שמונה מסרים לחיים מפורים
מגילת אסתר מקפלת בתוכה מסרים יומיומיים משני חיים ועונה על שאלות אמוניות ורעיוניות גדולות. השיחה מלקטת את המסרים החשובים ומגישה אותם בקצרה.
1. לעבור מתודעה של צריך וחייב לרוצה ומשתוקק.
2. לא להפריד בין עולם רוחני לגשמי, הכל אחד.
3. יש לי תפקיד ומשמעות בתוך הכוונה הכללית של ההתרחשויות.
4. לאמץ תנועה נפשית של "למעלה מהדעת".
5. אי אפשר לרצות את כולם. מי שעושה, חוטף בוץ. לכן לא צריך להיבהל מכך מלכתחילה.
6. לא להתנכר להמן שבתוכי. יש דרך טיפולית של להעלות אותו ולגרום לו לאבד את היישות.
7. אל תשכחו מה השליחות ואל תנקו את מקור החיות.
8. אין אבוד ואין ייאוש בעולם.
סיכום
מגילת אסתר מקפלת בתוכה מסרים יומיומיים משני חיים ועונה על שאלות אמוניות ורעיוניות גדולות. השיחה מלקטת את המסרים החשובים ומגישה אותם בקצרה:
- לעבור מתודעה של צריך וחייב לרוצה ומשתוקק
כתוב: "קיימו וקבלו היהודים" (אסתר ט, כז) אמרו חכמים במסכת שבת: "קיימו מה שקבלו כבר", ז"א עכשיו בני ישראל מקימיים משהו מסוים שהם כבר קיבלו. מה הכוונה? את הכוונה ניתן לראות טוב יותר ב-4 מצוות החג (מגילה, משתה, משלוחי מנות ומתנות לאביונים). את השינוי הפנימי שנעשה בעם ישראל, הוא גם המסר הפנימי של כל אחד ואחד. מה השינוי בתוך 4 המצוות? ארבעת המצוות היו קיימות כבר קודם לכן, היו קיימות כמעט באופן שבועי שחוזר על עצמו, באופן שקיים בעולם. אבל פורים יצר שינוי והוספה.
מה הכוונה?
- משלוח מנות – אהבת ישראל זו מצווה. זו מצווה לאהוב את השכן שלך, אבל אין מצווה לחפש יהודי ממש ולתת לו מזון להשתתף בסעודה.
- קריאת מגילה – יש קריאת מגילה. קוראים גם בתורה בכל שבת, אבל יש לנו תוספת של קריאה בלילה "להרבות פרסומי ניסא".
- סעודה ומשתה – יש סעודה כל שבת. זה חלק מהחיים היהודיים, אבל בפורים זו הפעם היחידה שנקרא "יום משתה" כל היום הוא "יום משתה", ז"א שהשמחה של היום נמשכת לכל היום. זו מהות היום. יש כאן גם תוספת.
- מתנות לאביונים – צדקה זו מצוות יומיומית, אבל אין חובה לצאת ולחפש עניים או אדם לתת לו כסף. יש פה תוספת.
מה אומרות 4 מצוות היום? שכשאני רוצה משהו, אני מוסיף. אני עושה את זה בהרחבה. כשאני עושה משהו מתוך כוח ההכרח, אז אני לרוב עושה בדיוק מה שאני חייב, מה שאני צריך. והחיים שלנו צריכים לעבור ממקום של "חייב" למקום של "אני רוצה". לעבור ממקום פרגמטי ומלא מחויבות למקום של תשוקה ורצון. מחג פורים חל שינוי בתודעה היהודית. זה שינוי שצריך להיות אצל כל אדם ואדם. לא כפו עלי, אלא זו השתוקקות שלי, הרצון שלי. וכשאני עובר מ-"חייב" ל-"רוצה", שם חל השינוי ביחס שבו אני מבצע את הדברים במציאות.
- לא להפריד בין עולם רוחני לגשמי, הכל אחד
מגיע מרדכי לאסתר ואומר לה: תשמעי, ישנה גזרה וצריך לעשות משהו. היא בתשובה עונה לו: "אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות משהו, אם אבוא אל המלך אני יכולה לא למצוא חן בעיניו וכו'..". ומרדכי ממשיך לדבר אל ליבה, עד שהיא משתכנעת ומבקשת ממנו "לך כנוס את כל היהודים.. צומו עלי 3 ימים.. וגם אני ונערותיי נעשה כן". עכשיו השאלה הגדולה שחזר עליה הרבי מלובביץ' כמה פעמים, הרי אם את צריכה לשאת חן בעיני אחשוורוש, כל התוקף שלה, כל היכולת לבטל את הגזרה שלך המן, מתוקף מה היא? שתמצא חן וחס לפניו מכל הבתולות. ואיך אדם נראה אחרי צום? כולנו יודעים כבר מה ההרגשה והמראה. איך ניתן למצוא כך חן וחסד? בתשובה היא: יש הקב"ה שמנהל את העולם. והיא אומרת: יותר חשוב לי לצום יותר מאשר ללכת 3 ימים למכון יופי. למה? כי אני שמה את מבטחי בקב"ה. אני שמה את מבטחי בבורא עולם ולא במכון יופי, בדרך הטבע. אז אם כך, למה את הולכת בכלל? בשביל מה את נכנסת לאחשוורוש? הסוגיה שעולה כאן היא – אם את בוטחת בקב"ה, שהוא מנהל את העולם אז תתפללי אליו, בשביל מה צריך לעשות כלי בדרך הטבע? ואם הדברים פועלים בדרך הטבע, אז בשביל מה צריך לצום? לכי למכון יופי ותעשי את ההשתדלות שלך. צריך לבחור – או רוחניות והקב"ה או עולם, טבע והסתר. והמגילה אומרת: נכון שיש הקב"ה ונכון שיש טבע, אבל הם אחד בפנימיות. ז"א זה לא שיש הקב"ה ויש טבע והם נפרדים, אדם צריך ללכת בתנועה שהכל מהקב"ה. אבל הקב"ה רוצה ממך לפעול בדרך הטבע, ז"א הוא רוצה שתלך בעולם "מאמין בחיי עולמים וזורע" (הירושלמי). אדם צריך לעשות את הפעולות בדרך הטבע, אבל להאמין שהתוצאה היא בגלל שהקב"ה רוצה ככה. אסתר הולכת אל אחשוורוש בתנועה של אמונה בלתי מוגבלת, ולכן אני צמה ומבקשת ממנו. (נראה לך שפוטין הוא זה שמנהל את העולם? שקובע? שאחשוורוש הוא מנהל את העולם? ממש לא. זה רק הקב"ה). הקב"ה רוצה שנפעל בדרך הטבע, שנעשה כלי בתוך העולם. למה? כדי שנוריד את האור הגבוה של האמונה, האור הגבוה של הבורא לתוך העולם הגשמי ונעשה מהעולם הטבעי דבר שהוא אחד עם העולם הרוחני. ז"א המסר שלנו הוא: אין בחיים שלנו "עולם רוחני" ו"עולם גשמי" בנפרדות, תשקיע בנפרד בזה ותשקיע בנפרד בזה – ממש לא. תפתח את העולם הגשמי שלך ואת העולם הרוחני שלך. לא. העולם הגשמי והרוחני מאוחדים זה בזה. צריך לפעול בשניהם בו זמנית, כך שהאחד ישפיע על האחר. ורק בתודעה הזאת אני לא מוגבל על ידי העולם הגשמי. לא העולם הגשמי הוא בעל הבית שלי. ולכן, אסתר לא הולכת למכון יופי, אבל רצון ה' הוא שאני לא רק אצום אלא שאני גם אכנס אל אחשוורוש, כדי שאני אוריד ואמשיך את האור האלוקי אל תוך העולם. והמסר ממשיך "חייבים פעולה בתוך העולם", זה החידוש. ולמה? כדי להוריד את אור הבורא בתוך הֲדָרִי הבריאה, כדי שהוא יתגלה בתוך הבריאה. הגשמי והרוחני הם אחד. יש רשות אחת והיא של הבורא, ורצונו שנפעל בשתי הרשויות.
- יש לי תפקיד ומשמעות בתוך הכוונה הכללית של ההתרחשויות
נוגע לאופן שבו אסתר עושה את השינוי, "ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות". כל מה שקרה (הרי כל זה קרה אחרי כמה וכמה שנים שהיא הגיעה למלכות), כל מה שקרה זה לא בעצם שאת תצילי את בני ישראל (בני ישראל ינצלו גם בלעדיך), אלא בשביל שלך תהיה הזכות להציל את בני ישראל. ועוד שאלה: "מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות.." – מז"א מי יודע? ברור שלעת הזאת. יש כאן סכנה ממשית עכשיו. כל מה שאנחנו עוברים זה חלק מהכוונה הכללית של הבריאה. מובא במסכת מגילה "אל תהיה בז ליום קטנות" – כל מה שאתה עושה, כל פעולה, כל דבר שקורה נועד עבורך. כל העולם נברא בעבור הפעולה האחת שאנחנו נעשה. מה, העולם לא יכול להתקיים בלעדי? כן. הוא יכול להתקיים בלעדיך, אבל העולם צריך אותי בו זמנית. כל הקוֹנְסְטְרוּקְצִיָּה הזאת נבראה כדי שאני אעשה את הפעולה האחת, שאני ארגיש בעל ערך וחשיבות. הכל נברא בשביל אסתר, כולנו אסתר. אסתר היא כנסת ישראל. "מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות.." כל מה שעברת, כל מה שחווית, כל ההתמודדויות, כל הקשיים וכל המהמרות נועדו לרגע האמת, כדי שאני אכריע ברגע האמת ו"אל תהיה בז ליום קטנות", זה יכול להיות פעולה מאד קטנה. זה נותן לי תחושת חשיבות וערך יוצאי דופן. כל מה שקורה, קורה כדי שאני רגע אניע את הגלגל ואעשה מעשה אחד. הקב"ה יכול לסדר את העניינים גם בלעדי, אבל את כל מה שעברתי, חוויתי הכל קשור בקשר אחד ונועד להביא אותי למצב שבו אני עושה מעשה ואני יוצר שינוי והכל תלוי בי, ולכן נותנים לי את הכוח והאמונה שאני כל-כך חשוב, ואדם שלא מבין עד כמה הוא חשוב, עד כמה רוצים אותו ועד כמה מחכים לתנועה שלו והיא משפיעה. אין אדם שהוא לא משפיע.
- לאמץ תנועה נפשית של "למעלה מהדעת"
מרדכי לא נותן לאסתר אופציה לשאלות, אז מה הכוונה "מי יודע..?", מי יודע זו תנועה נפשית, מי יודע זו תנועה של "למעלה מהדעת". הדעת זו תנועה חשובה מאד. השכל זה הכוח שמרים אותי למעלה, אבל עדיין יש כוחות מעל השכל והם מאד משמעותיים, הם לא עוסקים בשיקולים. כוח שהוא למעלה מהשכל זה כוח שהמשמעות הגדולה שלו היא שייכות – זה המקום שלי וזה התפקיד שלי, ושם אני מגלה את החשיבות שלי והרצון שלי. לפעמים אני צריך להתחבר לתפקיד שלי בחיים למעלה מהשכל. אם אני אתחיל לפרוט את הדברים בשכל קר לא בטוח שזה ישתלם, לא בטוח שזה יעבוד. למעלה מהשכל זה תנועה של "מי יודע", בעצם מרדכי בא לאסתר ואומר לה: "כשאת נכנסת למלך אחשוורוש זה ברור שאת תיקחי לעצמך את העובדה הזאת, אבל כשאת נכנסת אליו תכנסי בתנועה של 'מי יודע', בתנועה שהיא למעלה מהדעת. עזבי ושימי רגע בצד את השכל, לא שאל תחשבי, אבל תתני לו להגביל אותך, תכנסי בתנועה של 'אני שייכת. זה התפקיד שלי'. תכנסי בתנועה שהיא למעלה מדעת". בתנועה שהיא למעלה מדעת אנחנו יכולים לראות איך פתאום דברים נפתחים וכל מי שהשיג משהו גדול בחיים שלו פרץ והצליח כי שחרר את הדעת.
- אי אפשר לרצות את כולם. מי שעושה, חוטף בוץ. לכן לא צריך להיבהל מכך מלכתחילה
אחרי שמרדכי מציל את העם היהודי, אחרי כל מה שהוא עובר כתוב "וְרָצ֖וּי לְרֹ֣ב אֶחָ֑יו", מז"א? עשיתי את כל זה ועדיין אני לא מקבל 100? עדיין אני לא מנצח בבחירות? מה זה? אומר האבן עזרא: "כי אין יכולת באדם לרצות הכל בעבור קנאת האחים".
אין יהודי שידרוש ממנו שיעשה לו רק טוב, כל אחד יש לו את הטוב שלו, כל אחד יש לו מה להגיד, יש לו זווית ראיה שלו, יש לו ביקרות. לא ניתן לרצות את כולם. תלמד לקבל את זה. גם אם תעשה את הכי טוב שלך. צריך לצאת מראש מתוך התנועה הזאת, אבל רש"י אומר דבר עמוק: "רצוי לרב אחיו" – ולא 'לכל אחיו'; מלמד שפרשה ממנו מקצת סנהדרין (מגילה טז, ב), לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו. מה הכוונה? הרי התפקיד שלו היה להיות קרוב למלכות שמה הוא עושה את כל פעולת התעמולה, השכנוע, הדיפלומטיה. מה מנסה להגיד לנו רש"י? על האר"י ז"ל אין כמעט השגות. כמעט ואין קהילה שלא מקבלת את כתבי האר"י. כשאתה בעולם רק רוחני ולא עושה מעשה גשמי יש עליך הרבה פחות מחלוקת. כשאדם יורד למטה, כשהוא מתרחק מהמקור, כשהוא מבאר נקודות, כשהוא מוריד את הרעיונות שלו לתוך עולם המעשה ברור שיקומו לו מתנגדים. אתה עושה מעשה יקומו לך מתנגדים, אתה משנה קצת, אתה מגשם רעיון רוחני מישהו יקום כנגדך. אתה פועל בעולם יהיה לך מתנגדים. מכמה סיבות, חלקן אמתיות. על פי אבן עזרא "כי אתה לא יכול לרצות את כולם". על פי רש"י "עצם זה שאתה ירדת לעולם, שאתה עכשיו עובד עם רשתיות חברתיות הן עובדות עליך, אתה עכשיו מעלה סרטון או פוסט מחייבים אותך לחשוב בפורמט שלהם. הכלי מעצב אותך. משפיע עליך. ואז לא יכול להיות שהמסר שלך יהיה כזה שמתאים לכולם, כזה שיהיה מחודד לכולם, לא יכול להיות שאתה בעצמך "תתלכלך" במובן שהעולם ישפיע עליך, ישנה אותך קצת. לכן, "רצוי לרב אחיו" שמרדכי יורד למטה, הוא עושה מעשה ובעצם "מתלכלך" קצת בעולם המציאות. אמרנו, האר"י אין ביקורת כנגדו. ככל שאתה נמצא ונשאר יותר למעלה אי אפשר לבקר אותך. אתה יורד למטה, לעולם המעשי יש לך יותר ביקורת. תחשבו על רבנים גדולים כמו לדוג' הרבי מלובביץ' – מה הביקורת הגדולה שהוא חטף? דעותיו בעולם המעשה. מיהו יהודי? דיבר הרבה על עניין הגיור, שלמות ארץ-ישראל וכו'. הטעונים האלה גרמו לו "לרדת לתוך העולם", וכשאתה "יורד לתוך העולם" אז "זורים עליך בוץ", אתה תמצא שיש הרבה דעות אחרות. והמסר הוא: לא להיבהל מזה. וכשאתה בעצמך יורד למטה תדע שאתה לפעמים תתלכלך. אתה בנוי משני יצרים ואל תיבהל מזה. זה חלק טבעי מהורדת רעיון מעולם רוחני לעולם גשמי, זה חלק מיישום מסוים של דבר מסוים.
- לא להתנכר להמן שבתוכי. יש דרך טיפולית של להעלות אותו ולגרום לו לאבד את היישות
אחת השאלות הגדולות באורך שחכמים שואלים במסכת מגילה "למה?". אסתר עשתה משתה למלך אחשוורוש, למה היה צריך להזמין את המן? למה צריך משתה בכלל, אם הוא אמר לך "עד חצי המלכות"? ואחר כך היא מבקשת שוב עוד משתה, למה? יש כמה תשובות. כדי שהמסר יתחדד נלך לאדמו"ר הזקן על מגילת אסתר (צג, ד)*: "צריך להבין הנהגת אסתר שעשתה הכל מעצמה בלי עצת מרדכי ועשתה סעודה פעמיים.." למה? אמרנו שבמגילה יש לפחות 10 דעות למה היא הזמינה את המן, באחד מהם אומר רבה: "לפני שבר גאון" – לפני שאתה שובר משהו אתה צריך לרומם אותו. מה הכוונה? ממשיך האדמו"ר הזקן ואומר: "עשתה סעודה פעמיים עד שהגביהה את המן", ולמה? "כי קרבתו יותר מידי אל הקדושה עם מפלתו", ולמה? "כי הקליפה לא תוכל לקבל חיות ויניקה להיות יש ודבר בפני עצמו אלא כשהוא מרוחק מהקדושה וכל מה שהוא יותר קרוב אל הקדושה מתבטל מאליו כהמס דונג מפני אש. ולכן קרבה את המן בתכלית הקירוב להושיבו בסעודות המלך והמלכה". יש כאן הבנה מאד מעמיקה של החיים שלנו, הבנה תרפויטית (טיפולית) מאד מעמיקה של החיים שלנו, של הקשיים שלנו. הוא אומר: יש כמה סוגי תיקון של הקליפה (הרעשים, הבלבולים, האחר, היישות, הכעס, הסטרס, החרדות, כל מה שמונע ממני מלצמוח ומלהתחבר למשהו גבוהה יותר, מלהתמקד) ויש כמה דרכים לטפל בקליפה:
- דרך אחת – שאני נלחם איתה, אני סוגר עליה ולא נותן לה מקום.
- ü דרך שניה – להעלות אותה, לתת לה מקום.
מה הכוונה לקליפה? הקליפה היא הסטרא אחרא(=הצד האחר), היא האדישות שלך, הסטרס שלך אין לו מקום חיות אחר, מקור החיות בא מהקדושה. אמרנו מי שחי בתנועה של חסך מתמיד "כל זה אינו שווה לי" הוא רוצה משהו אחד ולא מסתפק במה שיש לו. הדרך לעזור לו היא לא להגיד לו "די במה שיש לך" אלא לרומם את הקליפה, לרומם את הצד האחר. מז"א? להראות לו שאין לו חיות עצמאית שהיא לא מתוך הקדושה. גם כשאדם הוא "בהמי" ומתנהג בצורה שהיא לא נכונה, כשהוא מתקרב למשהו עדין יותר, משהו גבוה יותר הוא פתאום משתנה מההלכות שלו, מהדרכים שלו. ניקח דוגמא מתוך חינוך ילדים: הרבה פעמים לחנך ילד זה לא לנזוף בו ולהגיד לו ככה וככה, להיפך, לרומם אותו למקום טוב יותר, של קבלה, של אהבה. "להזמין אותו לסעודה" עד שהוא מתבטל מהמציאות שבו והופך להיות ילד ששייך עכשיו לאהבה, שמחה ולימוד. להביא אותו למקום שהוא רצוי יותר ולא "למעוך" אותו. כשאני מרומם את הקליפה "מפלתו מאליה", אין פה עבודה מול הקליפה. עצם זה שהזמנתי אותה היא כבר תיפול לבד, למה? כי היא רואה את האמת. היא קשורה למקום גבוהה יותר. לפעמים לא צריך להילחם בצדדים החשוכים שלנו, צריך להגביה אותנו. אתה מקרב את הקליפה למקום גבוה והיא מתבטלת מאליו (דוגמא למרגרינה בשמש שלאט לאט נמסה). אז, למה שתי סעודות? כדי לראות בפעמים שבהם אני סובל מקושי, התמודדות, משבר לא לרדת למטה (למה זה קרה לי וכו'..) יש מקומות שבהם אני צריך להגביה את עצמי למעלה ואז ממילא לצאת למקום חיובי, לשמוח, לצאת מהמקום שלך. לחפש את המשתה שלך, את הסעודה שלך ואז ממילא הדברים משתנים ואז ממילא הקליפה נופלת. לא תמיד צריך לענות על כל השאלות המבלבלות.
- אל תשכחו מה השליחות ואל תנקו את מקור החיות
למה קרתה כל הגזרה הזאת? אפשר לדון באריכות בשאלה הזו, אבל התשובה היא בסופו של דבר היא כי הם נהנו מסעודתו של אותו האיש. ומה הבעיה שהם נהנו מסעודתו? כי מתוך ההנאה הזאת הם שכחו מהאני הפנימי שלהם, מי הם. מה הזהות שלהם, למה אני שייך. אם אדם שוכח את הזהות שלו, לשם מה הוא כאן, את עבודת השליחות שלו. אם לא קושרים משמעות, תוכן לתוך העולם הגשמי מתנתקים ממקור החיות. החיות של האדם נגזרת מהתכלית שלו. מהתכלית הכללית שלו. מהסיבה שבה הוא בא לעולם, ואם הוא שוכח את זה אז הוא מאבד את החיות שלו. ובקיצור, אל תשכח מאיפה באת. אל תשכח מה התפקיד שלך בחיים. אל תשחרר את המקור חיות, תדע אותו. ותחשוב שמקור חיות זה העולם החיצוני.
- אין אבוד ואין ייאוש בעולם
אם כבר נגזרה הגזרה, היא תמיד יכולה להתהפך בחזרה. אדם נמצא בתוך קושי, בתוך אתגר, בתוך התמודדות או ניסיון ידע "אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם – אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים" (בבלי, מסכת ברכות). לעולם אל תתייאש מהרחמים.
**
*אדמו"ר הזקן על מגילת אסתר (צג, ד):
"וצריך להבין הנהגת אסתר שעשתה הכל מעצמה בלי עצת מרדכי ועשתה סעודה פעמיים. היות רחל עקרת הבית כל עניני הנהגת עולם שייך אצלה. ובעלה מרדכי יסוד אבא שלקחה לו לבת בטח בה לב בעלה שבודאי לא תעשה דבר שלא כהוגן ח"ו. ולכן עשתה בעצמה סעודה פעמיים עד שהגביהה את המן וקרבתו יותר מדאי אל הקדושה ואז היתה מפלתו מאליו כי הקליפה לא תוכל לקבל חיות ויניקה להיות יש ודבר בפ"ע אלא כשהוא מרוחק מהקדושה וכל מה שהוא יותר קרוב אל הקדושה מתבטל מאליו כהמס דונג מפני אש. ולכן קרבה את המן בתכלית הקירוב להושיבו בסעודות המלך והמלכה".
