איך לפתח "עור של פיל" ולהישאר רגיש
מצד אחד רגישות, אחריות הדדית, עזרה ומעורבות הם התפקיד הראשי של כל אדם בעולם. מצד שני יש אם לא אפתח מנגנוני הגנה, אנשים יכולים לגרור אותי למטה. איך מאזנים ושומרים על עצמנו גם רגישים וגם מוגנים.
מקורות
על אדמו"ר הזקן: פעם ביוהכ"פ אחר תפלת שחרית, פשט רבינו הזקן את הטלית והקיטל, והלך לקצה העיר, וקצץ עצים ובישל מרק בשביל יולדת שדרה שם. [כששאלו אצל אדמו"ר הזקן למה הוצרך לעשות זאת בעצמו, הרי הי' יכול לשלוח איש אחר? השיב: בפקו"נ ישנו דין ד"מצוה בגדול"43, ולא מצאתי יותר גדול].
ידוע הפתגם של הבעל-שם-טוב: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות" (היום-יום ה' באייר). משמעות הדברים היא, שלעיתים תכלית הירידה של נשמה לעולם הזה היא רק כדי לעשות טובה ליהודי.
הרבי מליובאוויטש מגדיר אמרה זו (לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 389) "מאמר נפלא", ומסביר: "מדובר ביהודי הלומד תורה ומקיים מצוות בכל יום ויום במשך שבעים-שמונים שנות חייו… ואף-על-פי-כן אומר הבעש"ט, שירידת הנשמה בגוף יכולה להיות לא בשביל קיום כל התורה והמצוות… אלא כדי לעשות טובה – פעם אחת ויחידה – ליהודי שני! ועד כדי כך, שאפילו אם האדם חי לא רק 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', אלא 'אם בגבורות שמונים שנה' – כל זה הוא כדי לעשות טובה אחת ויחידה ליהודי שני".
והרבי מסיים: "אפילו אם יש על כך קושיות ולא מבינים זאת בשלמות – היהדות כולה מושתתת על הקדמת 'נעשה' ל'נשמע'".
גשמיות שהיא רוחניות
בפתגם של הבעש"ט נאמר שתכליתה של ירידת הנשמה יכולה להיות עשיית טובה "בגשמיות ובפרט ברוחניות". כ"ק אדמו"ר הריי"צ אמר בשם החסידים הראשונים (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך יב, עמ' קיב), שההבדל בין גשמיות לרוחניות אינו אלא בגשמיות האישית, שאז ההתעסקות בגשמיות היא מצד הנאת הגוף, ואילו ההתעסקות ברוחניות היא מצד הנשמה; אולם כשמדובר בגשמיות של הזולת (שבזה אין לעושה הטובה הנאת הגוף) – אין הבדל בין גשמיות לרוחניות.
אומר הרבי (תורת מנחם כרך ו, עמ' 147): "מזה מובן, שכאשר יהודי מתעסק בגשמיות של הזולת מתוך חיות, ובאותה חיות שהוא מתעסק בגשמיות (או הרוחניות) שלו – הרי זו הוכחה שגם הגשמיות שלו היא אלוקית, היינו שאין אצלו הבדל בין גשמיות לרוחניות, מכיוון שגם הגשמיות שלו אינה מצד הנאת הגוף, כמו הגשמיות של הזולת, שבוודאי אינה מצד הנאת הגוף (שהרי הגוף שלו אינו נהנה מהגשמיות של הזולת), מאחר שנרגש אצלו שגם הגשמיות היא אלוקות.
"וזהו הטעם שמצאנו אצל רבותינו נשיאינו שהשתדלו בנוגע לעשיית טובה ליהודי בגשמיות, ותבעו מהמקושרים ומהשייכים אליהם שיתעסקו בגשמיות של זולתם באותה חיות שמתעסקים בגשמיות שלהם – כי ככל שהזמן נמשך והולך, מתקרבים והולכים יותר לביאת המשיח, שאז לא יהיה הבדל בין גשמיות לרוחניות, מכיוון שיראו בגלוי שגם המציאות הגשמית היא אלוקות, כמו שכתוב 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר', היינו שגם הבשר הגשמי יראה אלוקות.
"ולכן בתור הכנה לימות המשיח השתדלו רבותינו נשיאינו בעניין ההתעסקות בגשמיות של הזולת, כאמור, שבעניין זה מתבטאת שלילת ההבדל שבין גשמיות לרוחניות".
מחשבות פסולות
בעניין זה יש עוד הדגשה: כשעוסקים בעשיית טובה ליהודי שני, אין לחשוב כלל וכלל על תועלת אישית שיכולה להיות מופקת מכך. ייתכן שהמחשבה על התועלת האישית אינה פוגעת כלל וכלל בעשיית הטובה ליהודי השני, אבל עצם העובדה שהאדם חושב על עצמו, בשעה שהוא עוסק בעשיית טובה לזולת, היא דבר בלתי-ראוי.
בדרך זו מפרש הרבי את הציווי "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", שעל זה מפרש רש"י: "לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו". הרבי דן בכך באריכות (לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 141) ומוכיח שאין מדובר בעצה שעלולה לגרום נזק לזולת, אלא שכאשר האדם חשב על העצה, חשב על תועלתו האישית, ולכן היא מוגדרת "עצה שאינה הוגנת לו". התורה מלמדת אותנו, שכאשר עוסקים בטובתו של הזולת, יש לחשוב עליו בלבד ועל טובתו שלו.
