מעגל השנה

התהליך המרפא שמציע חג הפסח

זה לא המצב הכלכלי ולא בני הזוג ולא קושי כזה או אחר – זה המאבק המובנה בנפש שמפיל אותנו פעם אחר פעם.
לפסח יש הצעה מובנית לתהליך התמודדות מסודר עם הקרבות בנפש.

מקורות

משנה פסחים י, ה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן,

פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.

פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם.

מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם.

מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם.

מרור

ועל דרך משל – מחולה בגשמיות: כאשר החולה יודע שהוא חולה, הולך הוא אל הרופא ומתעסק בעניני הרפואה, כך, שהידיעה שהוא חולה היא התחלה לרפואתו; אבל כאשר החולה סבור שהוא בריא, ואינו מתעסק בעניני הרפואה, אלא ממשיך בסדר ההנהגה ע"ד הרגיל – אזי מחלתו מתחזקת ומחריפה רח"ל.

משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳:יב

אֲכִילַת מָרוֹר אֵינָהּ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא תְּלוּיָה הִיא בַּאֲכִילַת הַפֶּסַח. שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה אַחַת לֶאֱכל בְּשַׂר הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֶאֱכל הַמָּרוֹר לְבַדּוֹ בְּלַיִל זֶה אֲפִלּוּ אֵין שָׁם קָרְבַּן פֶּסַח:

שבזמן הזה יש חיוב מן התורה על מצה ולא על מרור, אע"פ שמרור מורה על הגלות ומצה על הגאולה – כי, היא הנותנת:

הטעם שבזמן הגלות אין חיוב מן התורה על אכילת מרור, הוא, לפי שהגלות עצמו הו"ע של מרור, שלכן אין צורך להדגיש יותר את ענין הגלות ע"י אכילת מרור (דבר שיכול להביא לרגש של יאוש כו'),

משא"כ בזמן שביהמ"ק קיים יש צורך וחיוב באכילת מרור כדי לעורר ולהדגיש את זכרון הגאולה ממעמד ומצב של הגלות. ולהוסיף, שכיון שהגאולה ממצרים היא לפי שעה, גאולה שיש אחרי' גלות, ה"ז מתבטא גם באכילת מרור (שמורה על הגלות) בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

מצה ומרור – ישנם בזמן הזה, אבל הם חלוקים זה מזה: החיוב דמצה – הוא מדאורייתא, ואילו החיוב דמרור – הוא מדרבנן81.

וטעם הדבר – כיון שהחיוב דמרור אינו חיוב מצד עצמו, אלא תלוי בקרבן פסח, כמ"ש82 "על מצות ומרורים יאכלוהו", ומכיון שבזמן הזה אין קרבן פסח – אין חיוב מרור מדאורייתא, וחיובו הוא רק מדרבנן, לזכר. משא"כ חיוב מצה – הוא חיוב מצד עצמו, ולכן גם בזמן הזה חיובו מדאורייתא.

ובנוגע לענין המרור שענינו בעבודה הו"ע המרירות – הרי החיוב דמרור בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, כיון שבזמן הגלות אין צורך במרירות, ומרירות בזמן הגלות אין בה משום עבודה ("עס איז קיין עבודה ניט").

במקום לדמיין כמה רע, לחזור כמה ניפול, כמה לא טוב יהיה צריך להסיט את הדגש.

גם ה"מרור" מבטא את ענין החירות – כיון שאין זה ענין של מרירות בפני עצמו, אלא כל ענינו הוא להדגיש ולהבליט את החירות דקרבן פסח.

וכשם שבזמן הבית כשאכלו המרור יחד עם בשר הפסח הי' ענינו של המרור להבליט את החירות של הפסח, כמו"כ גם בזמן הזה (כשאוכלים את המרור בפ"ע), ענינו של המרור הוא – שע"י המרירות עתה יבואו לתכלית העילוי (כמעלת הבע"ת, כנ"ל), אמיתית החירות של קרבן פסח כפי שיתגלה לעתיד לבוא.

ועפ"ז אינו מובן: מדוע אוכלים בזמן הזה מרור בפני עצמו – הרי הטעם כדי להיות מורגלים בזה, אינו שייך בנוגע למרור בפני עצמו, כיון שבזמן הבית היתה אכילת מרור רק עם בשר הפסח, ולא היתה אכילת מרור בפני עצמו?

אך הענין הוא – כאמור לעיל – שע"י ענין המרירות עתה נבוא לאמיתית החירות של קרבן פסח שיתגלה לעתיד לבוא.

כג. עפ"ז יובן גם הטעם שבסדר הקערה המרור הוא באמצע – דלכאורה שייך המרור לקו השמאל, ולא לקו האמצעי?

לכאורה הי' אפשר לתרץ, שזהו לפי שהתורה היא תורת חסד, וגם קו השמאל שבתורה, כמו מצוות לא תעשה וענין העונשים, הוא גם ענין של רחמים, קו האמצעי, והיינו, שאין הכוונה בהעונש כשלעצמו ח"ו, כי אם, ע"ד מ"ש112 "רחץ הוי' את צואת בנות ציון", וכמשל התינוק שמתלכלך בבוץ שנדבק בו, וצריכים לרחוץ אותו במים, ולפעמים גם במים רותחים, ולפעמים צריך גם לשפשף ולגרד כו' ("אָפּקראַצן"), הנה אף שבשעת מעשה מכאיב הדבר, הרי הכוונה אינה להכאיב ח"ו, כי אם כדי לרחצו ולנקותו.

אמנם, תירוץ זה אינו מספיק, כי, הכוונה בשביל טוב וחסד היא בכל עניני התורה שבקו השמאל, ואעפ"כ, כיון שבפועל הרי זה בכל זאת ענין של עונש, אין מקומו בקו האמצעי או בקו הימין, אלא בקו השמאל דוקא, וא"כ, מדוע המרור הוא בקו האמצעי?

קושיא זו הקשה רבינו הזקן בלקו"ת שה"ש113: "כפי סדור הקערה הוא מרור באמצע, בחי' קו האמצעי, ולכאורה הי' צריך להיות המרור בקו השמאל, כי הוא בחי' גבורות", ומתרץ: "אך מפני זה הוא בקו האמצעי, מפני שבחינת מרירות מעורר המשכת רחמים רבים וכו'". אך עדיין אינו מובן, לכאורה, דאף שע"י המרירות נעשה התעוררות רחמים רבים, אבל אעפ"כ, הרי זה בכל זאת ענין של מרירות, וא"כ, צריך להיות מקומו בקו השמאל, ומאי שנא מענין העונשים?

ויובן ע"פ האמור שהמרור הוא מהשלשה דברים העיקריים שבחג הפסח, זמן חירותנו, חירות מיצה"ר, ובמילא גם חירות מיסורים שבאים בסיבתו, כי, המרור אינו ענין בפני עצמו, היינו, ענין של מרירות, ורק כוונתו היא בשביל הטוב, כמו העונשים, אלא מלכתחילה אינו ענין בפני עצמו, כי אם, ממכשירי הפסח (כנ"ל מדברי הרמב"ם), וכמו תבלין לפסח, שהתבלין אינו ענין בפני עצמו, אלא הוא בכלל המאכל שנעשה מתובל על ידו.

וזהו גם מ"ש הרמב"ם114 שמרור אינו מעכב, ו"אם לא מצאו .. מרור יוצאין ידי חובתן באכילת בשר פסח לבדו", והיינו, שענין הפסח יכול להיות גם ללא מרור: ענין הרחמים – יכול להיות גם ללא מרירות, ורק המשכת רחמים רבים היא ע"י המרירות דוקא, ולכן מצוה מן המובחר לאכול מרור יחד עם הפסח; "אבל מרור בלא פסח אינו מצוה"114, והיינו, שמרור בפני עצמו אינו ענין כלל, וכל ענינו הוא היותו ממכשירי הפסח.

כד. וההוראה מזה בעבודתינו היא:

כשם שכללות ההשפעה מלמעלה היא ע"י עבודה דוקא, כמ"ש115 "אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם",

וטעם הדבר116 – דלכאורה, כיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, וטבע הטוב להיטיב117, למה לא ישפיע גם ללא עבודה? אלא, היא הנותנת – כיון שתכלית הטוב הוא כאשר ההשפעה באה ע"י עבודתו ויגיעתו, ולא בבחינת "נהמא דכיסופא"118, וכמארז"ל119 "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו", דאע"פ שאין זה אלא קב אחד בלבד, ולא תשעה קבים, מ"מ, כיון שקב אחד זה בא ע"י עבודתו, הרי זה יקר אצלו יותר מאשר תשעה קבים שיקבל בחנם,

הנה כן הוא גם בענין העבודה גופא – שכאשר העבודה באה בנקל, ללא מניעות ועיכובים, אין האדם מרגיש כ"כ שאכן ראוי הוא לכך ("ער האָט דאָס פאַרדינט"); ורק כאשר ישנם מניעות ועיכובים, ענינים של מרירות, ומתגבר עליהם, אזי מרגיש שאכן ראוי הוא לכך וזהו ענין השייך אליו.

וכיון שכן, הרי כדאי ענין המרירות אפילו בשביל קב אחד, ובלבד שיהי' "קב שלו", ועאכו"כ כאשר ע"י העבודה יקבל את כל העשרה קבים, וכולם יהיו שלו. ובשביל זה הי' הענין ד"ברגע קטן עזבתיך" – כדי ש"ברחמים גדולים אקבצך"120.

וזהו שענין המרור הוא ממכשירי הפסח – שע"י המרירות וההתגברות על כל המניעות והעיכובים, נבוא בקרוב לענין הפסח, מלשון דילוג121, "מדלג על ההרים"122, ו"יעלה הפורץ לפנינו"123, שיפרוץ את כל הגדרים, בקרוב ממש.

פסח

קרבן פסח אינו קרב בזמן הזה שביהמ"ק אינו קיים – שבזה מודגש שהגילוי דפסח אינו אלא לפי שעה בלבד.

מצה

הביטול, החכמה, הקליטה

ידוע15 שישנם ב' סוגי מצה:

בנוגע להמאכל דמצה – שעל שמו נקרא כל חג הפסח בשם "חג המצות" – מצינו ב' טעמים, שהם מצד ב' ענינים הפכיים:

א) באבן-עזרא איתא שמצה היא מאכל עבדים. והיינו, שמכיון שעבדים הם בהולים ביותר ("שטאַרק פאַריאָגט") בעבודתם, אין זמנם בידם להמתין עד שיחמיץ הבצק, ולכן אוכלים הם מצה. ועפ"ז, הטעם שאוכלים מצה בפסח הוא כדי לרמז על עבדות ושעבוד מצרים.

ב) אכילת המצה בפסח היא זכר לגאולת מצרים, שאז אכלו בני ישראל מצה – "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה". וע"פ טעם זה קשורה אכילת המצה בפסח (לא עם גלות מצרים, כמו לפי הטעם הראשון, אלא אדרבה) עם גאולת מצרים.

(א) מצה שקודם חצות – המצה שאכלו בנ"י בהיותם בגלות מצרים,

(ב) מצה שלאחרי חצות – המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים. והחידוש הוא – שהמצה שאנו אוכלים קודם חצות היא כנגד המצה שאחר חצות, המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים.

והענין בזה – שהמצה שאנו אוכלים בזמן הגלות היא בדוגמת המצה שאכלו בנ"י קודם חצות בהיותם בגלות מצרים, ואעפ"כ, הרי היא כנגד המצה שלאחרי חצות בצאתם ממצרים, כיון שגם אכילת המצה בזמן הגלות קשורה ושייכת לגאולה העתידה.

גם כשנמצאים בחשכת הגלות בכלל, ובפרט כשידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו – אין ליפול ביאוש ח"ו, אלא אדרבה, יש לזכור אודות הגאולה, שהיא הנתינת-כח לכללות העבודה בזמן הגלות להביא את הגאולה העתידה.וכל גאולה תלויה בך.

מצה – ענינה עבודה, והגילויים דמצה תלויים בעבודה, באופן ד"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"83. משא"כ פסח – ענינו דילוג, כמ"ש84 "ופסח הוי'", שפירושו "ודלג"85, דהיינו גילוי שלמעלה מהשתלשלות, שהו"ע אתערותא דלעילא שלמעלה מעבודה.

וכמבואר בספר קדושת לוי86, שבני ישראל קורין את היו"ט בשם "חג הפסח",

ואילו הקב"ה קוראו בשם "חג המצות",

כיון שהקב"ה מספר בשבחן של ישראל ("חג המצות", שמצה הו"ע של עבודה),

ואילו בנ"י מספרים בשבחו של הקב"ה ("חג הפסח", שפסח הוא למעלה מעבודה).

ולכן87: עתה, בזמן הגלות, אין החיוב דפסח – כי מצד חושך הגלות אי אפשר להיות ההמשכה דפסח, כיון שהמשכה זו היא נעלית ביותר; ומה שנותר מהענין דפסח הוא רק הדיבור על ענין זה ("פה סח"88), שהו"ע של עבודה.

משא"כ החיוב דמצה – ישנו גם בזמן הזה, כיון שההמשכה דמצה אפשר להמשיכה גם בזמן הזה.

ונוסף על ב' ההפכים במצה בכלל, גדול יותר הפלא שבדבר בב' הפכים שבמצה אחת – המצה ד"יחץ", שהחלק הקטן אומרים עליו "הא לחמא עניא", ואילו החלק הגדול מניחים לאפיקומן, זכר לפסח, תכלית העשירות.

וענין זה מודגש יותר בכך ש"יחץ" הוא קודם "מגיד", כדי שאמירת ההגדה תהי' על החלק הקטן דוקא42 – אע"פ שאמירת ההגדה ענינה סיפור יציאת מצרים שהו"ע של חירות, וא"כ הרי זה שייך לחלק הגדול – שמזה מוכח שחלק הגדול שמניחים לאפיקומן הוא מושלל לא רק מהענין ד"לחמא עניא", אלא גם מענין סיפור יצי"מ, "שעונין עליו דברים הרבה"43, כי, האפיקומן קשור עם הגאולה העתידה44, שהיא למעלה מיצי"מ (שהרי יצי"מ לא היתה גאולה שלימה, ואילו הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה), שלכן לעת"ל יזכירו יצי"מ רק בדרך טפל45, ולכן עושים "יחץ" קודם מגיד, כי, לא רק "לחמא עניא", אלא אפילו הענין ש"עונין עליו דברים הרבה", הוא באין ערוך לגבי העשירות האמיתית המרומזת ב"אפיקומן".

ועפ"ז תמוה ביותר שבמצה אחת עצמה יש ב' הפכים: אותה המצה שממנה נוטלים החלק הקטן ואומרים עליו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", תכלית הקטנות – ממנה גופא לוקחים את החלק הגדול שמרמז על הגאולה העתידה, תכלית הגדלות?!

אך הענין הוא – כאמור לעיל שדוקא מן המיצר באים למרחב העצמי, וכן הוא גם בענין המצה, שהמצה שעלי' אומרים "הא לחמא עניא", ממנה דוקא נוטלים גם את החלק הגדול שרומז על הגאולה,

אלא, כיון שלעת-עתה הגאולה העתידה היא בהעלם, לכן צריך להחביא את החלק הגדול בין הכרים, אבל, גם עתה הנה בתכלית הקטנות ישנו כבר תכלית הגדלות שבגאולה העתידה, שתתגלה במהרה בימינו.

עוד בקטגוריה זו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
דילוג לתוכן