לנטרל אנרגיה שלילית

לפעמים אנחנו מגיעים למרחב מסוים ולא טוב לנו בו. אנחנו לא רוצים להישאר במקום זה. מדוע?

אנרגיה היא כוח מניע, מחבר.

אנרגיה שלילית יוצרת פעולה הפוכה, היא מרחיקה.

כיצד מתפתחת אנרגיה שלילית? מהם סוגי אנרגיה שלילית וכיצד מנטרלים אותה?

המקור של אנרגיה שלילית הוא בדרך כלל "קליפה בנפש" הנקראת "קליפת מדין". קליפה שמשמעותה נטייה לפירוד, מריבה, מדון וריחוק.

כל אלה נובעים מהיישות שלי ומכך שהזולת, גם אם לא עשה לי כלום, ממעט ממציאותי. והישות רוצה לחוש כמה שיותר את מציאותה. על פי מאמר החלצו, תרנ"ט.

מקורות

על פי מאמר החלצו, תרנ"ט – ללימוד המאמר המלא

נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה' בְּמִדְיָֽן׃

דאֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃. (מטות לא, א-ד)

קליפת מדין

וז״ע קלי׳ מדין, שהוא המדון והריב ושנאת חנם מאיש לרעהו, גם שלא עשה לו שום רעה כלל, ולא נגע בכל אשר לו, לא דבר וחצי דבר, וגם הוא אינו חורש רעה עליו כלל, רק שלא יוכל לסובלו, והוא שונא אותו בתכלית, עד שלא יכול לדבר עמו ולא להתערב עמדו בשום דבר, אף בדבר שבקדושה.

אשר באמת צריכים להצטער על יסורי זולתו יותר מיסורי עצמו ר״ל, כי על עצמו יכול למצוא חשבון שמגיעי׳ לו היסורים, ח״ו, מפני מעשיו הלא טובים, וכמא׳ רז״ל״י אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו כר, וכשיפשפש באמת ודאי ימצא, או יתלה בעון ביטול תורה כר, וממילא לא יצטער עליהם, אדרבה, יקבלם באהבה, שזה תיקון לנפשו כר.

אבל על זולתו אינו יכול לעשות חשבונות כאלו, כי צריך לחשוב שבודאי הוא טוב בכל פרט, ולא ידון מעצמו על זולתו, כי בודאי הוא יותר טוב וממילא צריך להצטער מאד על צרת חביר ו .« ממנו, וצריך לדון את כל אדם לכף זכות כר ויסוריו ר״ל, ויבקש רחמים עליו.

הדרך לנטרל אנרגיה שלילית – להתמודד עם קליפת מדיין

ג) אמנם כללות הענין הוא, דהנה, מדין הוא לשון מדון ומריבה,

דזהו כל ענין קליפת מדין, שהוא הפירוד וההתחלקות, והוא ענין שנאת חינם ופירוד הלבבות, שהוא

ההיפך לגמרי מסטרא דקדושה, שהוא בחי׳ האחדות דוקא.

 וכידוע שזהו עיקר ההפרש בין הקדושה לסט״א, דבקדושה הוא בחי׳ האחדות, וזהו כל עיקר היחוד דשם הוי׳, שהוא בחי׳ היחוד וההתכללות… דהגם שהם בחי׳ עשר ספירות, מוחין ומדות כו׳, מ״מ, הם בבחי׳ יחוד והתכללות לגמרי…

ושרש ענין הקליפה הוא להיפך זה, בבחי׳ הפירוד וההתחלקות דוקא.

וזהו מה שאמר יעקב יש לי כל[1], לשון התכללות, ועשו אמר יש לי רב, לשון ריבוי ופירוד כו׳'…

וכן הוא בשרשן בבחי׳ ספירות דתהו, שהיו בבחי׳ ענפין מתפרדין כו׳

שהמדות דתהו לא היו יכולים לסבול זה את זה, דחסד לא היתה יכולה לסבול מדת הגבורה, וכן גבורה את מדת החסד, ולכן כתיב בהם וימלוך וימת כו׳, כידוע שזהו ענין שבירת הכלים, שמזה נעשה ענין הפירוד בקלי׳ וסט״א.

וז״ע קליפת מדין, שהוא המדון וריב בבחי׳ הפירוד כו׳, שזהו מה שנפל בשבירה מכללות ענין התהו שהיו המדות בבחי׳ פירוד כו׳.

ולכן אין מדין בכלל הז׳ אומות, דז׳ אומות הכנעני והחתי כו׳ הם בהז״מ פרטיות, כל אחד במדה פרטית דתהו, כנעני חסד, חתי גבורה כו׳, וכל אחד הוא קליפה פרטית ממדה פרטית דתהו,

ומנגדת למדה פרטית דקדושה כו.

אמנם קליפת מדין אינה ממדה פרטית, כי אם מכללות ענין התהו, שהוא ענין הפירוד, שזהו הכלל שהי׳ בכללות התהו שהיו בבחי׳ ענפין מתפרדין כו׳… וזאת היתה סבת השבירה דתהו

• מניין נובעת השנאה, מה מאפיין את הקליפה (ד) – שנאה ללא סיבה

זהו מה שקליפת מדין הוא שנאת חנם דוקא, שהשנאה אינה מצד איזה פרט, שגרם לו איזה רעה, או שהוא מנגד לו באיזה פרט, שאז היתה השנאה תלויה באיזה מדה פרטית, ואין זה מקלי׳ מדין בפרט, כ״א מה שנפל בשבה״ב ממדת הגבר דתהו, שהוא הכעס והשנאה על מנגדו כו', ומפני שהוא מנגדו לכן מתקוטט ומריב עמו.

אבל ענין המדון והריב והשנאה דקליפת מדין אינו מצד איזה פרט, כי אם מפני שאינו יכול לסבול את זולתו, גם שלא ידעו כלל, ולא היה לו שום מו״מ עמו, ואי אפשר לו להתאחד עמו כו׳. וזהו הנקרא שנאת חנם, שהוא שונא אותו חנם על לא דבר.

• מה לגבי טענות?

ולפעמים יש בזה ג״כ איזה פרטים, דהיינו שיש לו איזה טענה למה הוא שונא אותו כו׳, אבל זהו שבא אח״כ, והיינו שלא שהטעמים הפרטים הם סבת השנאה, רק שמצא לו תואנה ועלילה להצדיק את עצמו לפני זולתו לבד, אבל אינה אמיתית, כ״א השנאה הוא מצד שלא יכול לסבול את הזולת.

• מה הסיבה לשנאה?

והסיבה היא הישות שלו, שהוא חשוב בעיני עצמו, ובכלל ענין הישות והרגשת עצמו,

שמרגיש את עצמו מאד בכל פרט ופרט שלו כו׳, ולכן אינו יכול לסבול את הזולת כו׳, דמפני הישות שלו, אינו נותן מקום לזולתו, דהזולת בהכרח ממעט מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול אותו.

נמצא דעיקר הסיבה הוא הישות שלו, שעי״ז נעשה לו הזולת למנגד, וההתנגדות אינו שמנגד לו באיזה פרט, כי אם במה שהוא נמצא, דבזה שנמצא מציאות והרי הוא ממעט הישות שלו, ובזה הוא מנגד לו ואינו יכול לסובלו כו׳.

ובסטרא דקדושה דעיקרו הוא ביטול, ה״ה בבחי׳ יחוד והתכללות, דלהיות שהוא בבחי׳ ביטול, ה״ה נותן מקום אל הזולת. וענין מה שנותן מקום היינו שהוא מקבל את הזולת ומתאחד עמו כו׳.

והסיבה לזה הוא רק מצד הישות שלו אינו נותן מקום להזולת, והוא מנגד לו (אף שלא עשה לו שום רעה, ואין בו שום התנגדות פרטי נגדו) רק בזה שהוא נמצא בעולם, שבזה הרי הוא ממעט ישותו, ומשום זה אינו יכול לסובלו, ושונא אותו, ומכ״ש שאינו יכול להתחבר עמו.

והסיבה היא הישות שלו, שהוא חשוב בעיני עצמו, ובכלל ענין הישות והרגשת עצמו,

שמרגיש את עצמו מאד בכל פרט ופרט שלו כו׳, ולכן אינו יכול לסבול את הזולת כו׳, דמפני הישות שלו, אינו נותן מקום לזולתו, דהזולת בהכרח ממעט מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול אותו.

נמצא דעיקר הסיבה הוא הישות שלו, שעי״ז נעשה לו הזולת למנגד, וההתנגדות אינו שמנגד לו באיזה פרט, כי אם במה שהוא נמצא, דבזה שנמצא מציאות והרי הוא ממעט הישות שלו, ובזה הוא מנגד לו ואינו יכול לסובלו כו׳.

ובסטרא דקדושה דעיקרו הוא ביטול, ה״ה בבחי׳ יחוד והתכללות, דלהיות שהוא בבחי׳ ביטול, ה״ה נותן מקום אל הזולת. וענין מה שנותן מקום היינו שהוא מקבל את הזולת ומתאחד עמו כו׳.

• זה לעומת זה – כנגד מה היא בנפש?

בזה יובן מה דקליפת מדין הוא מנגד לספירת החכמה

וכידוע דחכ׳ הוא בחי׳ הביטול, דזהו ענין החכמה

והחכמה פועל הביטול גם בהמדות…

. ולכן בחינת חכמה הוא בתכלית ההתכללות…

ואין זה סותר למה שבמקום אחר מבואר דראשית ההתחלקות היא בבחינת המוחין… כי במוחין יש התחלקות, שאין דעותיהן שוות, שכל אחד ואחד מתחלק זה מזה, מצד השגת שכלו ובינתו ודעתו.

וגם כל ענין המוחין הוא להגביל כל דבר, שעי״ז תופס את הענין שכלי, כי כל תפיסא הוא ע״י שתופס בהו״ק של הדבר, וכמו״כ כל ענין שנתפס בשכל הוא לפי שהשכל מגביל את הענין.

וגם כל ענין השכל הוא לחלק ולפרר כל דבר לריבוי פרטים דוקא הרי המוחין הם בבחי׳ התחלקות דוקא כו׳.

הנה כל זה עיקרו במוח הבינה, שהוא בחי׳ השגה והבנה בבחי׳ תפיסא בשכל ממש, שאז בא הדבר בריבוי התחלקות דוקא כו/ אבל בבחי׳ החכמה, עם היות שהוא ג״כ מציאות שכל, מ״מ, אינו בבחי׳ תפיסא והשגה ממש, כי אם בבחינת נקודה כללית עדיין, למעלה מבחי׳ התחלקות לפרטים כו׳, כידוע ומבואר במ״א.

ועוד זאת, דבחי׳ התחלקות הזאת דחכמה ושכל, הרי תכליתה הוא ההתכללות דוקא.

וכידוע שיש ב׳ מיני התחלקות,

הא׳ בחי׳ ההתחלקות שגורם לעשות הפירוד דוקא…

וז״ע ספירות דתהו למעלה, שנתגלו הספירות כמו שהן בפשיטותן בבחינת עקודים, ולכן

היו בבחי׳ הפכים ומנגדים זל״ז לגמרי כו׳…

 ואופן הב׳ הוא ההתחלקות שגורם ההתכללות דוקא. והיינו כשמחלקים ומפרידים דבר אחד לריבוי פרטים, כי, שני דברים שהם מחולקים, ההתחלקות בהם הוא סיבת הפירוד כנ״ל, אבל דבר א׳ כשמחלקים אותו לריבוי פרטים, ההתחלקות הזאת הוא סיבת האחדות דוקא.

[1] בראשית/פרק לג/פסוק יא: וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃

יוַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃

יאקַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃