איך לכתוב מחדש את סיפור החיים שלי – כ"ג סיון
לכל אחד יש סיפור חיים, ועדיין כל אחד יכול לבחור לשנות אותו ואפילו לכתוב אותו מחדש. מה צריך כדי לכתוב מחדש סיפורי חיים?
יום כ"ג סיון, היום שבו סופרי המלך אחשורוש כתבו את כל אשר צוה מרדכי הוא יום שבו לוקחים כוחות לכתיבה מחודשת של סיפור חיינו.
מקורות
מגילת אסתר
וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃
אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיָּ֧סַר הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֖וֹ מֵעַ֣ל יָד֑וֹ וַֽיִּתְּנָ֗הּ לְהָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִֽים׃
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃
וַיִּקָּרְאוּ֩ סֹפְרֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֣ר יוֹם֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן
כג סיוון – נשתנתה הגזרה
וַ֠תֹּאמֶר אִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ ט֜וֹב וְאִם־מָצָ֧אתִי חֵ֣ן לְפָנָ֗יו וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְטוֹבָ֥ה אֲנִ֖י בְּעֵינָ֑יו יִכָּתֵ֞ב לְהָשִׁ֣יב אֶת־הַסְּפָרִ֗ים מַחֲשֶׁ֜בֶת הָמָ֤ן בֶּֽן־הַמְּדָ֙תָא֙ הָאֲגָגִ֔י אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֗ב לְאַבֵּד֙ אֶת־הַיְּהוּדִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־מְדִינ֥וֹת הַמֶּֽלֶךְ׃
כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּרָעָ֖ה אֲשֶׁר־יִמְצָ֣א אֶת־עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מוֹלַדְתִּֽי׃ (ס)
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וּֽלְמָרְדֳּכַ֖י הַיְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית־הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְאֶסְתֵּ֗ר וְאֹתוֹ֙ תָּל֣וּ עַל־הָעֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יָד֖וֹ ביהודיים [בַּיְּהוּדִֽים׃]
וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל־הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־כְתָ֞ב אֲשֶׁר־נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם־הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב׃
וַיִּקָּרְא֣וּ סֹפְרֵֽי־הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת־הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא־חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י… פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָעַמִּ֑ים וְלִהְי֨וֹת היהודיים [הַיְּהוּדִ֤ים] עתודים [עֲתִידִים֙] לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹיְבֵיהֶֽם׃
- שיחת ש"פ שלח, כ"ג סיון, מבה"ח תמוז, ה'תש"כ
בהשגחה פרטית נקבע ששבת מברכים החודש הוא בחודש שלפניו, וכך גם שבת מברכים תמוז הוא בחודש סיון.
ענינו של חודש סיון – שהוא החודש של מתן-תורה. כלומר: לא רק ששי בסיון, כי אם כל החודש קשור עם מ"ת, אלא שבמיוחד הרי זה ששי בסיון.
וראי' לדבר – מדברי הגמרא29 "אוריאן תליתאי .. בירחא תליתאי", וכמרומז גם בתושב"כ30: "בחודש השלישי גו' באו מדבר סיני", היינו, שהחודש כולו קשור עם מ"ת.
ובחודש זה גופא הנה "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"31, היינו, שיש בכל יום ענין מיוחד שנפעל בנוגע למתן-תורה. ועד"ז בנוגע ליום זה – כ"ג בסיון, כדלקמן.
ו. אודות יום כ"ג בסיון מסופר במגילת אסתר – ש"הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (כנ"ל) – "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלשה ועשרים בו גו' ויכתוב בשם המלך אחשורוש גו' פתשגן הכתב גו'"32.
וככל הענינים דתושב"כ שנתפרשו בתושבע"פ – מפורש בתרגום שני תוכן "פתשגן הכתב", ובין הדברים: "להגיד לכם על תמימות היהודים אשר הם אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים וכו'".
ולכאורה אינו מובן: הרי הלכה שעשו שונא ליעקב34, וא"כ, איך אפשר לומר ש"היהודים .. אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד וכו'", בה בשעה ששונאים אותם?!
ז. ויובן בהקדם תורת הבעש"ט25 על הפסוק26 "כי תראה חמור גו' עזב תעזוב עמו":
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. שמות כג
"כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון בהחומר שלך שהוא הגוף, אזי תראה – "שונאך", שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות.
והענין בזה:
מבואר בתניא35 ש"גם שיהי' צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי .. שהגוף אינו יכול לסבול כו'".
כאשר הנשמה היתה למעלה – הנה גם בהיותה במדריגות שלמטה מאהבה בתענוגים, היתה בתכלית הדביקות והביטול כו', כמ"ש36 "אשר עמדתי לפניו"; ואילו בירידתה למטה – הנה גם במדריגת אהבה בתענוגים אינו בתכלית הדביקות, והוא עדיין בבחי' ישות. וכל זה – מצד הגוף.
וכיון שכן, הרי כאשר מתבונן בזה, אזי הוא והגוף נעשים שונאים היותר גדולים זל"ז, כיון שהגוף מונע אותו מחייו – מענין שנוגע לא רק לחיי עוה"ז, אלא לחיי עוה"ב.
ומזה מובן שמאמר הבעש"ט נאמר בנוגע לכל בנ"י – ככל ענין בתורה ששייך לכל בנ"י – גם לצדיקים הגדולים כמו הבעש"ט עצמו, כי, אע"פ שאצל הבעש"ט לא הי' הגוף מעלים על גילוי הנשמה, וגם הגוף עצמו הי' גוף קדוש, מ"מ, הרי זה "שונאך", כיון שאפילו "צדיק גמור .. לא יגיע למעלות דביקותו בה' .. בטרם ירידתו לעוה"ז", כנ"ל.
ואעפ"כ מסיים בכתוב "עזב תעזב עמו", וכפירוש הבעש"ט, שלא לשבר את הגוף ע"י תעניות וסיגופים, אלא לעבוד את ה' עם הגוף עצמו, וכמבואר בזה37, שע"י עבודת הגוף נעשה תוספת מעלה בהנשמה בעילוי גדול יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, והיינו, שמגודל הירידה מובן גודל העלי' שנעשית על ידה, עד כדי כך, שבשביל זה הי' כדאי שתהי' הירידה. וכל זה נעשה מצד הגוף.
ונמצא, שאע"פ שבתחילת העבודה הי' הגוף במעמד ומצב ד"שונאך", הנה לאחרי כן באים למעמד ומצב שנרגשת מעלת הגוף.
ח. וזהו גם הביאור ב"פתשגן הכתב" – ש"היהודים .. אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים וכו'":
אע"פ שבתחילה היו היהודים והגויים שונאים זל"ז (כמסופר במגילה), הנה לאחרי כן נעשה מעמד ומצב ש"היהודים .. אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים", כיון שעל ידם באים לתכלית העילוי, שהרי כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין38.
ועפ"ז מובן ענינו המיוחד של יום כ"ג סיון בשייכות למתן-תורה – שגם את הגשמיות יש לעשות כלי לאלקות.
2. מתוך התוועדות כ"ג סיון שבת פ' שלח, מבה"ח תמוז תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג חלק ג' עמ' 1651 ואילך)
נוסף על ההוראה הנלמדת מפרשת השבוע פ' שלח, ישנה גם הוראה הנלמדת מהקביעות דשבת מברכים תמוז בימי החודש – בכ"ג סיון: ישנם ספרים שבהם מלוקטים המאורעות שאירעו בכל ימי השנה – "דבר יום ביומו", ובספרים אלו מצויין (לאלו שלא היו זוכרים בלאה"כ) שהתאריך דכ"ג סיון מפורש במגילת אסתר (ח, ט): "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלשה ועשרים בו".
וממשיך בכתוב אודות המאורע דיום זה: "ויכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר מהודו ועד כוש גו'" – לטובתם של בנ"י, בהתאם לרצונו של מרדכי.
2. שמחה – אין שום תיקון לא בשמחה.
וממשיך בכתוב: "הרצים .. יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך גו'", "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות .. והעיר שושן צהלה ושמחה" (לא רק היהודים אשר בשושן, אלא "העיר שושן" בכללותה), "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".
והנה, מפשטות הכתובים משמע שכל זה הי' בכ"ג סיון – הן בנוגע לשליחותם של "הרצים", דמכיון שענין זה הי' צריך להעשות במהירות רבה (שלכן "הרצים יצאו מבוהלים ודחופים"), מובן שעשו זאת תיכף ומיד לאחרי כתיבת הספרים (בכ"ג סיון), והן בנוגע לבשורה אודות ענין זה, "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות .. והעיר שושן צהלה ושמחה" – שהרי לא מסתבר לומר שמרדכי עיכב את פירסום הבשורה הטובה, אלא ודאי פירסמה תיכף ומיד בכ"ג סיון.
[ואפילו אם מישהו ירצה להתעקש ולומר שהמשך המאורעות היו לאחרי כ"ג סיון – הרי: (א) מאורעות אלו היו בסמיכות לכ"ג סיון, (ב) ועיקר: ההתחלה וסיבת הדבר היתה בכ"ג סיון].יד. והנה, כל עניני התורה (כולל סיפורי התורה) נצחיים הם. ומזה מובן, שבכ"ג סיון מידי שנה בשנה נפעל מחדש הענין המסופר בתורה אודות כ"ג סיון.
[ואע"פ שמגילת אסתר נקראת בשם "אגרת", והרי ידוע החילוק שבין "אגרת" ל"ספר", ש"ספר הוא נצחי תמיד בלתי יבוטל לעולם .. אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד ולא להתקיים כלל כו'" (תו"א קיט, א) – הרי המגילה עצמה נקראת גם בשם ספר, כמארז"ל (מגילה יט, סע"א) "מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת". ועד כדי כך, שמגילת אסתר היא א' מכ"ד כתבי קודש, כ"ד קישוטי כלה, היינו, שישנו צד השוה בינה לבין שאר כתבי קודש. ומזה מובן שגם הענינים דמגילת אסתר נצחיים הם].3. הסופרים, סופרי המלך, כותבים כשאתה לא כורע ולא משתחווה לדברים חיצוניים. אתה בוחר ואתה מחליט
כלומר: בכ"ג סיון מידי שנה בשנה נקראים "סופרי המלך" – מלכו של עולם, שאחרית וראשית שלו, והם כותבים "ככל אשר צוה מרדכי גו'" – דקאי על כאו"א מישראל, "עם מרדכי", מכיון שהנהגתו היא באופן ד"לא יכרע ולא ישתחווה", שהוא נעשה הבעה"ב המצווה מה לכתוב – "ככל אשר צוה מרדכי".
4. זריזות – לך עם ההחלטות – שההחלטות שלך ילכו בענייני הטביע
וכל זה נפעל באופן של מהירות – "עד מהרה ירוץ דברו", כמ"ש "הרצים יצאו מבוהלים ודחופים", ונמשך למטה מטה – בעניני ודרכי הטבע דוקא, ע"ד המסופר במגילה "וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים רוכבי הרכש האחשתרנים בני הרמכים" – ענינים של טבע דוקא.
[במדרשי חז"ל מצינו אמנם מציאות של רכיבה על "גמלא פרחא" (נשר), באופן נסי כו', אבל בפשוטם של כתובים כאן מדובר אודות עניני ודרכי הטבע דוקא, כמובן]."והימים האלה נזכרים ונעשים" – כמבואר בכתבי האריז"ל שכאשר "נזכרים" כדבעי, אזי "נעשים" שוב אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה. ועד"ז בעניננו – שכאשר "נזכרים" כדבעי אודות המאורע הנ"ל שאירע בכ"ג סיון, אזי "נעשים" כל ענינים אלו מחדש.
5. להאמין בעצמך – שהעולם מחכה לך. להאמין שהדברים יכולים להשתנות. להיות אופטימי
טו. ביאור ההוראה הנלמדת מהקביעות דשבת מברכים תמוז בכ"ג סיון – בנוגע לפועל:
כאשר תובעים מיהודי לעסוק בהפצת המעיינות חוצה במקום רחוק כו', באופן של "שלח", כנ"ל בארוכה – יכול לטעון: מכיון שנמצאים בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות, כיצד יכול להיות בטוח שיצליח בכל פעולות אלו, לכאורה, עצם היציאה לפעול במקום רחוק היא בבחי' הליכה למקום של סכנה, והרי אין סומכין על הנס!…
הנה על זה ישנה נתינת כח מיוחדת מהקביעות דשבת מברכים חודש תמוז בכ"ג סיון – שאז נקראים "סופרי המלך", מלכו של עולם, וכותבים "ככל אשר צוה מרדכי", היינו, שכאו"א מישראל – "עם מרדכי" – נעשה בעה"ב על כללות הנהגת העולם, כך שכל הענינים נעשים בהתאם לרצונו, "ככל אשר צוה מרדכי".
כלומר: מבלי הבט על המעמד ומצב שהי' עד עתה – אומרת "תורת אמת" שבכ"ג סיון נפעל הענין ד"ויקראו סופרי המלך .. ויכתב ככל אשר צוה מרדכי גו'", עד לסיום הענין: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
וכפי שהי' בימים ההם – שלמרות שפל המצב שבו היו נתונים בנ"י, ועד שהי' מקום לטענה ש"ישנו מן המצוות", ועד כדי כך, שחי' ב"ד מסויים שפסק גזירה איומה על בנ"י, רחמנא ליצלן, אעפ"כ, כאשר בא התאריך דכ"ג סיון – הנה לא זו בלבד שנתבטלה הגזירה שנכתבה באגרות הראשונות [ע"ד מ"ש בפרשתנו "סלחתי כדברך"], ועד שלא נשאר ממנה רושם כלל, אלא עוד זאת, "ויקראו סופרי המלך .. ויכתב ככל אשר צוה מרדכי גו'", היינו, שנשלחו אגרות שניות שתוכנם הי' מן הקצה אל הקצה, באופן של אתהפכא, "אשד ישלטו היהודים גו'", ובאופן ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".
ודוקא ע"י גודל הירידה דגזירת המן כו' – נפעל העילוי דימי הפורים בתכלית העילוי, באופן ד"עד דלא ידע", למעלה משמחת שאר המועדים, ועד כדי כך, שלעתיד לבוא יבטלו כל המועדים חוץ מימי חפורים. וכמבואר בדרושי חסידות שהגילוי דכל המועדים יהי' בטל כ"שרגא בטיהרא" לגבי הגילויים שיהיו לעתיד לבוא, משא"כ בנוגע לגילויים דימי הפורים, שמפני גודל העילוי שבהם, הנה לא זו בלבד שלא יהיו בטלים כשרגא בטיהרא, אלא עוד זאת, שעל ידם יתוסף עילוי באור ד"טיהרא", שמזה מובן גודל העילוי דימי הפורים. וכאמור – כל זה נפעל דוקא ע"י גודל הירידה כו'.
ועד"ז מובן בנוגע לכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה – שלמרות חשכת הגלות באופן דחושך כפול ומכופל, הנה בשבת מברכים חודש תמוז שחל בכ"ג סיון ישנה נתינת כח מיוחדת שכל הענינים יהיו בהתאם לרצונו של כאו"א מישראל – "ככל אשר צוה מרדכי", ובאופן ד"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ועד ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים גו'", ואלו שנשארים גוים – מקיימים את המצוות שנצטוו בני נח, באופן המתאים.
וכשם שבימי הפורים נפעל עילוי מיוחד ע"י גודל הירידה, כמו כן מובן בנוגע לכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה בחשכת הגלות, שדוקא מצד גודל הירידה שצריכים ללכת ולפעול במקום רחוק דוקא, עי"ז באים לתכלית העילוי.
וכל זה נפעל כאשר נמצאים עדיין בזמן הגלות – בדוגמת הנס דפורים שהי' במעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן".
6. לדעת שהגזרה הן מלכתחילה לטובת העילוי.
טז. ויש להוסיף בזה:
בנוגע לימי הפורים – הרי גם לפני שנתבטלה הגזירה, כאשר הי' מעמד ומצב ד"אנכי הסתר אסתיר פני" [שענין זה מודגש ביותר במגילת אסתר, כמארז"ל "אסתר מן התורה מניין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני גו'"], היתה כבר אסתר בבית המלכות, וכבר היתה האפשרות לביטול הגזירה כו', אלא שכל זמן שבחיצוניותם היו בנ"י במעמד ומצב בלתי-רצוי (כמארז"ל (מגילה יב, א) "הם לא עשו אלא לפנים כו'"), עדיין לא התגלה הדבר במציאות העולם באופן גלוי, עד שמצבם של בנ"י נעשה כדבעי – באופן ד"לא יכרע ולא ישתחווה" – גם בגלוי, שאז נפעל הנס דפורים באופן גלוי, במציאות העולם, החל מכ"ג בסיון.
ועד כדי כך, שכל עיקרה של הגזירה היתה אך ורק כדי לפעול את העילוי דימי הפורים, ובלשון הגמרא (שם): "אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים", וכמודגש גם בזה שכללות המגילה נקראת בשם "אסתר" [לא מגילת מרדכי ואסתר, ואפילו לא מגילת אסתר ומרדכי, אלא מגילת אסתר בלבד] – ע"ש "הסתר אסתיר גו'", כלומר, שענין ההסתר מודגש בכללות המגילה, מכיון שהסתר זה גופא כוונתו – העילוי דימי הפורים.
ועד"ז מובן בנוגע לכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה במשך זמן הגלות, שגם בעת שנעשית העבודה במקום רחוק כו' (באופן שישנם העלמות והסתרים כו') – הנה בעצם ישנו כבר אז כללות המעמד ומצב ד"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אלא שבזה גופא ישנו עילוי מיוחד הנפעל בכ"ג סיון, שאז בא הדבר באופן גלוי לעין כל: "ויקראו סופרי המלך .. ויכתב ככל אשר צוה מרדכי גו'", ועד לכללות הענין ד"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" באופן גלוי. ועד כדי כך, שהכוונה דכללות ההסתר היא – העילוי שיבוא לאח"ז.
ומה שלא רואים זאת באופן גלוי – הרי ידוע הפתגם שמה שה"סוסים" ואפילו "בעל-העגלה" אינם יודעים אודות המציאות שאודותי' מדברים החכמים שיושבים בעגלה, אין זה משנה כלל את מציאות הדברים!…
יז. וזוהי כללות ההוראה הנלמדת מהקביעות דשבת מברכים תמוז בפ' שלח ובכ"ג סיון – שבנוגע לכל הפעולות הקשורות עם הפצת היהדות והמעיינות חוצה (שזהו התוכן ד"שלח" והתוכן דימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז), אין מה להתפעל מחשכת הגלות כו', מכיון שישנה נתינת כח מיוחדת הנפעלת ביום זה, כמ"ש "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי גו'", ועד שנפעל הענין ד"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – באופן גלוי.
וכמדובר כמ"פ שע"פ המבואר בלקו"ת פ' ברכה (צח, ב) בנוגע להשפעה דעלי' לרגל ביו"ט, ש"מכל רגל ויו"ט הי' נמשך הביטול עד הרגל הבא לאחריו" – מובן, שכן הוא גם בנוגע לנתינת כח הקשורה עם קביעות מיוחדת, שנתינת כח זו פועלת ומשפיעה על כל הימים שלאח"ז, עד לפעם הבאה שתהי' הקביעות דשבת מברכים תמוז בפ' שלח ובכ"ג סיון.
והמעשה הוא העיקר – להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים דהפצת היהדות והמעיינות חוצה, כולל ובמיוחד – עשרת המבצעים הידועים, שהם כללות התורה ומצוותי', וכמודגש גם בדרשת חז"ל (מגילה טז, א) עה"פ "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" [כפי שלומד בן חמש עשרה לגמרא, וכן יהודי פשוט שלומד "עין יעקב"] – "אורה זו תורה כו' ויקר אלו תפילין", ש"הוקשה כל התורה כולה (מצוות שבתורה) לתפילין".
ועי"ז נפעל גם הענין ד"אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ואדרבה: לכל לראש ישנו הפירוש הפשוט, ואח"כ באים שאר מדרשי חז"ל. וכמדובר כמ"פ שכל הפירושים שבתיבה אחת הם קשורים זב"ז.
ובקרוב ממש זוכים ל"מיסמך גאולה לגאולה", היינו, שמגאולת פורים (שהתחלתה בכ"ג סיון) באופן ד"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" במעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן" – באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וכאמור – באופן ד"מיסמך גאולה לגאולה", "מיד הן נגאלין".
וכל זה נפעל ע"י כללות מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, באופן ד"שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", ובפרט שכבר עברו "רוב הימים" – אריכות הגלות כו'. ועי"ז יוצאים מהגלות אל הגאולה העתידה, ובאים לארצנו הקדושה, וכאמור לעיל מ"ש בפרשתנו: "בישר להם שיכנסו לארץ" – בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.
