מפגש 6: לעזור לילדים לגלות רצון, משמעות ושליחות


המטרה היא ליצור רצון ממוקד, למנוע ריבוי רצונות או העדרם ולפתח תחושת משמעות ושליחות. המשמעות תמיד מצויה בהתעלות מעל עצמו והתנתקות מעצמו.

דרכי יישום:

  1. לעזור לילדים לשוחח על אודות המשמעות של הדברים והשליחות של הילד בתוכם;
  2. לחזק הצלחות.

3. סבבי קבלת החלטות טובות;

4. למנוע מהילד מלקחת מטלות שלא בדרגתו;

5. הכוח של השליחות ביחסים החברתיים.

שאלות:

מה התפקיד של כוח התענוג בנפש? כיצד משתמשים בו בצורה רצויה?

כיצד מעוררים רצון וכיצד מצמצמים עודף רצונות זמניים?


הסדנה המוקלטת

פרק 22:

פרק 23:

אחד המניעים לכח הרצון הוא הארת התענוג.
יש דרגות בהארת התענוג. אחת הגבוהות שבהן הוא תענוג של משמעות ותחושת שליחות.

הכוח של המשמעות

"אם החיים אמנם בעלי משמעות הם – הרי משמעותם אינה תלויה באורכם; אם הם חסרי משמעות – הרי אין טעם להאריכם".[i]

ההכוונה למשמעות, מציאת פשר, צובעת על פי ויקטור פראנקל, את החיים בצבעים חדשים. בכוח המשמעות לעזור לאדם למצוא את הטעם לחיים ולהתגבר על קשיים הנקרים בדרכו. המשמעות קיימת כבר בעולם. צריך פשוט למצוא אותה.

להשקפתו, האדם מסוגל לשאת רעה, השפלה, פחד וזעם עם עוולות בתנאי שהוא רואה פשר לסבלו: "אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית".[ii]

רעיון המשמעות בלוגותרפיה הוא רב-עוצמה אך גם חמקמק. אמנם המשמעות משתנה מאדם לאדם אך לדברי פראנקל היא נמצאת שם בעולם. משמעויות מגלים, לא ממציאים. על פי פראנקל, האדם אינו ממציא את האידיאלים והערכים בחייו, האדם אינו ממציא את עצמו. היחס הנכון אל משמעות היא כאל דבר שיש לחפש אחריו.

גם האפשרות שהאדם יטעה בטיב המשמעות שאימץ אינה משחררת מהחיפוש אחר משמעות. המשימה של המטפל בשיטת הלוגותרפיה היא לא להצביע למטופל על המשמעות אלא לדחוף אותו לחיפוש אחר המשמעות. החיפוש הוא העיקר.

באותה מידה ניתן להגיד שהאתגר של ההורים הוא לא למצוא עבור הילדים את המשמעות אלא לדחוף אותם לחפש משמעות בחייהם, למצוא אותה ולהתמסר לה. הם והילדים, עליהם לשאול יחד מה משמעות החיים, מה הערך של הפעולות השונות ולנסות להגיע למסקנות שיגלו את אותה משמעות מרוממת.

כאשר מתגלה המשמעות, היא חושפת נקודת רצון פנימית וגבוהה שעוזרת להתגבר על רגשות לא-רצויים זמניים. בזמן שילד מרגיש שהוא רוצה לעזור לחבר או להשלים משימה, אזי גם אם הוא ייתקל בהתנהגות של חבר אחר שעלולה לפגוע בו, מציאת המשמעות תקהה את עוצמת הפגיעה. הרצון האמיתי, המכוון על ידי המשמעות, לא יאפשר לרגש הפגוע להתעצם. הרצון למשמעות יעורר מידות אחרות שיחלישו את הרגש הלא-מתוקן. הוא יֵצא מראיית עצמו ויחשוב מה הסיבה שהציקה לחבר שבעטיה הוא פגע בו. ראיית הזולת עשויה אף לעורר הזדהות עמו במקום תחושת פגיעה ורצון לפגוע בחזרה.

מה יכולה להיות משמעות בחיי ילדים? המשמעות משתנה מגיל לגיל. היא יכולה להיות התמודדות עם משימה, יצירה, כתיבה, ארגון אירוע, עזרה לחברים ועשיית טוב.

התעלות מעל עצמו והתנתקות מעצמו

נקודת הדמיון אולי הבולטת ביותר בין הלוגותרפיה לשיטת בעל התניא היא, שנתיב הריפוי של מידות בעייתיות מצוי ביכולת של האדם לא להיות עסוק בעצמו. שם, ביציאה של האדם מעצמו, ולא בעיסוק מוגזם ומיותר בעצמי, מסתתרים מעיינותיה של הבריאות הנפשית. את המשמעות ימצא האדם מחוץ לעצמו האגוצנטרי.

הרהורי יתר או השתקעות יתר של אנשים השקועים בעצמם הם מתכון בטוח לאיבוד המשמעות ולבלימת הספונטניות והחיוניות, מדגיש פראנקל. על פי פראנקל, האדם מתחיל לשקוע כל אימת שהוא מהרהר על אודות עצמו. המוצא הוא ביכולת האנושית "להתעלות מעל עצמו". "תכונת ההתעלות מעל עצמו טבועה בקיום האנושי. היות אנושי פירושו תמיד להיות מכוון וקשוב כלפי משהו או מישהו שאינו אתה עצמך". [iii]

אדם חסר משמעות בחייו לא זו בלבד שהוא מסכן, אלא הוא בקושי כשיר לחיים. כשהאדם הוא לעצמו הוא איננו יציר אנושי ממש. המשמעות, אותה התכוונות, היא גילוי הטעם לחיים העוזרת לאדם לקבל החלטות על פי המשמעות שהוא מגלה. ללא משמעות, האדם חיי חיים אנוכיים ונידון לאומללות.

העשרה:

השאלות לגבי השליחות והמשמעות בחיינו רלוונטיות גם לגבי הבחירה שלנו בתפקיד ההורים וגם לגבי הבנת מהות השליחות. כאשר אנחנו חשים חסרי משמעות אנחנו לא ממהרים לבחור בתפקיד הנוכחי שלנו. 
בנוסף שאלות כגון אלה יכולות להופיע גם אצל צעירים ולשתק את העשייה שלהם. בכל דבר הם ישאלו מה זה שווה.

עוצרים להתבוננות!

נסו לחשוב על רעיון השליחות. כיצד אתם יכולים להפוך אותו לישים בחיי הילדים?
יש לכם רעיונות כיצד לאתר שליחות ולעודד אותה בחיי היומיום?

השליחות

בגישת בעל התניא ותורת הנפש המשמעות היא אכן שָׁם בעולם ובאדם, ובהחלט יש לדחוף את האדם לחפש אחריה. אולם המשמעות איננה דבר ערטילאי או חמקמק.

הוא מוסיף עליה היבט משמעותי שאפשר להגדירו כשליחות.

השליחות של האדם בחייו היא גילוי כוח הבורא בבריאה, גילוי הטוב, תיקון עצמי, התגברות על נטיות ורגשות לא-רצויים וגילוי מציאות חדשה ונשגבת בכל רגע ופרט בחיים.

היציאה של האדם מעצמו נועדה לעזור לו לזהות את אותה שליחות. השליחות מתבטאת בניצחון על הנפש הטבעית, האגוצנטרית וגילוי הממד הא-לוהי בתוך המציאות. בכל רגע ורגע על האדם לצאת לעולם ולבחון כיצד הוא יכול להגשים את שליחותו, את תיקונו העצמי. כיצד הוא משיג ניצחונות ורותם את הנפש הטבעית לגילוי הנפש הגבוהה יותר. המשמעות של המודעות לשליחות היא ערנות לכל מחשבה, דיבור ומעשה. אותה שליחות קיימת בממד ההורי, הזוגי והעסקי. השליחות ממקדת את החיים וצובעת אותם בצבעים עזים של התרגשות וחיוּת. השליחות  גם עוזרת לילדים ולמבוגרים ליצור סדרי עדיפויות ולבחור להגביר את הנפש על הגוף.[iv]

כשאדם מגלה את שליחותו הוא לוקח אחריות על חייו. בעצם לקיחת האחריות הוא מפסיק להיות קורבן של הנסיבות. בהקשר זה ויקטור פראנקל מנסח משפט עמוק ויפה: "ברגע שאנו מתייחסים לאדם כאל קורבן של נסיבות והשפעותיהן, לא זו בלבד שאנחנו חדלים להתייחס אליו כאל בן אדם, אלא שאנו גם פוגמים בעצם שאיפתו להשתנות".[v]

שינוי ההשקפה

חשוב להדגיש שהעבודה העצמית איננה בבחינת הכול או לא-כלום. אין מצב שבו הילדים או חסרי אמונה והשפעה על המציאות או שהם בעלי ערך עצמי, או שיש להם משמעות או שאין. מהזווית של תורת הנפש, גם אם צעירים מריקים את הזמן בשיטוט סתמי ברשת, מאבדים מיקוד במהירות או עסוקים במר גורלם ואז לרגע אחד מתמסרים ללימוד, לאידאל, לנתינה, למצווה – באותו רגע מאיר בהם אור ייחודי. באותו הרגע הם מנצלים את הפוטנציאל שלהם.[vi] רק שמפאת קהות החושים, כותב בעל התניא, לא תמיד מרגישים בכך, וחוזרים לבזבוז הזמן. הדרך לזכות בכך שיאיר אור ייחודי שכזה, היא להשיג עוד רגעי הקרבה שכאלה.[vii] כלומר הילדים לא צריכים לחיות בתחושה של או שזכו להשיג משמעות או שלא. או שהם חווים חיים של שליחות או שלא. כל רגע נמדד לעצמו ובכל רגע אפשר להתעלות ובדרך זו לתקן חוסר משמעות בעבר. בכל רגע השליחות ממתינה מעבר לפינה וניתן לפתח מודעות כדי להגשימה.

מדרגת הביטחון והאמונה

השליחות כרוכה באמונה וביטחון בכך שכל מהלך שקורה, הוא מדויק עבור השליחות. כשכל מה שקורה הוא בעל מסר חיובי בחיי הילדים, הילדים אינם יכולים להיות קורבן של הנסיבות. כל התרחשות ואירוע הם עבור התיקון והצמיחה המתאימים להם. אין רגע שנברא לחינם. בכל חלק בחיים, בכל זמן ובכל מקום, חבויים שליחות, תפקיד, משמעות שהאדם צריך לפגוש או לבצע. בכל מקום הוא יכול למצוא את הדרך שבה הוא מתגבר על מידות ונטיות לא-רצויות. באופן הזה לכל חלק בחיים, לגיל הנעורים ולגיל הזקנה, יש ערך שממלא את האדם. אם ילד נכשל בבחינה או לא הוזמן לאירוע חברתי הוא לא פחות טוב ושליחות חייו לא נפגמה בשל כך. גם כשהמורה מזמין את ההורים לשיחה בעקבות התנהגות הילד, יש בכך הזדמנות לגלות את השליחות שלו ולא הזדמנות להעיר לו על חסרונותיו ולרמוס את ערכו. הנסיגה או הדחייה עוזרים לילד לגלות את אותה שליחות משום שהם מאפשרים לו את ההתמודדות והניצחון הפנימי על תחושת הנסיגה.

במחשבה היהודית השליחות של האדם אינה מנותקת מהקשר עם הבורא. במידה שבה יש שליחות ותכלית לחיי האדם, ישנו גם כוח משלח. אמונה, במחשבה היהודית, היא דבר שיש לחנך אליו. בעל התניא היה מנהיג חסידי כמובן, אולם העניין שלו בחינוך, בבריאות נפשית והתעלות רוחנית נובע מתוך תפיסתו את הקשר של האדם עם בוראו. רגשות לא-מתוקנים הם מכשול להתקדמות בעבודה הרוחנית. אדם האזוק בחרדות או נתון בעצבות, תחושת קורבנות ורגשות אשם, כל עוד שולטים בו אותם רגשות שליליים, לא יוכל להתעלות ולגלות את שליחותו או את נוכחות הבורא בעולמו. מתוך ההיגיון הזה ברור מדוע ההיבט הרגשי תופס מקום כה רחב במשנה החסידית. ילדים, נערים ואפילו מבוגרים, אינם יכולים לצמוח ולהשתנות כשרגשות בעייתיים, לא-מתוקנים ושליליים, שולטים בהם.

מכאן, היסוד האיתן לחינוך, על פי הרבי מלובביץ', בקרב כל אדם בעולם, יהודי ושאינו יהודי, דתי ושאינו שומר תורה ומצוות, הוא הידיעה ש"יש בעל בית לבירה זו".

ידיעה זו כוללת לא רק את ההכרה שהבורא ברא את העולם, אלא שהוא המנהיג של כל פרט בעולם בכל רגע ורגע בהשגחה פרטית, ויש לו רצונות מדויקים מהעולם. הוא רוצה שהעולם ינהג על פי כללי הצדק והיושר, הצדקה, החסד והמשפט, "כך שיהיה ניכר במציאות העולם שזוהי דירתו של הבורא".[ix]

– הבורא, על פי הרבי, צריך להיתפס כטוב המוחלט שטבעו הוא להיטיב עם ברואיו. הוא אינו ניטרלי ואינו מחפש להעניש. עיקר התעסקותו של הבורא היא להרבות שמחה. הבורא הוא עצם הטוב ולכן לא ייתכן שהכוונה בבריאה לא תהיה טובה או שירד רע לעולם. תפיסה שכזו משנה את ההסתכלות על החיים. היא מחדירה בילדים שכל מצב מזמֵן להם הזדמנויות, גם אם לכאורה הוא נראה מאיים.[x]

גם במצב שבו האדם חווה ייסורים וקשיים, על פי השקפה זו, אין מדובר בעונש או נקמה. הקשיים נועדו לטובת האדם, כלשון בעל התניא, כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו את בנו יחידו מרוב אהבתו.[xi] על פי הנמשל, קשיים ואתגרים נועדו לרומם את הילדים ולא לפגוע בהם.

המסקנה מהאמור היא שאין שום מקום לחרדות, הפחדות או איומים. בכל מה שקורה ילדים צריכים לדעת שהם אהובים ורצויים. כל המתרחש נועד כדי לעזור להם לצמוח, גם אם תהליכי הצמיחה יכולים להיות מלווים בכאבים.[xii]

ערך המשמעות והשליחות בנפש

השליחות חשובה מבחינה נפשית ורגשית כי היא דוחפת להרמוניה פנימית. לאדם כוחות נפש רבים. ללא תכלית, הכוחות מתפזרים. כשהילד אינו יודע מה המשימה שלו והוא לא בטוח שהוא רוצה בה, הוא עלול להתבלבל מכוחם של רצונות זמניים הגוררים אותו לכיוונים מנוגדים. במצב זה הנפש לא מתגלה בצורה מאוחדת וממוקדת. רצונות רגעיים, סותרים ומשתנים יש בהם כדי להביא לא רק לאיבוד אנרגיות אלא גם לחוסר יכולת להתגבר על מכשולים ומהמורות בחיים. על כך טוען רבי קלונימוס קלמיש כי "מי שהוא כהפקר שאין לו תכלית אחד בכל מחשבה דיבור ומעשה שלו ולא כונה אחת בכולם, רק מכל הבא ליד עושה, מדבר וחושב, אף אם גם את המצוות הבאות לידו עושה, מכל מקום אי אפשר לומר על עצמותו מה הוא, כי אין עצמותו מאוחדת באחדות אחת…"[xiii]

אדם, צעיר ומבוגר, שאינו חי חיי שליחות, מאבד כוחות. הוא אינו ממוקד מטרה וכל כוח רוצה להתגלות באופן אחר. פעם הוא רוצה דבר אחד ופעם דבר אחר. גם אם מתעוררת באותו ילד התלהבות מעשייה כלשהי, אותה התעוררות היא רק "כמין פרכוס של חלק אחד בנפשו". ללא תכלית אי-אפשר להשיג את שלמות הנפש. במצב כזה הנפש כואבת על חוסר יכולתה לגלות את כוחותיה בצורה מאוחדת.

הטבע של השליחות לאגד את כל כוחות הנפש מביא לשינוי מציאותו של הילד. השליחות הופכת את מהות מידותיו.

[i] השאיפה למשמעות, שם, עמ' 94; [ii]  ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה, לוד, דביר, תשס"ב, 2001, עמ' 95; [iii]  שם, עמ' 34;  [iv] חובת התלמידים, עמ' צט; [v] השאיפה למשמעות, שם, עמ' 91.  [vi] בשל האור הא-לוהי המאיר באדם ברגע קיום המצווה מחייבים חכמים לעמוד בפני כל העוסק במצוה אפילו הוא בור ועם הארץ. קידושין דף לג, עמ' א; [vii]  ספר התניא, לקוטי אמרים, פרק מו; [viii] מעניין שבצוואתו של רבי שלום דוב בער, שכתב בשנת תרמ"ח, 1888, המתייחסת לאמור בהקדמה לספר חובת הלבבות, הוא מדגיש בעיקר את עניין החינוך והשרשת האמונה: "והעיקר אצלי שיעזור השם יתברך שבני שיחיה יהיה ירא שמים וחסיד… שיאמין באמונה פשוטה בה' אלוקי ישראל ושהוא אחד ואין בלתו ושברא את העולם מאין ואפס המוחלט ומנהיגו ברצונו בטובו וחסדו כו' בכל זה וכיוצא בזה צריכים להרגילו ולחנכו…" הצוואה נדפסה בקונטרס "חנוך לנער", ברוקלין, הוצאת קה"ת, ה'תש"ג, וראו: אברהם חנוך גליצנשטין, אוצר סיפורי חב"ד, קה"ת, 5754, חלק י', עמ' 194. ראו גם הרבי מלובביץ', אגרות קודש, חלק ט, עמ' שט, ו; [ix] תורת מנחם, חלק ב, תשמ"ג, עמ' 899; [x] הרבי מלובביץ', אגרות קודש, חלק י"ג, עמ' שלב-שלג; [xi]  תניא, אגרת הקדש, כב; [xii]  הרבי מלובביץ' מזועזע מדיבור שלילי והפחדות בזמן מלחמת המפרץ, ראו שיחת שבת פרשת ויחי, התשנ"א; [xiii]  חובת התלמידים, עמ' רו; 

לכל מפגשי הסדנה

Back to top button
דילוג לתוכן