לחשוב כמו הרמב"ם – לחתור למימוש הפוטנציאל
הרמב"ם היה עצום בכל קנה מידה, אבל האם אנחנו יכולים לאמן את עצמנו לחשוב כמוהו בכל הנוגע למימוש הפוטנציאל שלנו?
מקורות
הלכות תשובה פרק ג, הלכה ד
לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.
חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה.
עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה,
תודעת סופרמן – אני בא להציל את העולם
משנה תורה, הקדמה
(א) כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני – בפירושן ניתנו, שנאמר (שמות כד יב): "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה" – "תורה" זו תורה שבכתב, ו"מצוה" זו פירושה, וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת "תורה שבעל פה".
(ב) כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנהו בארון לעֵד, שנאמר (דברים לא כו): "לקֹח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית יי אלהיכם, והיה שם בך לעֵד".
(ג) והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה. אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל, שנאמר (דברים יג א): "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". ומפני זה נקראת "תורה שבעל פה".
(ד) אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לִמדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע – שלושתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו, מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה.
(ה) וזקנים רבים קבלו מיהושע. וקבל עֵלי מן הזקנים ומפנחס,…
(יא) רבן גמליאל הזקן קיבל מרבן שמעון אביו, בנו של הלל. ורבן שמעון בנו קבל ממנו, ורבן גמליאל בנו קבל ממנו, ורבן שמעון בנו קבל ממנו. ורבי יהודה בנו של רבן שמעון – זהו הנקרא "רבינו הקדוש", והוא קבל מאביו, ומרבי אלעזר בן שמוע, ומרבי שמעון חברו.
(יב) רבינו הקדוש חִבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חִברו חִבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין, או נביא שהיה באותו הדור, כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים.
(יג) וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במידה משלוש עשרה מידות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש.
(יד) והוא קיבץ כל השמועות, וכל הדינין, וכל הביאורין והפירושין ששמעו ממשה רבינו, ושלִמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה, וחִבר מהכל ספר המשנה. וּשְׁנָיוֹ לחכמים ברבים, ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורִבְּצוֹ בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל.
(טו) ולמה עשה רבינו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות – חִבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא יִשכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו, ולִמד המשנה ברבים.
(יח) רב חִבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה. ורבי חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה. וכן רבי הושעיה ובר קפרא חִברו ברייתות לבאר דברי המשנה. ורבי יוחנן חִבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל, אחר חורבן הבית בקרוב משלוש מאות שנה.
(יט) ומגדולי החכמים שקבלו מרב ושמואל: רב הונא, ורב יהודה, ורב נחמן, ורב כהנא. ומגדולי החכמים שקבלו מרבי יוחנן: רבה בר בר חנה(ה), ורבי אמי, ורבי אסי, ורב דימי וראבון.
(כב) כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות: מהם ראשי ישיבות, ומהם ראשי גלֻיות, ומהם מסנהדרי גדולה. ועמהם בכל דור ודור אלפים ורבבות ששמעו מהם ועמהם.
(כג) רבינא ורב אשי הם סוף חכמי התלמוד. ורב אשי הוא שחִבר התלמוד הבבלי בארץ שנער אחר שחִבר רבי יוחנן התלמוד ירושלמי בכמו מאה שנה.
(כד) וענין שני התלמודין הוא פירוש דברי המשנה וביאור עמוקותיה, ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור התלמוד. ומשני התלמודין, ומן התוספתא, ומספרא ומספרי ומן התוספתות – מכולם יתבאר האסור והמותר, והטמא והטהור, החייב והפטור, והכשר והפסול, כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה מסיני.
(כה) גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה, כמו ששמעו ממשה בפירוש "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח ל), שאמר: עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו, או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם, שנאמר (דברים יז יא): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
(כו) וכן משפטים ודינין פֶּלִאים שלא קבלו אותן ממשה, ודנו בהן בית דין של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן, ופסקו אותן הזקנים וגמרו שהדין כך הוא – הכל חִבר רב אשי בתלמוד, מימות משה ועד ימיו.
(כז) וחִברו חכמי המשנה חיבורין אחרים לפרש דברי התורה: רבי הושעיה תלמידו של רבינו הקדוש חִבר ביאור ספר בראשית; ורבי ישמעאל פירש מ"אלה שמות" עד סוף התורה, והוא הנקרא "מכילתא". וכן רבי עקיבה חִבר מכילתא, וחכמים אחרים חִברו מדרשות. והכל חובר קודם התלמוד הבבלי.
(כח) נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזֵרות, והתקינו תקנות, והנהיגו מנהגות. ופשטו גזֵרתם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם.
(כט) ואחר בית דין של רב אשי, שחובר התלמוד בימי בנו וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים. ורבת קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות. ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם.
(ל) אלא מתקבצים יחידים, השרידים אשר יי קורא, בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ועוסקים בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.
(לא) וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות – לא פשטו מעשיו בכל ישראל, מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד.
(לב) לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה אחרת. ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגָזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם לִמד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון.
(לג) ודברים הללו בדינים וגזֵרות, ותקנות ומנהגות, שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי – חייבין כל ישראל ללכת בהם. וכופין כל עיר ועיר, וכל מדינה ומדינה, לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזֵרותם וללכת בתקנותם.
(לה) כל החכמים שעמדו אחר חיבור התלמוד ובנו בו, ויצא להם שם בחכמתם, הם הנקראים "גאונים". וכל אֵלו הגאונים שעמדו בארץ ישראל, ובארץ שנער, ובספרד ובצרפת, לִמדו דרך התלמוד, והוציאו לאור תעלומותיו, וביארו עניניו; לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאוד, ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל בשנער בעת שחובר התלמוד. אבל בשאר מקומות, וכן בשנער בימי הגאונים – אין אדם מכיר אותה הלשון עד שמלמדין אותו.
(לו) ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון שיהיה בימיהם, לפרש להם דברים קשים שבתלמוד. והם משיבים להם כפי חכמתם. ואותן השואלין מקבצין התשובות ועושין מהם ספרים להבין מהם.
(לז) גם חִברו הגאונים שבכל דור ודור חיבורין לבאר התלמוד: מהם מי שפירש הלכות יחידות, ומהם שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים.
(לח) ועוד חיברו הלכות פסוקות בענין האסור והמותר, והחייב והפטור, בדברים שהשעה צריכה להן, כדי שיהיו קרובין למדע מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד. וזו היא מלאכת יי שעשו בה כל גאוני ישראל, מיום שחובר התלמוד ועד זמן זה, שהוא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן.
(לט) ובזמן הזה תקפו צרות יתירות ודחקה שעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה. לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחִברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים – נתקשו בימינו, ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר התלמוד עצמו הבבלי והירושלמי, וספרא וספרי והתוספתות, שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך. ואחר כך יודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים, ושאר דיני התורה היאך היא.
(מ) ומפני זה נערתי חצני, אני משה ברבי מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אֵלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אֵלו החיבורין בענין האסור והמותר, והטמא והטהור, עם שאר דיני התורה, כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק. לא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים, קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו.
יומרנות:
כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק. לא זה אומר בכה וזה בכה. אלא דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו. עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא.
לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם. וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל ענין וענין. ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו ענין. וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות כדי שיהיו סדורים על פה.
עוד על תודעת שליחות
תזונה. וכך בלשונו: "…אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה'. שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב…".[1]
סדר
(מב) וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל ענין וענין, ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו ענין. וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות, כדי שיהיו סדורין על פה.
שליטה רגשית וגופנית גבוהה מאוד
הלכות דעות, הלכה א
דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים ויש אדם שהוא גבה לב ביותר ויש שהוא שפל רוח ביותר ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן.
הלכה ב
ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.
הלכה ג
שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.
הלכה ד
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם.
הלכה ה
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.
הלכה ו
כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.
הלכה ז
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.
דוגמה נפוצה אחרת היא כעס, התפרצויות והתקפי זעם. כעס הוא תנועה רגשית המעוררת באדם רצון לבטל את הדבר שפגע בו או מתנגד לו. הוא אינו יכול לקבל מציאות שמתנגדת למציאות שלו. ארון הספרים היהודי עמוס בביטויים קשים כנגד הכעס. כך לדוגמה בלשון חכמים: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו…",[3] ואף "אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".[4] הרמב"ם מייחד את מידת הכעס משאר המידות:
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר… וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו…[5]
שליטה גופנית
הלכה א
הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים ואלו הן:
לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא ואל ישהא נקביו אפילו רגע אחד אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד.
הלכה ב
לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משבעתו ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות ולא ירבה לשתות מים ואפילו כשיתעכל המזון ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום או יעשה מלאכתו או יתיגע ביגע אחר כללו של דבר יענה גופו וייגע כל יום בבקר עד שיתחיל גופו לחום וישקוט מעט עד שתתישב נפשו ואוכל ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב ואחר כך שוהה מעט ואוכל.
הלכה ג
לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו וכל המטייל אחר אכילתו או שיגע הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים.
הלכה ד
היום והלילה כ"ד שעות די לו לאדם לישן שלישן שהוא שמונה שעות ויהיו בסוף הלילה כדי שתהיה מתחלת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות ונמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש.
הלכה ה
חופש בחירה
בחיבורו היד החזקה קובע הרמב"ם כי אחד מיסודות התורה הוא כי לכל אדם יש זכות הבחירה החופשית:
"רשות כל אדם נתונה לו אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו… ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע."
הרמב"ם מניח ביד האדם את האפשרות לסלול את דרכו. לעשות טוב או לעשות רע. בחירותיו הן שיגדירו אותו.
"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע; וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה… כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע.
ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה – שנאמר 'ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות, ואת הרע',[1] וכתוב 'ראה, אנוכי נותן לפניכם היום: ברכה וקללה'[2]: כלומר שהרשות בידכם; וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם – עושה, בין טובים בין רעים… כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם."[3]
עדות לחופש הבחירה מוצא הרמב"ם בכך שהבורא מצווה את בני ישראל על-ידי הנביאים "לעשות כך ואל תעשה כך". לולא היתה בחירה, שואל הרמב"ם, מדוע היה על הבורא לצוות? חופש הבחירה של האדם הוא הדבר שבו חפץ הבורא ולכן התיר אותו. עוד מדגיש הרמב"ם כי זכות הבחירה מלווה בענישה. כלומר זה הבוחר בדרך הרעה עשוי להמיט על עצמו גם את העונש.
להיות עצמאי בשימוש בחוכמה
לשבור את התנועות על ידי חכמה
"מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה – אפילו של דבריהם – הרי זה לא ישמע לו".[4]
היכולת לשאת הפכים
היכולת לשאת הפכים ניתנה רק ליציר האנושי.[6] בעלי החיים, צמחים ושאר הברואים אינם מסוגלים לשאת הפכים רגשיים ושכליים.
הרמב"ם מתאר בלשונו את מעלת חיבור ההפכים שנתונה לאדם. תכליתה של יכולת זו כלשונו היא להכיר את "סודות המושכלות", או במילים אחרות להכיר את המבנה הפנימי של הבריאה.
…וכאשר האריכו לחקור בענין זה מצאו לאדם פעלים רבים מאוד. שהרי כל מיני בעלי החיים והאילנות יש להם פועל אחד בלבד או שני פעלים. כמו שאנו רואים הדקלים, שאין להם פועל אלא להוציא תמרים וכן שאר האילנות וכן החיות: נמצא מהם מי שיארוג בלבד, כמו העכביש, ומי שיבנה כמו הסנונית ומי שיטרוף כמו האריה. אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה. וחקרו על כל פעולותיו, פועל פועל, לדעת תכלית בריאתו מאלה הפעלים ונמצא כי תכליתו פועל אחד בלבד ובשבילו נברא. ושאר פעליו הם רק לקיים עמידתו, כדי שיושלם בו הפועל האחד ההוא. והפועל הזה הוא לצייר בנפשו סודות המושכלות ולדעת האמתות כפי מה שהן.[7]
[1] הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק שלישי, הלכה ג.
[2] תורה אור, מגלת אסתר, עמ' צו.
[3] פסחים סו ב.
[4] רמב"ם דעות ב, ז.
[5] רמב"ם הלכות דעות ב, ג.
[6] היציר היחיד שדומה לבוראו במובן זה הוא האדם. ראו המשך תער"ב, שבת פרשת במדבר תרד"ע.
[7] ועוד כותב: "דע שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות, חלוקות יקראו קצת הפעולות ההן נפשות ויחשב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות… ופעמים יקראו כוחות וחלקים, עד שייאמר 'חלקי הנפש'. וזה השם שישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם רוצים באומרם 'חלקים', שהיא מתחלקת כהתחלק הגשמיים. אבל הם מונים פעולותיה החלוקות מהחלקים ההם". הרמב"ם, שמונה פרקים (הקדמה לפירוש מסכת אבות), פרק ראשון: נפש האדם וכוחותיה.
[1] דברים ל, טו.
[2] דברים יא, כו.
[3] רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ה.
[4] הלכות ממרים פרק ו, הלכה יב.
