פסיכולוגיה בפרשה

העבודה הרוחנית בשבת, פסיכולוגיה בפרשה, בראשית | ד"ר יחיאל הררי

ישנם שלושה ממדים של עבודה רוחנית-נפשית בשבת.
ממד אחד קשור בהרפיה ובללמוד לשחרר.
ממד שני קשור בעבודה האישית של כל אדם, לגלות כוחות בלתי מוגבלים בחייו.
ממד שלישי קשור בגילוי הארת התענוג.
שלושת הממדים עולים מהפירוש לפסוק ויכולו השמים והארץ בפרשת בראשית.

מקורות
פרשת בראשית:

וַיַּ֤רְא אֱ-לֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ (פ)
בראשית ב׳
וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃
וַיְכַ֤ל אֱ-לֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
וַיְבָ֤רֶךְ אֱ-לֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱ-לֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ (פ)
אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה' אֱ-לֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃
וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר ה' אֱ-לֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃
וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃


שלושה פירושים:

  1. כפשוטו – ויכולו מלשון גמר – נגמרה מלאכת בריאת שמים וארץ.
  2. פירוש ב מלשון כליון.
    שזהו עבודת האדם להפוך את היש לאין. הבריאה היא מיש לאין ועבודת האדם להפוך את האין ליש
    להביא לביטול היש
  3. פירוש ג מלשון תענוג
    תהילים קיט סו
    לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד.
    כמו לכל תכלה הוא תענוג על פי כמה מפרשים.

מה זה כל אחד מהרבדים הללו בעבודה של האדם
יש שלושה מובנים בשבת – שמקבילים לשלושת העבודת הנפשיות-רוחניות
– שבת מקדשא ומקיימא – עניין השבת אינו תלוי בעבודת האדם. הוא עניין שקשור בבריאה.
– זכור את יום השבת לקדשו – שהאדם מקדש את היום
– אומרים רז"ל (שבת י, ב) – אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה – ואני מבקש ליתנה לישראל – כלומר השבת היא מתנה.

מה ההבדל בין העבודות

  1. סיום העבודה
    שיחת ש"פ חוקת, אדר"ח תמוז, ה'תשכ"ז
    וכן הוא בכל שבת – שהוא הסיום של כל ימי השבוע, וכפי שמבאר רבינו הזקן3 מה שאומרים בכל יום ראשון בשבוע "היום יום ראשון בשבת", דלכאורה, הרי כבר עברו כמה אלפי שנים מיום ראשון של ששת ימי בראשית, ומבאר, שכל שבוע הוא עולם בפני עצמו, ובסיומו של השבוע – ביום השבת – מסתיימת כללות העבודה של שבוע זה, בבחי' עבודה תמה ושלימה שאין אחרי' עבודה4 (אלא שמצד הענין ד"המחדש כו' מעשה בראשית"5, מתחיל לאח"ז שבוע חדש עם עבודה חדשה).
    וכן הוא גם ע"פ נגלה דתורה – כמדובר כמ"פ6 שכל ענין בפנימיות התורה משתקף גם בנגלה דתורה ועד להלכה בפועל:
    איתא במשנה7: "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש, ביום הראשון היו אומרים לה'8 הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, בשני היו אומרים וכו'", ומבואר בגמרא9 הטעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים: "בראשון מה היו אומרים, לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו וכו'" (לפי שהוא תחלת מעשה בראשית10), ומזה מוכח, שכל יום ראשון בשבוע הוא כמו יום ראשון של מעשה בראשית, ובמילא, יום השבת שהוא סיום השבוע הוא כמו יום השבת שבהתחלת הבריאה, שהוא הסיום של כל מעשה בראשית.

איזו עבודה – עבודת בירורים
ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשכ"ז
אמנםכל זה הוא בששת ימי החול, שאז צריכים לברר את ההעלם וההסתר דשם אלקים ע"י ההתעסקות במלאכה. משא"כ בשבת כבר נגמרה ההתהוות שמשם אלקים, כמ"ש37 ויכולו השמים והארץ גו', ועז"נ38 ויכל אלקים, פי' שכלתה בחי' ומדרגת מדת הצמצום וההסתר דשם אלקים ונמשך התגלות שם הוי'39, וכנ"ל שזהו מש"נ ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים. וכיון שלא צריך לברר את ההעלם וההסתר דשם אלקים, לכן אין צורך בענין המלאכה,
ואדרבה, יש איסור בעשיית המלאכה, משום דמאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו', ועשיית מלאכה בשבת נקראת בשם חילול, שמכניס את הלעו"ז לתוך החלל והמקום של הקדושה כו'40.

  1. עבודת האדם – ממשיכה בלי גבול בתוך הגבול – פירוש ב מלשון כליון.
    "שזהו עבודת האדם להפוך את היש לאין. הבריאה היא מיש לאין ועבודת האדם להפוך את האין ליש
    להביא לביטול היש"

וַיִּיצֶר֩ ה' אֱ-לֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
האדם הוא היחיד שנוצר מהעפר, כי יש לו עבודה בתוך העולם.
כל שאר הברואים גופם הוא מצומח או חי. הם במדרגה נעלית יותר.


ואיתא בגמרא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.
שבת קיט, ב.


ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון (מאמר ב), ה'תשכ"ה
עי"ז שישראל בעבודתם ימשיכו בהגבלת העולם (שאמר לעולמו די) בחי' הבל"ג.
ולדוגמא בעבודה בפועל, שאע"פ שמצד טבע העולם יכול להיות גרעון בפרנסה ע"י קיום התומ"צ, שהרי לולי ההקפדה על שמירת שבת, והזהירות מאונאה וגזילה כו', הי' יכול להרויח יותר,
הנה ישראל, ע"י עבודתם פועלים המשכה שלמעלה מהטבע בטבע, שלא זו בלבד שקיום התומ"צ לא יגרע בפרנסה, אלא אדרבה כו'.
והיינו, שבהגבלת העולם (אמרתי לעולמי די) ממשיכים את הבל"ג, כמ"ש35 והריקותי לכם ברכה עד בלי די…
ועפ"זיובן מה שאמרו רז"ל כל האומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי36, אמירת ויכולו, מלשון כליון37, ענינה לפעול כליון בהבריאה, שהו"ע ביטול היש לאין, ולכן לא יפלא שעי"ז נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף שוה כו', שהרי על זה אמרו גדולים מעשה צדיקים כו', כנ"ל…
וזהו גם מש"נ נעשה שותף כו' בלשון יחיד, כיון שזהו ענין שנעשה ע"י עבודת כל אחד מישראל, כמארז"ל40 לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (אף שלכאורה אינו כמו אדה"ר שהי' יחידי וממנו נברא מילואו של עולם), לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, והיינו, שע"י עבודתו של כל אחד מישראל נשלמת כוונת הבריאה כולה, ולכן נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.


צבאות מלשון צביון – כל אחד בעבודה שלו
וזהושממשיך בהמאמר דישראל נק' בשם צבאות הוי', ומבאר דצבא הוא (גם) מלשון צביון, דענין הצביון (יופי) דישראל הוא שיש בהם סוגים שונים, מארי תורה וכו' עד לאנשים פשוטים [כולל גם אלו שעליהם אמרו37 שהם מלאים מצוות כרימון], דכל אחד מישראל הוא חייל בצבאות ה' (צבא מלשון חיל), שיוצא למלחמה, לכבוש את העולם ולעשותו לדירה לו ית'.

השבת נועד להחדיר בך שאתה לא מוגבל. זו העבודה שלך.

אבל יש הקדמה – שתעבוד בששת ימי בראשית
מחד גיסא – אמרו רז"ל ש"שבת מקדשא וקיימא" מצד עצמה (ולא כמו ר"ח שתלוי בקידוש החודש ע"י ב"ד – "ישראל דקדשינהו לראשי חדשים"), ולאידך גיסא אמרו רז"ל14 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שיש צורך בהכנה מערב שבת, וכמ"ש15 "והי' ביום הששי והכינו גו'" (ולא כמו בר"ח, שכיון שמותר בעשיית מלאכה, אין צורך בענין של הכנה לפניו, כיון שיכולים לעשות כל הענינים בו ביום).

ולהעיר, שהענין ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שיש צורך בהכנה לשבת, מתאים עם האמור לעיל שענינו של יום השבת הוא סיום וגמר העבודה; אבל לכאורה אין זה מתאים עם הענין ששבת "מקדשא וקיימא" מצד עצמה, ללא עבודת האדם.
והביאור בזה – שהענין ד"מי שטרח בערב שבת" (הצורך בהכנה) הוא רק לגבי הענין ד"יאכל בשבת", והיינו, שבשביל ההוספה שיהודי פועל ביום השבת, "לעשות את השבת"16, לענגו בעונג אכילה ושתי'17, יש צורך בענין של הכנה וטירחא כו'; אבל עצם ענין השבת – עצם קדושת השבת, שלכן אסור במלאכה – הרי זה באופן ד"מקדשא וקיימא" מצ"ע.

  1. תענוג – מתנה
    שהרי ענינו של יום השבת הוא "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"1, היינו, שהשמים וכל צבאם, דקאי על ענינים רוחניים, והארץ וכל צבאה, שקאי על ענינים גשמיים, הם באופן של "ויכולו", כפירוש הצ"צ2 שהוא מלשון כליון ותענוג, שזהו"ע "חמדת ימים אותו קראת"3, והיינו, שמתעלים לבחי' התענוג.

ביאור המעלה שיש בגמר הדבר – כידוע10 בענין "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"11, שזהו בדוגמת גמר מלאכת האדם שעושה חשבון וסך-הכל על כללות הענין אם הוא מתאים לרצונו, שאז הרי זה מעורר את כח התענוג, שמגיע עד לפנימיות ועצם הנפש, משא"כ אם אינו מתאים לרצונו, שאז חסר בדרך ממילא בכל כחות הנפש. ועד"ז למעלה, שכאשר "ויכולו השמים והארץ גו'", אזי נתעורר הרצון והתענוג – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"12 – עד לבחי' העצמות.


תהילים קיט סו
לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד.

באר מים חיים, בראשית ב׳:א׳:א׳ ר' חיים מצ'רנוביץ
ויכלו השמים והארץ וכל וגו'. רבו הפירושים בפסוק הזה ואענה גם אני את חלקי. כי הנה ידוע אשר עיקר כל בריאת העולמות שלמעלה ושלמטה היה בשביל יום השבת, כמאמרנו בתפילה אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ, כלומר שזה כל תכלית מעשה שמים וארץ, והטעם נראה לפי קט שכלי לצד שעיקר כוונת הבריאה היה בשביל להיטיב לבריותיו, שהוא הנאת הנשמות מזיו השכינה, אשר אין תשוקה בעולם עריבה וחביבה נחמדת ונאהבת כהשגת מראות מחזה שדי ליהנות מנועם זיוו והדר יקר תפארתו, שלזה יקוו כל המקווים. ונועם זיו תענוג הזה לא שזפתו עין רואה ולא השיגוהו החכמים בחכמתם, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. וזה הכל באלף השביעי שבו יהיה עיקר קיבול השכר כנודע מדברי המקובלים, והוא סוד שבת הגדול. הרי לפניך מפורש שעיקר כוונת הבריאה היתה בשביל יום השבת שהוא להנאות בריותיו מטובו אז.
ולכן חבב את השביעיות תחת כל השמים, כאמור בספר יצירה (פרק ד'). הן בימים, יום השבת. ובחדשים, חודש תשרי שהוא שביעי לניסן חודש הראשון. והן בשנים, ושבתה הארץ שבת לה'. וכן איתא בפסיקתא (מובא בילקוט רמז רע"ו) כל השביעיות חביבים למעלה, הרקיע השביעי חביב וכו', וחשב שם הרבה שביעיות עיין שם. כי כל בחינות השביעיות הכל מרמזים לשבת הגדול הזה, שהוא יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
ובכל שבת ושבת הקב"ה ברוב חסדיו מאיר ומופיע לכל העולמות עליונים ותחתונים מאור פניו יתברך, ואדם הזוכה לקבל קדושת השבת בזיכוך וטהרת מחשבתו ולבו ואברי גופו, הנה מכיר ומרגיש אור קדושתו יתברך, ולבו בוער בקרבו כרשפי אש שלהבת יה ממש בכלות נפשו לאלהים, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה התקועה בלבו ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה וכל היום של שבת קודש. גם להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, והכל בתשוקת ודביקות ה', ובאהבתו שוגה וניכר על פניו גודל הבערת אש האהבה הבוער בלבו כמאמר חז"ל (שבת כ"ה:) גבי ר' יהודה בר' עילאי ערב שבת מביאים לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ודומה למלאך ה' צבאות וכו'. וזה הכל מהתגלות זיו שכינתו יתברך בכל העולמות ובלבבות החפצים ודורשים ומבקשים אהבתו ויראתו כמאמר הכתוב (משלי ב', ד') אם תבקשנה ככסף וגו' ועל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ז:) שבת אחד מששים מעולם הבא, כי גם הוא ניתן למנוחה ולשמחה ולנחת רוח מבורא עולם כמו עולם הבא שהוא יום שכולו שבת. אך אז יהיה התענוג נפלא עד אין שיעור וערך מה שאין כל בריה יכולה להשיג עתה אפס קצהו מנועם תענוג הזה.

שלושת הדרגות הללו הם גם באות לידי ביטוי בזמני השבת
מעלי השבת – ערב השבת – כניסת השבת – סיום העבודה.
יום השבת – העבודה של השבת – לקדש את היום
רעוא דרעוין – התענוג

מחד גיסא – אמרו רז"ל12 ש"שבת מקדשא וקיימא" מצד עצמה (ולא כמו ר"ח שתלוי בקידוש החודש ע"י ב"ד – "ישראל דקדשינהו לראשי חדשים"13), ולאידך גיסא אמרו רז"ל14 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שיש צורך בהכנה מערב שבת, וכמ"ש15 "והי' ביום הששי והכינו גו'" (ולא כמו בר"ח, שכיון שמותר בעשיית מלאכה, אין צורך בענין של הכנה לפניו, כיון שיכולים לעשות כל הענינים בו ביום).

עוד בקטגוריה זו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
דילוג לתוכן