הפסיכולוגיה של האכילה וההרזיה

אנחנו לא אוכלים כדי לפצות, להתגבר על סטרס או להפיג לחץ. אנחנו אוכלים כדי להיות קיימים. האתגר הוא ליצור דרך האכילה קיום משמעותי.
כלומר קיום יכול להיות סתמי ויכול להיות מבורר ובעל ערך ומשמעות.
מהי אכילה מתוקנת לעומת אכילה גסה וכיצד אני יכול להבין טוב יותר את הפסיכולוגיה של האכילה וההרזיה.

מקורות

מכתב הרבי מליובאוויטש, י"ד שבט תש"ד
קיום הגוף וחבורו עם הנפש, אשר אז האדם חי' הוא, תלוי – ע"פ רצון המפליא לעשות שהוא המקשר נשמה וגוף – בשתים(א) בדם, הנעשה מהמאכלים ומשקים שאכל ושתה, ובואיר אשר האדם נושם (ב), וכידוע אשר זהו תפקיד הסימנים – הושט והקנה (ג).
והנה אף ששניהם – אויר ואכילה ושתי' – מוכרחים לחיי האדם בכ"ז חלוקים הם בזה אשר האכו"ש הם רק במזנים ידועים,

ואמרז"ל (יומא עה, ב) בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולין שמנקרים באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה, וברמב"ם (הל' דעות רפ"ד) לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא –
משא"כ הנשימה שהיא תמידית (ע"ד הרגיל), עד שארז"ל אשר עד שבעת ימים(ד) אפשר שיחי' אדם בלא אכו"ש (רמב"ם הל' שבועות פ"ה ה"כ) אבל בלא נשימה הנה לשעה קלה מת הוא (ראה נ"כ שו"ע אה"ע סי' י"ז סל"ב שו"ת צ"צ חאה"ע סי' סח-ע ובמקומות שציין בשד"ח כללים אות כ' ס"ק קח – שיעור שעה קלה זו כמה היא).
ממילא מובן אשר כיון שע"י האכו"ש הוא קיום הגוף וחבורו עם הנפש, צריכים האוכלים ומשקים להיות מתאימים לתפקיד זה. ועוד זאת – אשר איכותם משפעת על איכות הגוף בכללו וקשורו עם הנפש בפרט, וכמרז"ל בזה (ברכות מד, ב) כל ירק חי מוריק וכל קטן מקטין וכל נפש משיב את הנפש וכל קרוב לנפש משיב את הנפש, ואמרו חכמינו ז"ל בטעם איסור אכילת בע"ח הדורסים וטורפים שזה מוליד אכזריות בלב האוכל (רמב"ן עה"ת ויקרא יא, יא ועוד).
עוד זאת: גם מאכל אשר לולא מחשבת האדם או דבורו לא הי' נאסר – וכמו השוחט לשם הרים (חולין לט, ב) וכיו"ב – פועל הוא להוליד מזג רע באדם האוכלו. וכמו שמצינו באלישע אחר (רות רבה ג, יג) שאכלה אמו, כשהיתה מעוברת, מתקרובת ע"ז, וזה גרם שיצא אחר לתרבות רעה.
ואין לומר שבאחר הי' זה בתור עונש ולא מצד הטבע, דהרי אם אחר לא עשתה איסור באכילתה, ואדרבה עוברה שהריחה מאכילין אותה (יומא פב, א) ומצוה היא עושה (ה).
ואם אכו"ש כך, הרי כ"ש וק"ו אשר האויר צ"ל מתאים נקי וזך, הן בגשמיותו הן ברוחניותו, למען יוכל האדם להיות בריא ושלם בגשם וברוח. וכמו שהורונו רז"ל דוגמאות כוללות בזה: אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב) אויר מגדל משכח (סנהדרין קט, א).

**

כי שרש המאכל הוא משבה"כ דתהו, ותהו הי' בבחי' ביטול ובבחי' יש כו' (ובד"כ הוא מדרי' דקדושה ומ"מ היו בבחי' יש כו'), וכשנפלו נעשה בחי' נוגה שמעורב טו"ר וע"כ כל הדברים שמבחי' נוגה המה מעורבים טו"ר כו'.

**

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אודות אביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע, שפעם נשמט המאכל מהמזלג לתוך הצלחת, וחייך ואמר: הוא (המאכל) אינו רוצה עדיין. –

וכל זה (שהמאכל רוצה שהאדם יאכלנו) – כשאכילת האדם היא לא בגלל רצונו הוא (רצון האדם), אלא בגלל רצונו של המאכל, כלומר, שאכילתו היא בשביל העלאת המאכל, משא"כ כשאכילתו היא בגלל רצונו הוא, כלומר, שאכילתו היא לצורך עצמו, שרוצה לקבל מהמאכל – אזי לא זו בלבד שאינו מעלה את המאכל, אלא אדרבה, המאכל מוריד אותו. וכיון שהמאכל מוריד את האדם, ה"ז פועל ירידה גם בהמאכל עצמו, משום שעל ידו נכשל האדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אתכם גם:

Back to top button