מימוש פוטנציאל, משמעות, השפעה ויצירהמעגל השנה

מה התפקיד שלי בעולם?

פעמים רבות החושך מבלבל אותנו, אנחנו לא מוצאים את עצמנו ומייסרים את עצמנו בתשובות שגויות. התפקיד של כל אחד ואחת, בכל זמן ובכל מקום הוא להיות "נרות להאיר". מה זה אומר בפועל?

השיעור יתקיים ביום שלישי, 21:15. בזום. מוזמנים להצטרף. בשעה 20:00 יתקיים לימוד תניא במבט נשי עם ענת. מוזמנים להצטרף (כדאי להרשם למטה כדי לקבל עדכונים)

מקורות

מה התפקיד שלי בעולם – מקורות

וכמו עד"מ בגוף ונפש הרי לאחר כל העילוים שיש בהגוף ע"י הנפש המתלבשת בתוכו ומתגלה ומתאחד בו כו', הרי הגוף מתגבר על הנפש שע"י התלבשותו בגוף ה"ה בא בהגשמה לפי אופן אברי הגוף שיהי' לו שייכות לענינים גשמי', וכמו להשכיל השכלה גשמית ולראות ראית גשמית כו',

שהנפש מצד עצמה הרי אינה שייכה להענינים הגשמי' כלל, וכמו"כ גם כחות הנפש קודם התלבשותם בגוף הרי אינם שייכים לענינים גשמי' וע"י התלבשותם בגוף נעשים בבחי' שייכות לענינים גשמי' כו'.

והנה באמת תכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה והתלבשותה בגוף הוא בכדי להאיר את העולם כו',

וכמ"ש נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז) וכמו הנר שהוא להאיר את החשך כמו כן הנשמה היא נר ה להאיר כו',

ולהיות עולם הזה הוא חשך כפול ומכופל צריכים ריבוי נרות כו', והוא ענין ירידת הנשמות למטה להאיר את העולם כו',

…וזהו ג"כ ע"י הגוף דוקא, דהנשמה קודם התלבשותה בגוף אינו בגדר להאיר את העולם כ"א ע"י התלבשותה בגוף כו', רק שהגוף אינו מסתיר על הנשמה אדרבה מגלה אותה להאיר למטה כו',

דענין להאיר את העולם הוא שיהיה אתהפכא חשוכה לנהורה… וזהו דוקא ע"י המשכה דבחי' עצמו' א"ס ב"ה',[1]

דע"פ סדר השתל' הרי האור מתמעט ממדרי' למדרי' עד שלמטה הוא בחי' חשך והעלם והתגברות הישות כו', וע"ז הוא העבודה להמשיך תוס' אור להיות למטה גילוי אור כו'.

וע"ז הוא ירידת הנשמות למטה וכמ"ש נר הוי' נשמת אדם כי להיות עוה"ז הוא עולם השפל והחשך עב כפול ומכופל וצריך להרבות בנרות להאיר את החשך, וע"כ ברא אלקים את האדם שהוא נר המאיר

 דגם את העולם נתן בלבו שהעולם נתון בלבו של אדם שע"י שממשיך הגילוי בנפשו ויצא מחשכת הנה"ב כו' (ובזה יש ב' אופנים או שיצא מהחשך היינו שע"י הגילוי בנפשו ה"ה למע' מעניני החומרים שעי"ז נחלש החומריות דנה"ב כו', או שע"י הגילוי בנפשו פועל בהנה"ב גופא לצאת מן החשך, והיינו שבההתבוננות מבין גם השכל הטבעי את הענין האלקי, ובהתעוררות המדות דנה"ב מתעורר גם הנה"ב בבחי' רצוא ואהבה לאלקות כו'. וזהו עיקר העבודה ותכלית הכוונה וכמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך כו', ועי"ז פועל בעולם להיות אתהפכא חשוכא לנהורא שיהיו הדברים התחתונים כלים לאלקות כו').[2]


ש"פ וישב ושבת חנוכה, ה'תרס"ו – נר חנוכה

נר הוי' נשמת אדם

שזה כמו אור הנר שטבעו לעלות למעלה וגם לירד מטה, וכך הוא עולה ויורד תמיד

הנשמה נמשלה לנר משום שהיא בבחינת רצוא ושוב

אי אפשר לומר שמהות הנשמה היא אש – שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, ונפיחה היא ברוח ולא באש.

וכן לשון נשמה הוא כענין הנשימה שבחוטם ואף

שורש ענין מהות הנשמה יש בזה שתי מדרגות – רוח ונשמה

רוח בלב, נשמה במוח.

רוח הוא עניין המדות. כל ענין המדות הוא התפעלות והתלהבות, שזהו בחינת רוח, ונשמה היא עניין השכל וההשגה.

ויש בה מעלה יתירה בבחינת הנשמה, שהיא בבחינת אור ממש ונקרא אור הוי', והיא נמשכת מבחינת אור האלוקי העליון, שהוא נמשך מאור הכללי, שהוא בבחינת אש.

אש עולה למעלה לגמרי. רוח אינו מסתלק לגמרי, אלא מנשב מלמלעלה למטה. הרוח הוא הממוצע בין האש למים

והדוגמא מזה יובן גם באדם – על פי מה שנתבאר שרוח בלב ונשמה במוח.

והנה ידוע כללות ההפרש בין המוחין למדות, שהן הפכיים זה מזה, הן בפעולתם והן בעצם מהותם.

הנה פעולת המדות כמו לפעול החסד הוא כאשר יש על מי להתחסד. או פעולת הרחמים כשיש על מי לרחם, או להפך, הנהגת הגבורה, הוא גם כן על זולתו… וכן אהבה…

מה שאין כן השכל הוא להפך, גם כשאין למי לשהפיע יכול לישב לעצמו ולהשכיל השכלות. והגם שעל ידי השפעה אל הזולת מתוסף אצל המשפיע, מכל מקום אנחנו רואים בחוש שגם בלי השפעה אל הזולת יכול להשכיל הרבה והשכלות עמוקות ביותר ולהבין הענין לעצמו (עצם הכוח לא צריך את הזולת, מצטרף כוח בזמן ההשפעה אל הזולת בגלל שכך הוצב בסדר השתלשלות שיהיה ענין משפיע ומקבל. אבל השכל עצמו לא זקוק לזולת בעצם פעולתו כמו המידות.

גם טבע השכל הפוך מהמידות, כאשר צריך להשכיל איזה שכל חדש, הרי הזולת מבלבל אותו, וגם בעצמו צריך להעלים את הכוחות, כאשר יש איזה כוח בהתגלות הוא מבלבל את השכל. וגם כוח הרצון הרי אם הוא מאיר הוא מבלבל את השכל… גם הכוחות למעלה מהשכל וכל שכן למטה מהשכל מבלבלים ומסתירים.

וגם כוח השכל גופא הרי הוא מצמצם ומשקיט מפעולתו בשעה שצריך להשכיל איזה שכל, להעלותו אל כוח המשכיל שהוא מקור השכל, עד שיושפע שפע ההשכלה מן כוח המשכיל, וכענין שתיק רב (ביצה ו, א), וכמו אשתומם כשעה חדא, דעניין השתיקה וההשתוממות הוא העלאת שכלו אל מקורו, ועל ידי זה דווקא בא השפעת השכל.

ועוד זאת – עצם המוחין עיקרם הוא בבחינת העלאה ובבחינת דביקות למעלה (כל עילה הרי הוא בבחינת עלול לגבי העילה שלמעלה ממנו)

ומה שיורד להשפיע למטה הוא בחינת ז תחתונות שבו.

ולכן שבת הוא בחינת המוחין כידוע, שהוא ענין השביתה והעליה היפך בחינת ההמשכה… וזהו ההפרש בין שבת לששת ימי החול, שהן בחינת מידות, שמהן נמשך ההשפעה, שהוא בחינת ירידת והמשכת האור מלמעלה למטה (ולכן ששת ימי הבריאה הן מבחינת המידות דוקא ושבת הוא מהמוחין…)

וכמו מי שהוא בעל מוחין טבעו הוא הבדלה, שאינו מתערב בשום דבר, ולכן מי שיש לו מוחין דגדלות, אינו מתפעל משום דבר, ושום דבר אינו מבלבל אותו מפני שהוא מובדל.

ואילו המידות הן בהתפעלות. הן המשכה והתגלות. יש להעיר כי חיצוניות המוחין המשפיע על המידות הוא גם בבחינת המשכה.

וזהו ההפרש בין רוח לנשמה. שנשמה היא בחינת מוחין והן בחינת אש, כמו שטבע האש להיות בבחינת עליה והסתלקות כך טבע המוחין הוא בחינת הסתלקות למעלה. אבל רוח שבלב שהן המדות יש בהן עניין ההמשכה אל הזולת.

המדות הוא מצד הרצון, שהוא רוצה בדבר ולכן הוא רוצה להקשר בו.

והנה הרמב"ם במורה הנבוכים ח"א פ"מ פירוש שרוח הוא הרצון, כמו מי תכן את רוח הוי (ישעיה מ, יג). והענין הוא כידוע שהרצון הוא בחינת עצמות הנפש שלמעלה מהשכל והמדות. כללות הנפש הוא בחינת רוח. גם הרצון הוא בחינת המשכה והתקשרות  לדבר זולת, זהו ענין הרצון, הטיית הנפש לדבר שרוצה.

והנה האש יש בו גם עליה וגם ירידה, כמו שרואים באור הנר, שהוא עולה ויורד תמיד. .

אם לא היה בו שני אלה לא היה נאחז בפתילה ובעצים.

מה שאוחז בפתילה הוא ההמשכה – הרגשות. מה שרוצה לעלות מעלה הוא המוחין.

אם אין את שניהם האש קופת או נכבית.

האש השחור הוא הנאחז בפתילה. הלבן אינו נאחז.

העליה והירידה על ידי הרוח. בלא אויר האש אינו דולק, ולכן אסור לכפות כלי על נר בשבתוכמו באויר המעופש אין הנר דולק.. עליית וירידת האש הוא על ידי האוויר, שהאוויר פועל בו היפך טבעו והוא שינוח בפתילה.

ועתה יובן בנר הוי' נשמת אדם שנקרא נר

שזהו בחינת אור המאיר דמוחין, וזהו כללות האור המאיר את הנשמה, שיש לאדם טבע לעלות מעלה, להיכסף להתעלות, לצאת מהגופני. וזהו בטבע הנשמה לעלות למקור חוצבה כמו טבע האש – כי כל דבר נמשך אל שורשו העצמי, הניצוץ רוצה לחזור למקורו.

אך האש דרושה לרוח, שאחרת תיכבה. עצם מהות הנשמה זה הרוח ולא האש, שהיא המעלה ומורידה את האש. ללא רוח אין ניצוץ ואין התעוררות, רק בהעלם.


[1] > המשך תער"ב > חלק ראשון > ש"פ פנחס, תער"ג > שה

[2] המשך תער"ב > חלק ראשון > ליל ב' דר"ה, תער"ג > קלג

עוד בקטגוריה זו:

Back to top button
דילוג לתוכן