׁב: כִּי כָלמְדֻמֶּה – אֶפְשָׁר; וְלֹא יָדְעוּ שֶׁזֶּה הַכֹּחַ יַרְכִּיב עִנְיָנִים שֶׁמְּצִיאוּתָם "נִמְנָע", כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ.

וְהַחֵלֶק הַמִּתְעוֹרֵר – הוּא הַכֹּחַ, אֲשֶׁר בּוֹ יִשְׁתּוֹקֵק וְיִכְסֹף הָאָדָם לְדָבָר אֶחָד, אוֹ יִמְאָסֵהוּ. וּמִזֶּה הַכֹּחַ יָבֹא אֶל פְּעֻלּוֹת: בַּקָּשַׁת דָּבָר, וְהַבְּרִיחָה מִמֶּנוּ; וּבְחִירַת דָּבָר אֶחָד, אוֹ הִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ; וְהַכַּעַס וְהָרָצוֹן, וְהַפַּחַד וְהַגְּבוּרָה, וְהָאַכְזְרִיּוּת וְהָרַחֲמָנוּת, וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂנְאָה, וְהַרְבֵּה מֵאֵלּוּ הַמִּקְרִים הַנַפְשִׁיִּים. וּכְלֵי זֶה הַכֹּחַ – כָּלאֶבְרֵי הַגּוּף: כְּכֹחַ הַיָּד – עַל לְקִיחַת דָּבָר וּנְגִיעָתוֹ; וְכֹחַ הָרֶגֶל – עַל הַהֲלִיכָה; וְכֹחַ הָעַיִן – עַל הָרְאוּת; וְכֹחַ הַלֵּב – לְהִתְגַּבֵּר, אוֹ לִירֹא בְּעֵת הַפַּחַד. וְכֵן שְׁאָר אֶבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים וְהַנִּסְתָּרִים הֵם וְכֹחוֹתֵיהֶם – כֻּלָּם כֵּלִים לְזֶה הַכֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר.

וְהַחֵלֶק הַשִּׂכְלִי – הוּא הַכֹּחַ הַנִּמְצָא לָאָדָם, אֲשֶׁר בּוֹ יַשְׂכִּיל וּבוֹ תִּהְיֶה הַהִשְׂתַּכְּלוּת, וּבוֹ יִקְנֶה הַחָכְמוֹת, וּבוֹ יַבְדִּיל בֵּין הַמְגֻנֶּה וְהַנָּאֶה מִן הַפְּעֻלּוֹת. וְאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת: מֵהֶן – מַעֲשִׂי, וּמֵהֶן – עִיּוּנִי. וְהַמַּעֲשִׂי: מִמֶּנּוּ – מְלֶאכֶת-מַחֲשֶׁבֶת, וּמִמֶּנּוּ – מַחֲשָׁבִי. וְהָעִיּוּנִי – אֲשֶׁר בּוֹ יֵדַע הָאָדָם הַנִּמְצָאוֹת שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּנּוֹת, כְּפִי מַה שֶּׁהֵן עָלָיו, וְהֵן אֲשֶׁר יִקָּרְאוּ: "חָכְמוֹת" סְתָם. וּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת – הוּא הַכֹּחַ אֲשֶׁר בּוֹ יִלְמַד הַמְּלָאכוֹת: כְּנַגָּרוּת, וַעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה, וְהָרְפוּאוֹת, וְהַמַּלָּחוּת. וְהַמַּחֲשָׁבִי – הוּא הַכֹּחַ אֲשֶׁר בּוֹ יִסְתַּכֵּל הָאָדָם בַּדָּבָר אֲשֶׁר יִרְצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ: אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ, אִם לָאו; וְאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ, אֵיךְ צָרִיךְ שֶׁיַעֲשֶׂה? – זֶה שִׁעוּר מַה שֶּׁצָרִיךְ שֶׁנִּקַּח מֵעִנְיַן הַנֶּפֶשׁ הֵנָּה.

וְדַע, שֶׁזֹּאת הַנֶּפֶש הָאַחַת אֲשֶׁר קָדַם סִפּוּר כֹּחוֹתֶיהָ וַחֲלָקֶיהָ – הִיא כַּחוֹמֶר, וְהַשֵׂכֶל – לָהּ צוּרָה. וּכְשֶׁלֹּא הִגִּיעָה לָהּ צוּרָה – יִהְיֶה, כְּאִלּוּ מְצִיאוּת הַהֲכָנָה שֶׁבָּהּ לְקַבֵּל הַצוּרָה הַהִיא לְבַטָּלָה, וּכְאִלּוּ הִיא מְצִיאוּת הָבֶל. וְהוּא אָמְרוֹ: "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹאטוֹב" (משלי יט ב). רָצָה לוֹמַר: שֶּׁמְּצִיאוּתהַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא הִגִּיעָה אֵלֶיהָ הַצּוּרָה, אֲבָל תִּהְיֶה נֶפֶשׁ בְּלֹא דַעַת – לֹא טוֹב. אֲבָל הַדְּבָרִים עַלהַצּוּרָה, וְהַחֹמֶר, וְהַשִּׂכְלִי, וְהַדֵּעוֹת כַּמָּה הֵן, וְאֵיךְ יַגִּיעוּ אֲלֵיהֶן – אֵין זֶה מְקוֹמָם, וְלֹא יִצְטָרֵךְ בְּמַה שֶּׁנִרְצֶה לְדַבֵּר עַל הַמִּדּוֹת; וְהוּא יוֹתֵר רָאוּי בְּ"סֵפֶר הַנְּבוּאָה" אֲשֶׁר זָכָרְנוּ. וּבְכָאן אַפְסִיק בְּזֶה הַפֶּרֶק וְאַתְחִיל בְּאַחֵר.