פסיכולוגיה בגמרא 1: התנאים לנפש שמחה | ד"ר יחיאל הררי

על מה בכלל יש לשמוח בחיים הללו? כיצד צריך להסתכל על המציאות כדי לשמוח?
חכמים מעלים שאלה קצת מוזרה – כיצד מרקדין לפני הכלה.
התשובות לשאלה מלמדות אותנו מדוע לכל אדם יש סיבה טובה לשמוח.

סדרה חדשה. הפרשנויות מתבססות בין היתר על רש"י, רשב"א, הרש"ש, הבעל שם טוב, הרש"ב, אדמו"ר הזקן והרבי מליובאוויטש.

מקורות

כתובות יז ע"א:

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
י״ז א
אכַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִיגֶּרֶת אוֹ סוֹמָא, אוֹמְרִים לָהּ: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו, אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר: יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעוֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת.

רש"ש, כתובות י״ז א
גמרא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם כו' מן השוק כו
. יש לדקדק על תיבת לדבריכם שנראה כמיותר כי כן לא הוזכרה באמירת ב"ש לב"ה. וכן תיבות מן השוק נראין מיותרים.
ושמעתי בזה דבר נכון והוא דמי שלוקח מקח מן החנות ומראהו לתגר או לקרובו ודאי דאם רואה בו איזה חסרון מצוה או חובה עליו לגלות לו בכדי שיחזירנו להחנווני.
משא"כ כשלוקח מן השוק שאינו מכירו להשיבנו לו אם נתאנה מה לו לחבירו לגלות לו מומיו להדאיבו באין תועלת.
וזה שאמרו לדבריכם ר"ל בשלהי גיטין דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה א"כ אין לו תקנה כמו שלוקח מן השוק ישבחנו כו'. וש"י:
החיים הזוגיות, זה לא כאילו קנית מחנות עם אחריות. אתה לא מחזיר.

רש"י על כתובות י״ז א:א:ד
תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות – לעשות לאיש ואיש כרצונו:
החיד"א, חיים דוד אזולאי –- מראית העין על כתובות י״ז א:א
מכאן אמרו חכמים לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות. יש לדקדק דהול"ל מכאן אמרו חכמים יהא אדם מעורב עם הבריות ואמאי אמרו דעתו מעורבת. ויראה דהשמיענו שמה שעושה לא יהיה לפנים מפני הרואים ולבו לא כן יחשוב. רק עיקר הדבר דמה שעושה יהיה בכל לב ובכל נפש ולבו שוין ודעתו לעשות נחת רוח לבני אדם וכל מעשיו יהיה לשם שמים באמת ובתמים ולזה אמרו דעתו מעורבת כי דעתו ולבו ומעשיו שוו בשעוריהם:

נתיבות עולם – המהר"ל מפראג רבי יהודה ליווא בן בצלאל

"פירוש כי אין נקרא זה דבר שקר, אע"ג שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באין לשבח אותה מצד עצמה רק מצד שנמצא דבר בכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו."


רשב״א על כתובות י״ז א:א
כלה כמות שהיא. כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הלוי זצ"ל.

כתר שם טוב, חלק ראשון, קעט:
השכינה נקראת כלה… ובזה יובן כיצד מרקדין לפני הכלה, רוצה לומר שמתמיה כיצד מרקדין בזמן הזה בגלות השכינה שהוא לפני וקודם שנקראת כלה, כי הריקוד הוא להעלות ניצוצין ומדריגה תחתונה להעלותה אל העליונה, כמו ריקוד קדוש כו', ואין זה עולה יפה בזמן הגלות, כי מי יוכל לעשותה על צד השלימות,
לכך אמרו בית שמאי כלה כמות שהיא, על דרך שכתב בזוהר סוד נודע בשערים בעלה לפי מה שמשער כל אחד בדעתו ויכולתו, אף בדרך כלל אם אינו יכול בדרך פרט לייחד השכינה ולקשטה, מכל מקום ישער כלה כמות שהיא כו'. ובית הלל סבירא ליה כלה נאה וחסודה, שצריך לידע בפרט איך להסיר בגדים צואים וליכלוך מהניצוצין ולקשטה בפרט, שתהיה השכינה כלה נאה וחסודה וכו', ודפח"ח (דברי פי חכם חן."

הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, כו, תשי"ט
"ויש לבאר תחילה פלוגתת ב"ש וב"ה "כיצד מרקדין לפני הכלה". צריך להבין את המחלוקת.
(אדמו"ר הזקן) כדי שיוכל להיות השידוך בין נשמת איש ישראל (כלה) להקב"ה, שהנשמה תוכל למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, יש צורך בנתינת כח מלמעלה – שזהו הענין ד"מרקדין לפני הכלה", וכפי שנמשך גם
בענין נישואי איש ואשה כפשוטם, ש"מרקדין לפני הכלה" הו"ע המשכת השמחה בהכלה.
(צריך שיעזרו לנו מלמעלה. שיהיה פוש. איך זה עובד?)
ובענין זה יש ב' שיטות:
א) "ב"ש אומרים כלה כמות שהיא" – כמבואר בלקו"ת ש"בית שמאי שרשם מבחי' הגבורות עליונות, ע"כ נק' שמאי, כענין שארז"ל ע"פ ושם דרך כו', כל השם אורחותיו, דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא . . וזהו כלה כמות שהיא, כלומר, כמו שהיא העלי' מלמטה . . אם רב ואם מעט", היינו, שלפי ערך עבודת הנשמה באתערותא דלתתא, הנה באופן כזה נמשך הסיוע והשפעת האור מלמעלה, שזהו"ע "מרקדין לפני הכלה".
(נותנים לאדם כוחות לפי ערך המאמץ שלו. שוקלים את השקעתו ונותנים לו)
כלומר: הן אמת שהסיוע מלמעלה שנמשך בברכתו של הקב"ה הוא גדול יותר מהכלים שמכינים מלמטה, וכדברי הגמרא במסכת יומא
אמנם "אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה", אבל אעפ"כ, הרי זה בערך העבודה, והיינו, שהסיוע "הרבה . . מלמעלה" תלוי בהקידוש "מעט . . מלמטה" (שלכן כאשר חסר הקידוש מעט מלמטה אזי לא נמשך כלל הסיוע מלמעלה), ובמילא, ככל שיגדל הקידוש "מעט מלמטה", כך תהי' המשכת הסיוע "הרבה מלמעלה" באופן נעלה יותר.
ומזה מובן, שכאשר הכלה היא "חיגרת או סומא", אזי אי אפשר שתהי' ההמשכה מלמעלה באופן נעלה ביותר, כי אם, "כלה כמות שהיא".
ב) "וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה", אפילו אם "היתה חיגרת או סומא" – כמבואר בלקו"ת60 ש"ב"ה שרשו מבחי' החסדים, חולק על ב"ש, שלא יהי' המשכה לפי ההעלאה, אלא אדרבה, תחלה יהי' המשכה מלמעלה למטה, ויהי' אז ממילא יפלו כל החיצונים שלא לה' המה . . וזהו פי' כלה נאה וחסודה, חסודה הוא לשון נפעל . . דהיינו שנעשית חסודה ע"י המשכת חסד עליון מלמעלה למטה להיות גילוי אלקות אזי ממילא יפול הרע, ויהי' בחי' . . כלה נאה . . ואפילו (אם היתה תחילה) חיגרת אפילו סומא".
וע"ד שמצינו במדרש איכה רבה64, על הפסוק65 "השיבנו ה' אליך ונשובה", "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, שלך הוא, השיבנו."
החיים קשים.

הרש"ב, המשך תער"ב, חלק שלישי, א'רלא:
בלי עבודת המידות זה לא אפשרי. לכל אחד מידה שלו. אז איך מתקנים את המידות? לשנות את עצם המידות. שורש המחלוקת היא איך מתקנים מידות ומה הנטייה הנפשית.
צריך לפעול בשני קווים, כך שהמידות יתכללו. מתעלה לשורש המידות. זה הויכוח.
"וכמו ב"ש וב"ה שהיו מבחי' חו"ג הרי גם בתורה ובכל דרכי עבודתם היו בבחי' חו"ג דב"ש אוסרים וב"ה מתירין כו',
וכידוע בענין כיצד מרקדין דהפלוגתא שלהם באופן העבודה כו' וכמ"ש במ"א, הרי דמגודל ועוצם ההשגה הגדולה שלהם בתורה ועבודה לא הי' השינוי בעצם המדות רק שהי' במעלה ובמדרי' גבוה מאד כו'.
והב' דבכללות אינם יוצאים מלבוש ההטבעה, והיינו שבגדלות ההשגה אינו יוצא מענין ההטבעה ויש לו שייכות אל ענין הטבע כו', וכמו בהגילוים מלמעלה יש נסים נסתרים ונסים נגלים, דנסים נסתרים הוא המלובשים בדרכי הטבע הרי בזה ג"כ הטבע בטל כו',

מנורת החסרונות של רבי נחמן
מעשה בבן אחד שהלך מבית אביו, והיה במדינות אחרות ימים רבים. כעבור זמן חזר הבן לבית אביו והתפאר שלמד שם אמנות גדולה: לבנות מנורה. וציווה שיתאספו כל בעלי האמנות הזאת, והוא יראה להם עד כמה הוא מוכשר באותה אמנות. וכן עשה אביו, וקיבץ את כל בעלי האמנות הזאת שיראו את גדולת בנו, את כל מה שלמד כששהה בארצות זרות.
הבן הוציא מנורה אחת שבנה, אך היא לא מצאה חן בעיני אף אחד מהם. אביו הלך אליהם, וביקש שיגידו לו את האמת. והשיבו לו שזו האמת, שמנורה זו אינה יפה. והבן התפאר: "הלוא ראיתם חכמת אמנותי!" אמר לו אביו שלא כולם חשבו שהמנורה יפה.
ואז השיב לו הבן: "אדרבה! בזה הראיתי את גדולתי, כי הראיתי לכולם את חסרונם. במנורה זאת נמצאים החסרונות של כל אחד מבעלי האמנות הנמצאים כאן. הלוא תראה, אצל זה חתיכה זו אינה יפה אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאוד; ואצל אחר, להפך – אדרבה, זאת החתיכה שאינה יפה אצל חברו יפה ונפלאה בעיניו, רק זאת החתיכה אינה יפה; וכן אצל כולם, מה שרע בעינֵי זה יפה בעינֵי חברו, ולהפך."
המשיך הבן ואמר: "בניתי מנורה זאת מחסרונות בלבד, להראות לכולם שאין להם שלמות ולכל אחד יש חיסרון. כי מה שיפה בעיני אחד הוא חיסרון בעיני חברו. אבל באמת אני יכול לעשות ללא חסרון."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אתכם גם:

Back to top button
דילוג לתוכן